ד''ר איריס שהם, נשואה ואם ל־5, מתגוררת בירוחם. רופאת נשים, מנהלת מחלקת יולדות ה' והמרכז לנפגעי תקיפה מינית במרכז הרפואי סורוקה / צילום: המרכז הרפואי סורוקה
תחקירים עיתונאיים שפורסמו לאחרונה על התקיפות המיניות שביצעו מחבלי חמאס במתקפת 7 באוקטובר העלו למודעות הציבורית את הנושא. אך עבור אנשי המקצוע הפועלים במרכזים לנפגעי תקיפה מינית ברחבי הארץ, מה שמכונה 'חדרים אקוטיים', העיסוק בנושא המטלטל והכואב זו שגרה. בשיחה עם ד"ר איריס שהם, אשר הקימה את המרכז לנפגעי תקיפה מינית בסורוקה לפני 12 שנה ומאז מנהלת אותו, היא מספרת מה הכי חשוב בטיפול בנפגעת תקיפה מינית, כיצד דווקא השמחה של חדר לידה הובילה לעיסוק בטיפול בנפגעי תקיפה מינית, מדוע הרוב המכריע של התקיפות לא מדווח למשטרה וכיצד, למרות החשיפה לפשעים הנוראים ביותר, היא עדיין נותרת, כדבריה, אופטימיסטית חסרת תקנה.
עד כמה תקיפות מיניות שכיחות בחברה?
"עבורנו זו שגרה. מדובר על כשניים עד שלושה מקרים בשבוע, בעיקר נשים אך יש גם גברים. למרכז לנפגעי תקיפה מינית הן מגיעות בכמה דרכים. יש שמגיעות לבית החולים ואומרות לצוות הרפואי שהן עברו אונס ולחלופין המטופלת יכולה להתלונן על מצב רפואי אחר, נניח כאב בטן, ואחות מסורה ומנוסה מצליחה לקרוא בין השורות, לשאול את השאלות הנכונות, ולבסוף המטופלת חושפת את הסיבה האמיתית שבגינה הגיעה. יש
מטופלות שמגיעות דרך אחד מארגוני הסיוע שיודעים להפנות אלינו באופן דיסקרטי. האפשרות הנדירה ביותר היא דווקא דרך המשטרה, כמעט ואין נשים שפונות למשטרה כצעד ראשון. הצוות הכונן של המרכז מורכב מרופאת נשים, עובדת סוציאלית ואחות, צוות של נשים בלבד. בכל זמן נתון יש צוות בכוננות למקרה שמגיע מטופל או מטופלת. חלון הזמנים לטיפול אופטימלי הוא עד 72 שעות לאחר התקיפה. בטווח הזמנים הזה אנחנו יכולים לאסוף די-אן-איי של התוקף, למנוע הידבקות במחלות מין וגם למנוע היריון. לכן תמיד יש צוות כונן שמוכן להגיע במהירות. לא פעם בשישי בערב, אחרי קידוש, מתקשרים ואני נוסעת לבית החולים".
איך מגיעים מהתמחות בתחום היפה ביותר של הרפואה, מיילדות, לטיפול בתחלואה הנוראית ביותר של החברה האנושית?
"למדתי רפואה בבאר שבע, התמחיתי בסורוקה ומעולם לא הייתה לי דריסת רגל בתחום התקיפות המיניות. מבחינה מקצועית התמקדתי בחדר הלידה. בעיניי זה המקום שבו מתרחש הדבר המופלא ביותר, זה שיא השיאים של הרפואה. עד היום אני יוצאת לעבודה בכל יום עם חיוך על פניי, כי זה להיות שותף ברגע שיא של יצירה לפעמים קורה שאני בוכה בלידה מרוב התרגשות, אז אני יוצאת מהחדר כדי שלא יחשבו שזו הלידה הראשונה שלי. דרכי הצטלבה עם תחום הטיפול בנפגעי תקיפה מינית לפני 13 שנים, כאשר פרופ' מזור ז"ל, דאז מנהל המערך הגינקולוגי בסורוקה, קרא לי ואמר שקיבלו תקציב עבור הקמת חדר אקוטי לנפגעי תקיפה מינית, וביקש שאקים אותו. מה שעבר בראשי כשביקש זאת היה שדווקא בגלל ששגרת העבודה שלי כוללת כל כך הרבה שמחה ורוממות רוח, יהיו לי הכוחות להתמודד עם המעשים הכי שפלים שבן אנוש מסוגל לעשות, ובעיקר להיות מסוגלת לסייע לקורבנות. בחיי שאין דבר מטלטל יותר מלפגוש אישה מייד אחרי שעברה תקיפה מינית. אולם לא היה לי באמת מושג למה אני נכנסת. בזמנו היה מרכז שכזה רק בוולפסון, לא ידעתי מה יהיו עומסי העבודה ובעיקר לא ידעתי כמה חיי עומדים להשתנות".
את נעה באופן תמידי על הספקטרום. מקצה אחד לקצה השני. בין לידה לאונס, בין הטוב והמופלא לשפל והנורא.
"מאז הקמת המרכז טיפלנו ביותר מ-1,200 נפגעים. כשהסכמתי לקחת על עצמי את הפרויקט, בעיני רוחי ראיתי את עצמי מספקת ראיות מפלילות למשטרה, מעידה בפני שופט ושולחת פושעים לתקופה ממושכת בכלא, אך במציאות, העבודה שלי רחוקה מזה. אני מעבירה הרצאות בתחום לכל מי שמוכן לשמוע, ממנהלי מוסדות, דרך יחידות צבאיות ועד בני עקיבא. זו הדרך שלי להעביר הלאה את כל הידע והניסיון שאנחנו צוברות במרכז. את ההרצאה אני פותחת בשקופית שמראה את כוכב הלכת צדק, ואני אומרת לקהל: צדק זה שם של כוכב. כי במציאות, בניגוד לאיך שחשבתי שהתפקיד ייראה, אחוז קטן מאוד מהנפגעים פונה למשטרה. מכל הנשים שמגיעות אלינו מעטות למדי מוכנות להגיש תלונה. יתרה מזאת, אנחנו מחויבות להודיע למשטרה, ויש רבות שאפילו לא מוכנות לפגוש את השוטר. זה חוצה כל סקטור. יהודיות, עולות חדשות או ערביות. כשאנו מעלות בפניהן שמחובתנו לדווח על המקרה למשטרה, רבות קמות והולכות. עם השנים הבנתי שתפקידי העיקרי אינו לעשות צדק, אלא להתמקד בסיוע לקורבן. לנסות לסייע במניעת PTSD, לעזור למטופלת לבנות את הנרטיב סביב התקיפה, למנוע היריון לא רצוי. הפחד והרתיעה חזקים מאוד, רק אחת לתקופה ארוכה תגיע אלינו מישהי שמוכנה להגיש תלונה במשטרה".
אילו אתגרים מאפיינים את אזור הדרום?
"פעם בשבוע מגיעה אלינו מישהי וטוענת שנמחקו לה שמונה שעות מהחיים. אנחנו בודקות אותה ומלבד סימנים של רמות גבוהות של אלכוהול לא מוצאות דבר. יש כיום בדיקות משוכללות מאוד לאיתור שאריות של סמים. בעבר היה ספק שהמטופל סומם בסם לא מוכר, אך כיום אין זה כך. יש במשרד הבריאות מעבדה שיכולה לאתר שאריות של סמים גם שישה חודשים אחרי. אלכוהול יכול להיות סם אונס לכל דבר. צריך לתת על כך את הדעת. מטופלת יכולה להגיע עם תלונה על תקיפה, חבולה בכל גופה ולאחר בירור אנחנו מגלות שזה בגלל שהשליכו אותה ממועדון לילה, והיא פשוט לא זכרה דבר. לעומת זאת מטופלת יכולה לעבור אונס מלא ללא שריטה אחת ובגלל האלכוהול היא לא זכרה. אתגר נוסף זה החברה הבדואית, עבור אישה בדואית הפנייה לעזרה היא מורכבת מאוד. אם יזהו אותה במסדרון בית החולים, זה עלול להיות גזר דין מוות עבורה. ברור לי שיש הרבה יותר נפגעות בקרב המגזר הזה מאשר מספר הנשים הפונות אלינו. קושי נוסף זה פערי שפה. בתחום הזה אני מסירה את הכובע בפני ארגוני הסיוע, אחד המרכזיים שבהם זה מסל"ן, מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, אני מרימה טלפון ותוך דקות ספורות מגיעה מישהי דוברת השפה. יש לנו קשר הדוק מאוד עם ארגוני סיוע כאלו".
איך נראה הטיפול בחדר האקוטי?
"החדר שבו אנו פוגשות את הנפגעת מעוצב כך שלא ייראה כמו בית חולים. יש בו ספות והמיטה הגינקולוגית מכוסה, כדי שזה לא יהיה הדבר הראשון שתיתקל בו עם הכניסה לחדר. הדבר החשוב ביותר אחרי אונס, שזה מצב של איבוד שליטה, זה החזרת השליטה למטופלת. לתת לה לבחור היכן לשבת בחדר, מי היא רוצה שתהיה נוכחת. כל הזמן לתת לה אפשרויות של בחירה ושליטה, גם אם זה מעט מאולץ. דבר חשוב נוסף זה הנרטיב. אם היא אומרת לי: קפאתי, אני אומרת לה שזה רפלקס טבעי. זו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. הרוב המוחלט קופאות. אם היא מספרת לי שהיא נלחמה, אני מחזקת אותה, 'את לביאה, את פייטרית. כל הכבוד'. בהדרגה אנחנו עוברות משיחה והיכרות לדברים קונקרטיים שיכולים לעשות את ההבדל בין אנס שיתהלך חופשי לבין לשלוח אותו למאסר. שריטה של סנטימטרים בודדים עם די-אן-איי של התוקף יכולה לשנות את כל התמונה. כך אנחנו עוברות על גופה, בזהירות ובאיטיות רבה, חושפים בכל פעם אזור אחד בלבד. שלא תרגיש חשופה. מתעדים ולוקחים דגימות בהתאם למה שהיא מספרת. לוקחים דגימה מכל מקום שיכול להיות בו די-אן-איי של התוקף".
אז למעשה הדבר המרכזי במפגש עם נפגעת הוא התייחסות לטראומה.
"ברבות השנים למדתי שהסיבה העיקרית שבגינה מישהי תפנה אלינו אחרי שעברה תקיפה זה כדי שמישהו יאמר לה שהכול בסדר. שהרופאה תבדוק ותרגיע אותה שהכול במקום ואין פגיעה פיזית. הפגיעה הנפשית היא קשה מאוד, אך ברוב המקרים אין פגיעה פיזית. הן מבקשות שתבדקי ותרגיעי אותן. אני מלבישה על הפנייה הזו את המטרות הנוספות שאני מבקשת להשיג. מציעה לה לקחת פוסטינור, כדי לוודא שלא תיכנס להיריון, ולקחת ראיות, לפעמים אני מצליחה לשכנע ולפעמים לא. אני משלבת בזה את התמיכה של העובדת הסוציאלית. רפואה מודעת טראומה זה תחום שצובר תאוצה ברפואה. לפני כמה שנים פתחתי את מרפאת קמה, מרפאת חוץ בסורוקה שנותנת מענה ברפואת נשים עבור כאלה שחוו טראומה. במקום שמונה דקות למטופלת כפי שיש במפגש רגיל עם רופאת נשים, אנחנו נותנים זמן ממושך יותר, הרבה יותר עדינות וסבלנות. כשאת מדברת את השפה הזו מתרחשים דברים מדהימים. נשים שבשל רתיעה וחוויה שלילית בעברן לא קיבלו טיפול במשך שנים, לא היו במעקב, פתאום מצליחות להתגבר. התור רק הולך ומתארך".
יש כל כך הרבה עוול, לא פשוט להיות חשופה יום־יום לכאב של נפגעים ולחוסר הצדק ששורר בעולם.
"המודעות לשכיחות התקיפות המיניות בחברה בהחלט מעמידה אותי בפני אתגרים. כשיושבת מולי חיילת שפנתה לחדר האקוטי, על כתפה שרוך של משקית ת"ש, אני לא יכולה שלא לחשוב על בתי. ואם הילדה שלי יוצאת לפאב ואני יודעת שאירע בו מקרה אונס לאחרונה, הפחד נוכח כל הזמן. אני יודעת שרוב העולם הוא טוב, אך קשה שלא לפחד על היקרים לך. יש פעמים שאני מותשת אחרי מקרה קשה של פגיעה מינית, אז אני עולה במעלית לחדרי הלידה ומתיישבת בדלפק הקבלה. מתבוננת בזוג הורים מאושרים שזה עתה נולד להם ילד, ושואבת מזה כוחות. חדר הלידה נותן לי איזון, מחזיר לי את החיים והשמחה. את ניקוי הראש שלי אני מוצאת על מגרש הכדורסל. אני חלק מקבוצה מדהימה, מאוד מגובשת. המאמן שלנו, יפתח גורני ז"ל, נהרג ב-7 באוקטובר, ואנחנו עולות למגרש לשחק ולנצח לזכרו".