''הכאב הוא כזה שאת באמת לא מבינה איך תמשיכי הלאה'', מיקה שיינוק-קרטן / צילום: מאיה נאמן
אסף חלה בנעוריו בסרטן והחלים. עכשיו, בגיל 29, כשהוא אב לפעוטה וכשזהרה, אשתו-אהובתו, מגלה לו (ולה) שהיא שוב בהיריון, בלתי צפוי ולא מתוכנן, הסרטן חוזר והפעם כל הסיכויים נגדו. ברומן הביכורים היפה ושורט הלב (הוצאת שתים) של מיקה שיינוק-קרטן, עורכת דין אקטיביסטית לשעבר ("זאת עבודה מאוד שוחקת ומתסכלת, וקצת התעייפתי מהמאבקים במערכות גדולות"), היא משחזרת אירוע משמעותי בחייה, כזה שלא מרפה ולא הולך לשום מקום ומוכרחים ללמוד לחיות לצידו.
באמצעות הדמויות של זהרה, אסף וגם שרון, החבר הכי טוב שלו, סטודנט כושל לרפואה שמסרב להאמין שזה קורה שוב לאסף, שיינוק־קרטן מספרת את הסיפור שלה ושל אמיר, בעלה הראשון ואבי שני בניה (בספר יש לאסף שתי בנות), שמת מסרטן באותו גיל, 29. מיקה הייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, והם הספיקו להיות ביחד שש שנים בסך הכול. 'כוכב כפול' מוקדש לאמיר - "אהבנו כל כך, שלא יכולתי לדמיין אחרת".
כוכב כפול, אגב, הוא כינויו של סיריוס, הכוכב הכי זוהר בשמיים, כפי שאסף מסביר לזהרה בספר. מתברר שיש לו בן לוויה, ננס לבן, כוכב מת שמלווה אותו כל הזמן ומטה את מסלולו. "אבל ככה הכוכב הזה אף פעם לא לבד", מספר אסף.
הרקע המשפחתי של אמיר היה רצוף אסונות. אחותו מתה מסרטן בראש בגיל שבע, כשהוא היה בן שלוש, ואמו מתה מסרטן בצוואר הרחם כשהיה בן חמש, גם היא הייתה רק בת 29. בגיל 18 אותר אצלו סרטן בעצם הרגל. המומחים הסבירו שזה צירוף מקרים אכזרי, מזל רע, ושאין קשר בין הטרגדיות. בדיקה גנטית העלתה שאמיר נושא מוטציה בגן TP53, האחראי לתסמונת הנדירה לי-פראומני (שנקראת כך על שם שני הרופאים שגילו אותה). נשאי התסמונת נמצאים בסיכון מוגבר לסרטן בגיל צעיר, ורובם לא מאריכים ימים מעבר לגיל 30. אמיר, כאמור, לא הכריע את הסטטיסטיקה הנוראה הזאת.
"הייתה לו פצצה מתקתקת בגוף," אומרת שיינוק-קרטן, "אבל שנינו בחרנו איכשהו לא לראות ולא לשמוע אותה. חיינו קצת בלה־לה לנד. יכולתי לדעת יותר על התסמונת, לשבת ולקרוא עליה, אבל פשוט לא רציתי. היה בי אחר כך המון כעס על עצמי בגלל זה, וגם על המערכת שלא אפשרה לנו להיפרד כמו שצריך כשהוא חלה שוב, והרופאים שלא בדיוק טייחו את האמת אבל גם לא הקפידו להדגיש אותה ולחזור עליה שוב ושוב עד שתחלחל. היו לאמיר בערך 30% להישאר בחיים, אבל אני הדחקתי את הנתון הזה והתמלאתי זעם על הרופא האחראי, שהיה אנטיפת ומרוחק ולא הציע שום ליווי רגשי; בהתחלה חשבתי להוציא אותו מפלצת בספר, הכי גרוע בעולם, אבל תוך כדי כתיבה למדתי להבין אותו ולהתפייס איתו. רופאים שנמצאים כל כך הרבה זמן במערכת ורואים כל כך הרבה טרגדיות מתקשים 'להחזיק' כל מקרה גם באופן רגשי, ויש את העומס וחוסר המשאבים".
בדיקות עוברים מקדימות העלו ששני הבנים של אמיר אינם נושאים את הגן המקולל, אף שלכל אחד מהם היה סיכוי של 50% לשאת אותו. "גיליתי שאני בהיריון שני בדיוק כשאמיר התחיל את הכימותרפיה. לא הייתה דרמה סביב ההיריון הזה כמו זו שמתוארת בספר, כשאסף מרגיש שזהרה איכשהו ניצלה אותו והתעלמה מרצונותיו. אמיר לא זכה לראות את בארי; הייתי בחודש חמישי להיריון. אבל זה סוג של ניצחון, שהוא השאיר אחריו שני בנים
בריאים. כתיבת הספר הייתה בשבילי חוויה מאוד חזקה. היא עזרה לי לפרק את האירוע, והאמת שהכי קל היה לי עם הדמות הבדיונית של שרון, שהוא הכי רחוק ממני. נתתי לו לנהל את כל המאבקים שאני לא ניהלתי בזמן אמיתי. היה בכתיבה משהו מרפא ומנחם, אחרי שנים שכל כך כעסתי על עצמי, מפני שהדפתי את כל הניסיונות של אמיר לדבר על המוות. לא הסכמתי לעשות את זה בשום פנים. הוא היה אהבת חיי ואני לא הייתי מוכנה לקבל את מה שקורה. כשאמרתי לו שהכול יהיה טוב האמנתי בזה, בשיא הנאיביות והעיוורון. הוא היה אומר לי משהו כמו 'מיקה, זה לא חיים ככה' ואני מייד העברתי נושא. התייסרתי שנים מהמחשבה שלא הייתי איתו ברגע האמת, שהוא היה צריך לעבור לבד את הבלתי נמנע. הוא הרי הרגיש שמשהו לא טוב, שמשהו מתפרק, אבל כולם סביבו אמרו לו, מה פתאום, עזוב, הכול בסדר, יהיה טוב. כי זאת הנטייה הטבעית של אנשים, מה לעשות, אולי בעיקר ישראלים, אני לא יודעת, אבל זה קיים ומוכר וכמעט אוטומטי. אני מקווה שמי שיקרא את הספר וייקלע לאירוע של פרידה ממישהו קרוב, יצליח למצוא את האומץ לשהות בדבר הזה, את האומץ להיות שם, להיישיר מבט אל המציאות, להיות קשוב. לא לפחד מהיד שהקרוב הזה יושיט. זה נורא מפחיד, אבל נורא חשוב. ברור שיותר קל להגיד: יהיה בסדר, וזה לא שצריך להגיד מפורשות: שמע, אתה הולך למות ונגמר הסיפור, אבל מותר להעלות את האפשרות שאולי זה לא יעבוד, שאולי זה לא יצליח. זה האומץ הגדול. אמיר ניסה לרמוז לי כמה פעמים, אבל אני כאמור התעלמתי. הסוף זה הסוף וצריך למצות את כל האפשרויות כל עוד אנחנו כאן וללמוד להיפרד בעיניים פקוחות. מוות זה קשה וטרגי, אבל זה גם חלק מהחיים. זה לא כישלון וזה לא הפסד בקרב. עכשיו, כשאנחנו עומדים מול סיפורים נוראים במלחמה הזאת, עם כל הברוטאליות והזוועה, אני מוכנה לקבל את זה שגם אם לא 'הייתי שם' איתו בסוף, במובן של לדבר איתו על הכול ולחלוק איתו את מה שעובר עליו, ברזולוציות הכי גבוהות, הוא עדיין ידע שהוא עטוף באהבה, ושמרוב אהבה קשה לנו לשחרר אותו; זה משהו שעד לא מזמן סירבתי לקבל, ויש בזה קצת נחמה".
הכאב מקבל פרופורציות
אחרי הכול ובסופו של דבר 'כוכב כפול' הוא סיפור אהבה מרעיד נפש, שכל מי שאהב, נפרד ואיבד אי פעם יוכל להזדהות איתו לעומק. כמו ב'סיפור אהבה', סוחט הדמעות הקלאסי של אריך סגל, שהיה לסרט מפורסם בכיכובם של ראיין אוניל ואלי מקגרו, אחד הגיבורים (במקרה הזה, ג'ניפר בת ה-25) מקבל את הבשורה שחלה במחלה שאינה ניתנת לריפוי (שמה המפורש של המחלה אינו נאמר בסרט), והאהבה של זוג הצעירים אומנם לא מצליחה לשנות את העובדות, אבל היא זו שמכתיבה את הזמן שנותר להם ביחד. דורות שלמים זוכרים בעל פה את מילות הפתיחה של הסרט. "מה אפשר לומר על בחורה בת 25 שמתה? שהיא הייתה יפה ומבריקה. שהיא אהבה את מוצרט ובאך. את הביטלס. ואותי". וישנו כמובן משפט המחץ שהפך גם למקור ללעג (בין היתר ב'מה נשמע דוק?' כשראיין אוניל עצמו טוען שזה הדבר הכי מטומטם ששמע מימיו): אהבה פירושה לעולם לא להצטרך להתנצל. אבל בכל מקרה אלה החיים עצמם ולא סרט.
זהרה ב'כוכב כפול' מתייסרת על כך שנטשה (לתחושתה) את אסף ברגע האמת, שלא הייתה שם איתו בסוף, לא החזיקה לו את היד ואמרה לו שהיא אוהבת אותו, לא נפרדה כמו שצריך. איך היא תמשיך, היא שואלת את עצמה, "איך המציאות תמשיך ותתקיים?" והיא "התגעגעה אל אסף באופן שלא הכירה. הגעגוע צבע את כל הפינות הבנאליות של היום-יום".
שיינוק-קרטן מספרת ש"הכאב הוא כזה שאת באמת לא מבינה איך תמשיכי הלאה. הדרך היחידה לשרוד בתוך האבל הזה היא לא להסתכל רחוק מדי, לעבור עוד בוקר, עוד שעה. למזלי הילדים מאוד קרקעו אותי אל המציאות. לא היו לי המותרות של לנסוע לאיזה אשראם בהודו ולשכוח את עצמי, וגם לא סתם להתחפר מתחת לשמיכות בלי לצאת מהמיטה ולתפקד, להתמודד עם יום ועוד יום. למזלי גם זכיתי להמון תמיכה מהמשפחה שלי ושל אמיר ומהחברים שלנו, שמאוד חיבקו ועטפו. אבא של אמיר התחתן עם אישה מקסימה, שגידלה את אמיר ושהוא ראה בה אימא לכל דבר. הם אמרו לי שאני צעירה וצריכה להמשיך הלאה ולמצוא בן זוג. ואז בא שני, חבר של אמיר, אם כי לא מהמעגל הכי קרוב, שהכיר ואהב את אמיר. הוא לא הרגיש מאוים מהזיכרון של אמיר, וזה מאוד עזר".
השניים נישאו והביאו לעולם את כרמי, היום בת שמונה. "לא ידענו בדיוק איך לספר לה על אמיר, אבל כשהייתה בת חמש בערך היא ראתה תמונה של אמיר עם ינאי הקטן - בארי אגב תמיד קינא בינאי על כך שיש לו תמונות עם אבא בניגוד אליו - ואמרה: האבא שמחזיק את ינאי זה לא אבא שלי, מי זה? שני סיפר לה והיא שאלה אותי: בכית, אימא? היה לך עצוב? אחר כך ראיתי אותה מסתכלת שוב על התמונה עם דמעות בעיניים, והיא אמרה: הוא כמעט היה אבא שלי. ינאי בן 15 היום ובארי בן 13 וחצי. כל אחד מהם דומה לאמיר בדרך שלו. ינאי למשל הולך בדיוק כמוהו, ולשניהם יש תנועות גוף, אינטונציות והבעות שמזכירות לי את אמיר. זאת מזכרת חיה ויום־יומית למה שממילא אי אפשר לשכוח. וזה מורכב וגם נפלא. הכאב מקבל פרופורציות אחרות מול החיים. האבל מתכנס אל הטקסים וההרגלים הקבועים, יום ההולדת שלו, יום השנה למותו, הגוף כבר יודע בכל ט"ו בשבט".
היא שמחה עם הספר ("אורנה לנדאו, העורכת המשובחת, הידקה אותו מאוד והפער בין התוצאה לטיוטה הראשונית משמעותי ביותר") וכבר רוקמת את הספר הבא. היא נושאת את שמות המשפחה של שני אהוביה, לומדת לתואר שני בספרות במסלול יצירתי וגם מנחה בסדנאות כתיבה, וחיה עם משפחתה ביישוב הקהילתי מדרשת בן גוריון, שליד קיבוץ שדה בוקר. "אחוזת הקבר של בן גוריון נמצאת פה, והנוף יפה יותר. אנחנו מאוד מאושרים פה, במדבר, ומגדלים קקטוסים ורוזמרין, שאלה הדברים היחידים שהיעלים, שמסתובבות פה חופשי, לא אוכלות".