צילום: Shutterstock
"באופן תרבותי או חברתי הרבה יותר קל לנו להכיל רגשות כמו חרדה, פחד או עצב כרגש טבעי ונורמטיבי, ולכן חשוב קודם כל לומר שגם כעס הוא רגש בסיסי", אומרת ד"ר רעות נעים, פסיכולוגית קלינית מומחית, חוקרת בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. במעבדה שבראשה ד"ר נעים, שמחקריה עוסקים בעיקר בכעס ואגרסיות בילדים ובני נוער, מבקשים לבחון מה עומד בבסיס הכעס ומשם לפתח שיטות אפקטיביות לניהולו.
אם כעס הוא רגש, עד כמה אנחנו באמת יכולים 'לשלוט' בכעס שלנו או לנהל אותו?
"כעס, כאמור, הוא תחושה טבעית ונורמלית, שבהרבה מובנים היא פונקציונלית ולכן גם בפרוטוקולים ובהתערבויות שאנחנו מפתחים במעבדה להתמודדות עם כעס קיצוני, לא נדרוש שלא להרגיש כעס, זה לא מעשי, ולפעמים זה גם ממש חיוני לחוש כעס. המטרה היא למנוע את המעגל השלילי שבו הכעס מזיק, כשהוא כרוני ואינטנסיבי עד שמפריע בחיים, פוגע חברתית, אקדמית, מול המשפחה, וכמובן כשמוביל להתנהגות אגרסיבית כלפי אחרים או הסביבה. אבל אנחנו לא רוצים לבטל כעס וגם אי אפשר.כן נתמקד בלווסת במידה מסוימת את העוצמות של הכעס, לפתח מיומנויות ויסות, ולמנוע את ההשלכות השליליות שלו, כי אנחנו יודעים שלאורך זמן חוויה של כעס, שמובילה גם לאגרסיות, מגבירה עוררות פיזיולוגית, פוגעת בתפקוד בתחומי חיים וקשורה ללחץ מוגבר ולחוויה כללית של החיים דרך מחשבות שליליות יותר ועוינות יותר כלפי הסביבה".
אם ככה, כעס, כרגש טבעי, משרת אותנו?
"לכעס יש ספקטרום של ביטויים, מביטויים של תסכול או רגזנות ועד לזעם ולהתנהגות אגרסיבית. לכעס יש מטרות אבולוציוניות, וכמו אצל בני אדם גם בטבע הוא עשוי לשרת מטרה הישרדותית סביב משאבים או כוחות. אצל חיות ומינים שונים, כעס ואגרסיה יכולים לבטא סוג של ההגנה על טריטוריה, מתקפה או משא ומתן סביב כוח או היררכיה. אצל בני אדם, בהיבט הנורמטיבי - הכעס משרת אותנו בצורה אדפטיבית, כדי לבטא תחושות או לעזור לנו להיות ערניים ולהיערך לסיטואציות בנסיבות מסוימות.
כעס הוא גם רגש מוטיבציוני, שמוציא אותנו לפעולה ומעודד אותנו לתקשר משהו החוצה. יש לכעס גם היבט פיזיולוגי, הוא קשור לאדרנלין ולהורמונים אחרים בגוף והוא מערב הרבה פעמים דופק מהיר, עלייה בלחץ דם ובאופן כללי עוררות פיזיולוגית מוגברת. כשכעס הוא ממושך או חריף ומתחיל להיות מקושר להתנהגות שהיא מזיקה או מסוכנת ואלימה, הוא הופך לבעייתי, עם השלכות על תפקוד ועל רווחה פסיכולוגית. במצב החריף או הכרוני של כעס, אנשים יכולים לקחת יותר סיכון או להרגיש שהתנהגות מסוכנת היא פחות מסוכנת עבורם, ויכולה להיות לזה השפעה מורכבת יותר".
מה מפריד בין כעס נורמטיבי לפתולוגי?
"אנשים שחווים כעס פתולוגי, נוטים למה שלפעמים נקרא 'פתיל קצר'. מלכתילה סף התסכול והכעס שלהם נמוך, וכשהכעס עולה הוא נמשך לאורך זמן ויהיה להם קשה לצאת ממנו, ולרוב הוא קשור באיזושהי התנהגות אגרסיבית ומזיקה. אפשר לפרק את זה לכמה ממדים: ממד אחד הוא ממד המותאמות. הרבה פעמים נתייחס לכעס כרגש תגובתי או מטרתי, שהיה לו איזשהו גורם מניע או סיטואציה שהפעילו אותו או שהוא משרת מטרה. מדד המותאמות משמעותו כמה תגובת הכעס מותאמת לסיטואציה, עד כמה אותו גורם מניע, חיצוני או פנימי, משהו שקרה לי, משהו שעשו לי או איזושהי חוויה חיצונית, הוא כזה שרוב האנשים היו מגיבים אליו בכעס. ממד אחר הוא האינטנסיביות והמשך של הכעס. עד כמה התגובה היא עוצמתית, עד כמה היא ממושכת ובהמשך לכך גם עד כמה היכולת להירגע ולחזור לנקודת המוצא היא קשה יותר, כלומר עד כמה קשה להוריד את רמות הכעס. ממד שלישי הוא כמה זה פוגע, משפיע או מזיק לאדם או לאחרים. ילדים כמו מבוגרים, יכולים להרגיש שעכשיו הם כועסים מאוד, זה הרגש שמתעורר אצלם, זה בינם לבין עצמם וחלק ימצאו דרך להתמודד או לווסת את הכעס וימשיכו כרגיל או שזה יניע אותם לפעולה אדפטיבית. אבל אם הדבר הזה פוגע בתפקוד, ביחסים עם אחרים, פוגע באופן שבו האדם מתנהל או הכעס מתבטא בארגסיה שהיא פיזית או מילולית, אז זה הופך את הכעס למשהו שהוא חריף ובעייתי יותר".
כעס יכול לשבת על מצבים נפשיים אחרים? כמו למשל דיכאון או חרדות?
"בהפרעות קליניות, פסיכופתולוגיות, יש הפרעות מסוימות שמרכיב הכעס הוא מאפיין מרכזי - רמות גבוהות של כעס ורגזנות מהווים את החלק הגרעיני והעיקרי בהפרעה. בילדים למשל, אבחנה של הפרעות התנהגות תבוא לידי ביטוי בין היתר בנטייה בולטת יותר לכעס ורגזנות ובסף תסכול נמוך יותר. יש הפרעות קליניות שבהן הכעס הוא משני או נלווה, למשל בדיכאון אצל ילדים, הדיכאון יכול לבוא לידי ביטוי ברגזנות ונרגנות, ובאמת הרבה פעמים כשרמת הרגזנות והכעס פוחתים פוגשים את הרגש שמתחת, את העצב או החרדה, אז הכעס מהווה באיזשהו אופן ביטוי חיצוני. גם בפוסט־טראומה, בין המאפיינים הקליניים יש ביטויים של רגזנות וכעס. תחת המבנה הזה יש סימפטום שהוא תוצאה של האירוע הטראומטי או אחד מקבוצת הסימפטומים המתרחשת בתגובה לאירוע טראומטי".
כעס יכול להיות גם חלק ממאפייני אישיות? יש אנשים שפשוט כועסים יותר?
"אנשים שונים באופן שבו הם חווים כעס, באופן שבו שהם מבטאים כעס. אנחנו יודעים שהשונות קשורה גם לגורמים פיזיולוגיים, גנטיים ותורשתיים, וגם כמובן גורמים סביבתיים וסיטואציוניים. למשל, מחקר שלנו שפורסם בשנים האחרונות הראה שבמצבים של תסכול, ילדים עם נטייה אישיותית לכעס ורגזנות חוו תגובה פיזיולוגית מוגברת והתאוששות מתונה ואיטית יותר אחרי המצב המתסכל, לעומת ילדים ללא הנטייה הזו. כך למשל ילדים שנולדים עם איזושהי נטייה או רגישות מוקדמת לבטא כעס ורגזנות, בעיקר אם הם חווים בחייהם הרבה מצבים מתסכלים או מלחיצים, יכולים לעבור את הסף הזה של כעס שהוא פתולוגי יותר. אנשים שיש להם טמפרמנט יותר 'חם מזג' מולד, עשויים לתפוס מצבים או רמזים בסביבה ולפרש אותם באופן מתסכל ושלילי יותר, או שקשור לתחושה של עוינות. וכשהמציאות נחוות באופן יותר שלילי, הסיכוי שהם יגיבו ביותר אגרסיביות עולה. אצל מבוגרים וגם ילדים, המעגל השלילי הזה יכול להמשיך כי כעס מוגבר גורר יחס דחוי מהסביבה או קבלת ביקורת, וזה כשלעצמו חוזר ומזין את התפיסה והרגישות הראשונית. כלומר יכול להיווצר מעין מעגל קוגניטיבי שבו הנטייה המולדת שלי מזינה את הפרספקטיבה שמזינה את ההתנסות שמזינה בחזרה את התפיסה. במובן הזה אנחנו תופסים את הכעס גם כתכונה (trait) וגם כמצב (state)".
כעס מתבטא אחרת באנשים, יש מי שנוטה יותר לתוקפנות, יש מי ששומר בפנים, יש מי שמגלגל את זה לרגשות נקם, מה גורם להבדלים האלו?
"בספרות המחקרית אנחנו באופן טיפוסי מפרידים בין שני סוגים של כעס: כעס ראקטיבי וכעס פרו-אקטיבי. הסוג הראשון הוא כעס תגובתי שקשור למצב מסוים, זה יכול להיות טריגר או פרובוקציה, או למשל חוסר שינה, רעב או לחץ כללי. במצב כיום, הרבה מאיתנו פחות ישנים, יש יותר מתח וזה בוודאי עשוי להגביר את העצבנות, והנטייה לחוות כעס. כעס פרו-אקטיבי הוא כעס יותר מכוון, לרוב זה כעס שמשרת מטרה, ולפעמים כעס שמלווה בתחושות נקם. אצל החיות למשל, כעס פרו-אקטיבי יכול לשרת מטרה של טריטוריה, כוח ומשאבים, ואילו אצל בני אדם כעס פרו-אקטיבי הוא גם אינסטרומטנלי, נועד להשיגמטרה כמו להילחם על תחושת אי-צדק או להציב גבולות ולהציג עמדות. גם כאן יש נורמה מסוימת. כעס מסוג זה יכול להיות כלי תקשורתי שעוזר לנו להביע את מורת רוחנו או לערער על משהו שאנחנו מרגישים שהוא לא צודק, ואילו בספקטרום הקיצוני, הוא עשוי להיות כרוך בתגובה לא מותאמת ומזיקה. הספרות המחקרית מצביעה על כך ששני סוגי הכעס האלו קשורים לגורמים ביולוגיים ופיזיולוגים שונים, כלומר באיזשהו מקום מדובר בשתי מערכות בלתי תלויות. גם מבחינה התפתחותית ההשלכות או מהלך ההתפתחות של כעס ראקטיבי וכעס פרו־אקטיבי הן אחרות. למשל, ילדים עם נטייה מוגברת לכעס ראקטיבי, ילדים עם מדד רגזנות גבוה ועם סף תסכול נמוך, שמגיבים מהר יותר בכעס שנשאר, הם בסיכון לפתח לאורך זמן קשיים פסיכולוגיים שנמצאים על הקשת של חרדה ודיכאון. לעומתם, ילדים עם נטייה כרונית לכעס פרו-אקטיבי, עשויים לאורך זמן לפתח הפרעות התנהגות ובקצוות הקיצוניים זה יכול להגיע למקומות האלימים או העברייניים יותר".
איזה התערבויות ישנן להתמודדות עם כעס?
"מה שאנחנו עושים במעבדה זה לחקור לעומק את המכניזם בבסיס הפרעות הקשורות בכעס ובאגרסיה כדי לקדם ולפתח שיטות טיפול מותאמות יותר ואפקטיביות. אחד הפרוטוקולים החדשניים שהייתי שותפה לצוות שפיתח אותם, ולאחרונה גם התפרסם מאמר אודותיו, התמקד בחשיפה של ילדים באופן מדורג במסגרת טיפול פסיכותרפיה קוגניטיבי-התנהגותי, לגירויים מעוררי כעס. ביקשנו מהמטופלים לדרג את הדברים שמעוררים אצלם כעס מאפס עד עשר, ולאורך הפגישות חשפנו אותם באופן מדורג לאותם גירויים או רמזים מעוררי כעס, ובנקודה הזו עזרנו להם להכיר את התגובה, לחבר את התחושה הרגשית למה שקורה להם בגוף, עזרנו להם לשהות רגע במקום הזה שבו הם חווים כעס, להבין את המחשבות שמתלוות, את התגובה הפיזיולוגית, וגם לימדנו אותם שיטות שונות של ויסות כעס ואיך לא להחריף לכדי מצב של התקף זעם או התפרצות. יש גם שיטות אחרות לעבודה עם כעס שיכולות להתאים לגילים שונים, תהליך עבודה קוגניטיבית, שבו מסייעים לאנשים להבחין באופן שבו הם מפרשים סיטואציה חברתית או כל אירוע שמכעיס אותם, הבחנה בין מצבים מתסכלים שונים שמעוררים כעס לבין סיטואציות שפרשנו אותן כמעוררות כעס, כי הן קשורות למשל בזיכרון או בגלל ההטיה קוגניטיבית או מחשבה אוטומטית שיש לנו. אצל ילדים קטנים יותר אפשר לסייע בהתמודדות גם דרך הסחת דעת או ניתוק מהסיטואציה, דרך לקיחת פסק זמן או אסטרטגיות אחרות. ניתן גם לנתב את העוררות הפיזיולוגית בכעס לפעילות גופנית אחרת".
איזו עצה היית נותנת למישהו שמתקשה לשלוט בכעס שלו? ומתי צריכות להידלק נורות אדומות?
"ראשית, גם אם הכעס מוצדק אבל אנחנו מרגישים שהוא כרגע דומיננטי מאוד בחיים שלנו, ואנחנו כועסים הרבה וזה מתיש אותנו ומלחיץ אותנו, מעייף אותנו ואנחנו לא מרוכזים כמו שהיינו רוצים או לא נעימים כמו שהיינו רוצים, גם אז אפשר לטפל. כעס לא חייב להיות פתולוגי כדי שנטפל בו, זה יכול להיות משהו שמפריע לנו או ליחסינו עם הסביבה, ואין ספק שהסטרס המוגבר שאנחנו חווים גורם לנו להיות כועסים יותר באופן כללי. חוץ מזה, אם אנשים מזהים בעצמם או הורים מזהים אצל הילדים שלהם שחל איזשהו שינוי מאיך שהם היו, אם זה בתקופה הזו או באופן כללי, שסף התסכול נמוך יותר, שהנטייה לרגזנות וכעס כרונית יותר, מוכללת יותר, שהיא הרבה פעמים מתגלגלת לזעם, זה לא חייב להיות אלימות, זה יכול להיות גם ילד שזורק חפצים בבית או משתטח (בהנחה שההתנהגות אינה מותאמת גיל, ילדים בני שנתיים שמשתטחים בין המדפים בסופר יכול להיות מצב לא נעים בכלל להורה, אבל זה תואם גיל. פחות היינו מצפים לזה עם ילד או ילדה בני תשע), אם התחושה שהכעס הוא לא פרופורציונלי או שהוא אינטנסיבי ומשפיע על תפקוד, זה באמת יכול להיות איזשהו סמן לכעס שדורש התייחסות".