אנטישמיות באמריקה / צילום: Shutterstock
השימוע שנערך בקונגרס בדצמבר בנוגע לאנטישמיות באוניברסיטאות - שבו נשיאות הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה ו־MIT טענו כי קריאות לרצח עם של יהודים יפרו את מדיניות האוניברסיטה רק לפי "תלות בהקשר" - כבר הפך נושא שחוק. אלא שכל ההתפלפלויות בנוגע לגיוון, חופש ביטוי וביקורת על ישראל פספסו את הנקודה.
● מנהלים אש בסמארטפון: האם צה"ל יכול להסתדר בלי וואטסאפ?
● ראיון | מומחה למשברים כלכליים בטוח: "הביטקוין זו בועה. הוא לא יכנס לתיק ההשקעות שלי"
הבעיה לא הייתה שסטודנטים יהודים לא רצו לאפשר חופש ביטוי, או לא לשמוע ביקורת על ישראל. הם פשוט לא רצו שאנשים ישחיתו מבנים של ארגוני סטודנטים יהודים, לא רצו שאנשים יתלשו את המזוזות מדלתות חדרי המעונות, לא רצו שסגל המכללה יפזר שקרים אנטישמיים וישפיל אותם בכיתה, לא רצו שישחיתו את תמונותיהם עם קריקטורות של היטלר או שעל חלונות המעונות שלהם ירססו "זין על היהודים". הם לא רצו שאנשים ירביצו להם או יאיימו עליהם במוות בגלל שהם יהודים. במכללות ובאוניברסיטאות האמריקאיות המובילות כל זה קרה - ויותר מכך.
השקר הגדול
לא הייתי רק משקיפה במפגן הזה. כיהנתי בוועדה המייעצת למאבק באנטישמיות של נשיאת הרווארד דאז, קלודין גיי, שהוקמה לאחר הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר ועל רקע תגובות הסטודנטים אליו. התבקשתי להשתתף כי אני בוגרת הרווארד שכתבה ספר על אנטישמיות, "אנשים אוהבים יהודים מתים". הוצפתי בהודעות מסטודנטים יהודים שביקשו עזרה. הם פנו אליי אחרי שכבר ניסו דרכים רבות אחרות - מבולבלים לא רק ממה שחוו, אלא גם ממספר האנשים שביטלו או הכחישו את דבריהם.
בקונגרס כל שלוש נשיאות האוניברסיטאות הציעו גרסה קלישאתית כלשהי שלפיה "שנאה באה מבורות" ו"חינוך הוא התשובה". אבל מדוע מיטב האוניברסיטאות באמריקה היו מלאות בבורות הספציפית הזאת? ולמה אנשים כה רבים ניסו להצדיק אותה, לפטור אותה בהסבר או אפילו להתכחש לה? האופי התזזיתי של החדשות בימינו לא מתאים לשאלות האלה, מכיוון שהתשובות הן עמוקות ועתיקות, קבורות תחת ההשערות הקדומות ביותר לגבי מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים.
חוט השני העובר באלפי שנות אנטישמיות הוא הכחשת האמת וקידום שקרים. השקרים הללו נעים בין תיאוריות קונספירציה של הכחשת השואה, דרך עלילת הדם ועד לטענות הפופולריות כיום שלפיהן ציונות היא גזענות, היהודים הם מתיישבים קולוניאלים והציביליזציה היהודית אינה ילידית בארץ ישראל. השקרים הללו הם חלק מהשקר הבסיסי הגדול: שהאנטישמיות עצמה היא מעשה מוסרי של התנגדות לרוע, כי היהודים הם רשעים באופן קולקטיבי ואין להם זכות קיום. היום השקר הגדול מנצח.
ב־2013 פרסם דיוויד נירנברג ספר מדהים בשם "אנטי־יהדות". הטיעון, שנפרס בקפדנות על פני כמעט 500 עמודים של מחקר ויותר מ-100 עמודי הערות שוליים, הוא שתרבויות מערביות - כולל תרבויות עתיקות, נצרות, אסלאם (שנירנברג מחשיב כמערבית ביחסיה עם היהדות) וחברות פוסט־דתיות - הגדירו את עצמן לעתים קרובות באמצעות התנגדותן למה שהם ראו ב"יהדות". יש לכך מעט קשר ליהדות בפועל והרבה קשר לרוע כלשהו שהתרבויות הלא־יהודיות הללו שאפו להתנער ממנו.
אם יראת שמים הייתה האידיאל בחברה כלשהי, היהודים היו כופרים; אם החילוניות הייתה האידיאל, היהודים היו דתיים נחשלים; כשגינו את הקפיטליזם, היהודים תויגו כקפיטליסטים; כשהקומוניזם הוקע, הם תויגו כקומוניסטים; אם שיבחו את הלאומיות, היהודים היו קוסמופוליטים חסרי שורשים; אם מתחו ביקורת על לאומיות, היהודים היו לאומנים. לפיכך, הלחימה ביהדות נחשבה למטרה נעלה. אנטי־יהדות הפכה אפוא למאבק המוסרי לקידום הצדק.
הדינמיקה הזאת דחקה את היהודים לעמדה מתגוננת שבה הם ללא הרף מוכיחים שהם אינם רשעים, ואפילו שיש להם זכות קיום. "את האנטי־יהדות", טוען נירנברג, "אין להבין כאיזה ארון ארכאי או לא רציונלי במבנים הכבירים של המחשבה המערבית. מדובר באחת מאבני היסוד שעליהן נבנה המבנה הזה".
המונים מריעים לברבריות
חשבתי על התזה של נירנברג בחודשים שחלפו מאז הטבח ב־7 באוקטובר, שבמהלכו חמאס, ארגון שמטרתו המוצהרת היא רצח יהודים, עמד בהצהרת הכוונות שלו באמצעות עינויים, אונס ורצח של יותר מ־1,200 איש ולקח יותר מ־200 שבויים, כולל תינוקות, ילדים וקשישים. זמן קצר לאחר ההתקפות פרופסור באוניברסיטת קורנל הכריז בפומבי על הברבריות ה"מרגשת" ו"מעוררת ההשראה", ואילו פרופסור מקולומביה כינה אותה "מדהימה" ו"הישג".
בקמפוסים ברחבי המדינה החלו סטודנטים להתאסף בקביעות ולקרוא "יש רק פתרון אחד: מהפכת האינתיפאדה!" - בהתייחסות למסע פיגועי התאבדות בישראל לפני דור, שבו נפגעו ונרצחו יותר מ־1,000 יהודים. אם יש רק פתרון אחד, אולי אפשר לקרוא לו הפתרון הסופי.
זה לא קרה רק באוניברסיטאות. המונים המריעים לאינתיפאדה השביתו ושיבשו תחנות רכבת ואת דרכי הגישה לנמלי תעופה. כדי שתמיכתם בחמאס לא תיתפס בטעות כתמיכה בפלסטינים בכלל, או בשלום, מארגני ההפגנות בארה"ב כינו אותן "שיטפונות" על שם "שיטפון אל־אקצא", השם שנתן חמאס לטבח 7 באוקטובר.
קשה היה לרסן את ההתלהבות. אנשים תלשו והשחיתו פוסטרים של חטופים. אחרים תקפו בתי כנסת ועסקים בבעלות יהודית, ריססו אותם בצלבי קרס וסיסמאות כמו "הדת היחידה של ישראל היא הקפיטליזם".
"ביקורת על ישראל אינה אנטישמיות" - יהודים נדרשים עתה לדקלם את המשפט המשפיל והמובן מאליו, שוב ושוב, כדמי כניסה לשיח הציבורי על הדמוניזציה שלהם עצמם, עם אנשים שלעתים קרובות אינם מסוגלים לנקוב בשמות הנהר או הים הרלוונטיים. החששות הלגיטימיים הרבים לגבי מדיניות ישראל כלפי פלסטינים והמלחמה בעזה אינם יכולים להסביר את הסיסמאות והקריאות לחיסול, את הצהלה שבה הן נשמעות, את ההפקרות שהתלוותה אליהן, או את ההתקפות הגלויות על יהודים.
העיתוי לבדו חשף את האמת: התרוממות הרוח ההמונית הזאת החלה לא בתגובה למלחמתה של ישראל במטרה להפיל את חמאס ולהציל את אזרחיה החטופים, אלא בדיוק כתגובה ישירה, וכתמיכה מפורשת, לאלימות האכזרית והפרועה ביותר נגד יהודים מאז השואה, כולל אונס ועריפת ראשים וחטיפת תינוקות.
מה הם מתבכיינים
אבל יש דקויות לברבריות סדיסטית נגד יהודים, מספרים לנו, ולפעמים אונס קבוצתי של נשים יהודיות הוא בעצם תנועה לזכויות אדם. זה לא ממש הוגן לקרוא לאנשים אנטישמים אם הם רוצים שרק מחצית מיהודי העולם ימותו. המשפט "הפכו את האינתיפאדה לגלובלית", אותו קוראים כיום בקול באוניברסיטאות ברחבי אמריקה, אולי מרחיב טיפה את הטווח - אבל באמת, מי יכול לומר? אפילו הביטוי "יהודים לגז", שנשמע בהפגנה שארגנו סטודנטים וחברי סגל ב־NYU, הוא כה מעורפל. איך היהודים הבכיינים האלה בכלל מתיימרים לדעת מה בליבם של אחרים?
חוץ מזה, ליהודים אמריקאים לא הייתה סיבה להתבכיין: מישהו מהם ממש מת בארה"ב מכל ההתרגשות הזאת? השאלה הזאת נענתה בנובמבר, כשגבר יהודי מת בקליפורניה לאחר שמפגין אנטי־ישראלי לכאורה חבט בראשו עם מגפון.
כמובן שהיא כבר נענתה כמה פעמים במעשי רצח אנטישמיים אחרים בשנים האחרונות. אבל עכשיו שוב הזיזו את השער: מקרי הרצח הללו, לצד התקפות פיזיות רבות אחרות נגד יהודים אמריקאים, הם כולם יוצאי דופן, עשבים שוטים, לוקים בנפשם, ללא כל קשר לרטוריקה האנטישמית הנושבת באמריקה.
גם לא ברור מדוע אנטישמיות משמעותית רק כשהיא קטלנית, ואם כך, כמה מעשי רצח אנטישמיים במובהק דרושים כדי שאנטישמיות תתרחש לא רק בראשם של יהודים בכיינים. הערכה ריאלית עשויה להיות 6 מיליון. גם אז יהודים נאלצו להשקיע את 80 השנים האחרונות באיסוף ראיות שיוכיחו זאת.
עובדה מתעתעת במתקפה הנוכחית של השנאה העתיקה בעולם היא שהחברה האמריקאית הייתה אמורה להיות מוכנה להתמודדות. בשנים האחרונות מוסדות ציבוריים ופרטיים רבים ביצעו השקעה ניכרת בניסיונות לנטרל אפליה; אנו חיים בעידן שבו אפילו חברות נעלי ספורט מרגישות מחויבות להוקיע בפומבי שנאה. אבל התברר שיוזמות של גיוון, שוויון והכלה (DEI) אינן יכולות לאנטישמיות, מסיבה ברורה: הרעיון המתמשך והעמיד שלפיו אנטישמיות היא צדק.
היוזמות הללו תוכננו להיאבק בדעות קדומות ולהבטיח לכולם הזדמנויות שוות. אבל אנטישמיות בראש ובראשונה אינה דעה קדומה. זו תיאוריית קונספירציה: השקר הגדול שיהודים הם נבלי־על שמתמרנים אחרים. המאבק המוסרי למען הצדק אינו מחייב אפוא הגנה על יהודים כמיעוט פגיע. הוא דורש את הפלתם.
הרעיון זוכה לתמיכה משתמעת באופן המוזר שבו מחריגים יהודים מהדיון בסדנאות הכשרה ב־DEI במקרים רבים ואפילו בגיבוש מדיניות, למרות שהם מדורגים גבוה בסטטיסטיקה האמריקאית של פשעי שנאה.
הנחת היסוד, למשל, שיהודים אינם חווים אפליה משום שהם "לבנים", רעיון בעייתי בעצמו, מרמזת שגם אנשים לבנים מהקהילה הלהט"בית לא חווים כל אפליה (שלא לדבר על העובדה שיהודים רבים אינם לבנים). הטענה שיהודים חסינים מאפליה משום שהם "עשירים", רעיון בעייתי אף יותר ולעיתים קרובות גם שקרי, היא שטותית באותה המידה. אף אחד לא טוען שגברים הומוסקסואלים או אמריקאים ממוצע הודי לעולם אינם חווים אפליה בגלל ההכנסה הגבוהה סטטיסטית של הקבוצות הללו.
העובדות לא רלוונטיות
העבר המטריד של רעיון האנטי־ציונות ממחיש בבירור את הדינמיקה הזאת - והוא חשוב כי הוא מבלבל גם אנשים בעלי כוונות טובות. במשך אלפי שנים הציביליזציה היהודית סבבה סביב ישראל, מולדתה, שבה נוכחות יהודית רציפה מאז ימי קדם. הרעיון הפוליטי המודרני של הציונות כהגדרה עצמית יהודית במולדת זו התפתח בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 בתוך תנועות אנטי־קולוניאליות רבות אחרות, כשדינמיקת הכוח העולמית עברה מאימפריות למדינות לאום.
תזוזות האוכלוסייה הגדולות, והאלימות לעיתים קרובות, בעקבות הקמת ישראל, כולל עקירת רוב הערבים ממה שהפך לישראל ועקירת כמעט כל היהודים ממה שהפך למדינות ערב - מקבילות לתהפו כות אחרות ברחבי העולם בשעה שמדינות חדשות צצו ואימפריות ישנות קרסו.
אבל לאנטי־ציונות כרעיון פוליטי יש היסטוריה נפרדת ממעשים של יהודים. ב־1918, 30 שנה לפני הקמת מדינת ישראל, הקימו הבולשביקים סניפים יהודיים במפלגה הקומוניסטית, שנדרשו להיות אנטי-ציוניים. הבעיה, טענו, היא שהלאומיות היהודית (במקרה זה, הציונות) היא המכשול בפני המשימה האוניברסלית של איחוד האנושות תחת הקומוניזם - בדיוק כפי שהנוצרים ראו פעם בלאומיות היהודית מכשול בפני איחוד האנושות תחת ישו. צדקתה של משימה זו הייתה, כרגיל, מכרעת: הטענה החוזרת ונשנית של התעמולה הסובייטית כי לאנטי־ציונות אין שום קשר לאנטישמיות הייתה חיונית למפלגה הקומוניסטית שביקשה להציג את עצמה כמשחררת האנושות.
זה היה גם שקר גס. הבולשביקים בסופו של דבר "ניקו" מנהיגים יהודים, גם כאלה שתמכו בקו המפלגה ובעצמם הענישו אחרים על היותם ציונים. אלפי יהודים נרדפו, נכלאו או נרצחו.
בהמשך הפיצה ברה"מ את המסר לבעלות בריתה בעולם המתפתח ובסופו של דבר לחוגים בעלי אג'נדה של צדק חברתי בארה"ב. תיעוד נרחב מראה כיצד לפני כחצי מאה הק.ג.ב התאים את התעמולה שלו ותייג במפורש את הציונות כ"גזענות" ו"קולוניאליזם", בתקופה שבה צברו המושגים פופולריות כהכפשה חריפה. זאת למרות שהיהודים באים מרקע גזעי שונה, והציונות היא אחת הדוגמאות המובילות לקבוצה ילידית שתובעת בחזרה את עצמאותה. העובדות לא היו רלוונטיות: הסובייטים תייגו יהודים כמדכאים קולוניאליסטים גזענים, בדיוק כפי שהנאצים תייגו יהודים כמדכאים קפיטליסטים וקומוניסטים כאחד, וכפי שהנוצרים והמוסלמים תייגו יהודים כרוצחי־האל ומטמאי־הנביא. יהודים היו כל מה שחברה כלשהי ראתה כרוע. אם לשאול את שפת ה־DEI, השקר הגדול הוא מערכתי.
הסטנדרט הכפול
אפילו אזכור הנושא - כלומר הצבעה על אפליה נגד יהודים - יכול להיתפס כעוד סימן לכוונה מרושעת, של יהודים שתוקפים את העיקרון האהוב של צדק לכול.
בהרצאה שנתן באפריל 2023 הציג ההיסטוריון דיוויד נירנברג דוגמה של אקטיביסט פופולרי שהצהרותיו השנויות במחלוקת הביאו להאשמתו באנטישמיות. האקטיביסט טען, כפי שניסח זאת נירנברג, שאנטישמיות "היא פשוט האשמה שיהודים משתמשים בה כדי להשתיק ביקורת ולהגביל את חופש הביטוי". הוא הגיש תביעות דיבה נגד עיתונים שקראו לו אנטישמי, וגם ניצח. לצערם של מי שמשתמשים היום בטיעון הזה, לאקטיביסט הזה קראו אדולף היטלר.
שבועיים לאחר טבח 7 באוקטובר כתבתי לעיתון ארצי מאמר דעה על הפחדים הבין־דוריים שחשו יהודים רבים, ותיארתי רגעים נבחרים מאלפי שנות התקפות אנטישמיות. בודק עובדות ידידותי ביקש ממני להוכיח שהפוגרומים במלחמת האזרחים הרוסית ב־1921-1918 כללו אונס קבוצתי. הוא הוסיף את הביטוי השקול "לפי הדיווח" כדי לפרט מידע שציינתי מהפרהוד, הפוגרום בבגדד ב־1941, שבו לקחו התוקפים את שדיהן הכרותים של נשים יהודיות כשלל. סיפקתי בצייתנות מקורות נוספים, סרקתי עדויות מחליאות על נערות יהודיות מרוטשות ב־1919 וב־1941, בזמן שנמנעתי מסרטונים של נערות יהודיות מרוטשות ב־2023.
בשבוע שבו שלחתי לבודק העובדות תיעוד מפוגרומים של ימים עברו, העיתון וכלי חדשות רבים אחרים פרסמו כותרת גדולה על הישראלים שהפציצו בית חולים בעזה והרגו שם 500 איש. עד מהרה הסיפור הוכח כשקר שהפיץ חמאס - השלכה פסיכולוגית שקופה של הפשעים שחמאס ביצע בישראל, כשמחבלים תקפו ורצחו מאות מבוגרים, ילדים ותינוקות, וכן ירו שוב ושוב רקטות על בית חולים.
צה"ל אכן הרג בעזה אנשים רבים חפים מפשע במהלך מלחמתו להשמדת חמאס, והתנהלות ישראל במלחמה צריכה לעמוד תחת ביקורת כמו כל מדינה אחרת. אבל ביקורת היא קשה ואף בלתי אפשרית כששקרים מחליפים עובדות. מאוחר יותר העיתון פרסם הערת מערכת המודה בטעותו. למרבה הצער, השקר של חמאס כבר היה השראה להפגנות המוניות ברחבי העולם; בתוניסיה הפורעים כל כך זעמו עד ששרפו בית כנסת היסטורי עד היסוד. בצדק התבקשתי להוכיח את הפוגרומים בעיראק ובאוקראינה. לדוברי חמאס האמינו בלי לשאול שאלות.
זמן קצר לאחר מכן הוזמנתי לצפות בתיעוד מ־7 באוקטובר שצה"ל הכין ממצלמות אבטחה, סרטונים ברשת ומצלמות ה־GoPro של מחבלי חמאס. הסרט המזעזע הזה נערך במיוחד כדי להילחם בהכחשה. אבל מתברר שגם הראיות המחרידות והמשפילות הללו, שתיעדו בעיקר התוקפים עצמם, אינן מספיקות להוכיח שחוויות יהודיות הן אמיתיות. בהקרנה בלוס אנג'לס מישהו צעק "הראו את מעשי האונס!".
הוזמנתי להקרנות האלה כמה פעמים, אבל מעולם לא הלכתי. לא רציתי לראות כיצד מתעללים באנשים. כמו כן, לא רציתי לראות כיצד מתעללים באנשים ולשמוע מישהו מאחוריי צורח "הראו את מעשי האונס!".
הבנאליות של האנטישמיות
בחודשים האחרונים סיירתי בארה"ב כדי לדון בעבודתי על יהודים בחברות לא־יהודיות. פגשתי הרבה תלמידי מכללות ותיכון יהודים שנדמה כי קיבלו את ההשפלה שלהם כעניין של מה בכך. הם גדלו עם זה. דיווחי שווא למשטרה על פצצה או חמוש, שמביאים לפינוי וזורעים בהלה, הפכו לכה נפוצים במוסדות יהודיים באמריקה שהם כבר כמעט משעממים; כמעט 200 אירעו בסוף שבוע אחד בדצמבר. בשנים האחרונות יהודים אמריקאים השקיעו כסף רב ביצירת מערכת חזקה לזיהוי והגנה מאיומים.
למרבה הצער, יש מי שגורמים לצרות בדיוק מעבר לעדשת מצלמות האבטחה. בלוס אנג'לס התנכלויות כלפי יהודים בדרך לבית הכנסת הפכו בשנים האחרונות לעניין שגרתי, יש מי שהקימו שם קבוצות הליכה עם שומרים מתנדבים; בדצמבר אדם תקף זוג יהודים מבוגרים, היכה את הבעל באבזם חגורה וגרם לפציעת ראש. תקרית זו הייתה קלה בהשוואה לתקרית קודמת, שבה נורו שני גברים יהודים בדרכם הביתה משני בתי כנסת נפרדים, בפברואר אשתקד.
במיניאפוליס דוברת בארגון יהודי סיפרה לי כיצד הסיסמה "לשחרר את פלסטין" הפכה, עוד לפני 7 באוקטובר, לסוג של צלב קרס מילולי - לא בגלל משמעותה, אלא בגלל אופן השימוש בה. מלבד השימוש בהקשר פוליטי או מחאתי, היא שימשה כטכניקת הטרדה מקוונת: "טרולים" מתייגים כל פוסט עם תוכן יהודי - גם בלי קשר לישראל - ב־#FreePalestine, וקוראים לדגל ללוחמי חופש נוספים לשם המטרה האצילית של התעללות מילולית בבני נוער יהודים שהעזו לפרסם תמונות של חלה.
די מדהים כמה מעט קשר יש בין כל זה למה שקורה במזרח התיכון. המטרה היחידה של הגרפיטי, האיומים, העלבונות, ההתקפות והניסיונות להשתיק היא לגרום ליהודים להיראות פחות אנושיים ולהציג אותם כרשעים. בכל פעם שיהודים נאלצים להוכיח שהם לא ראויים ליחס הזה או להסתיר את זהותם, המטרידים כבר הצליחו במשימתם.
הנורמלי החדש הזה של יהודי אמריקה הוא לא רק קהילתי, אלא גם אישי. יהודים אמריקאים רבים סיימו בשקט חברויות בחודשים האחרונים, לאחר שהבחינו שהחברים האלה פרסמו פוסטים שבאגביות מעודדים רצח יהודים. מה שעוד יותר עצוב הוא הרף הנמוך לחברים שנותרו. ראיתי זאת באופן הבולט ביותר בקרב צעירים.
בצפון מדינת ניו יורק תיכוניסטית יהודייה סיפרה לי איך חבר מעביר לה כדרך קבע קריקטורות בכיתה. "הוא פשוט חשב שזה ממש מצחיק", אמרה והראתה לי דוגמה: קריקטורה עם דמות של יהודי שנושא שק כסף. "החברים שלי", הוסיפה, "משתמשים ביהדותי כדי להעליב אותי. אז הם אומרים דברים כמו 'שתקי, את רק יהודייה'. כמה חברים אומרים לי את זה כל הזמן". רציתי להציע לה למצוא חברים חדשים.
בארוחת שבת שבה השתתפתי במכללה כלשהי סטודנטים שיתפו סביב השולחן במה שהיו רוצים לומר לחבריהם הלא־יהודים: הלוואי שיכולתי לספר שאני רוצה ללמוד סמסטר בישראל, הלוואי שיכולתי לומר שאני עובד בגן ילדים יהודי. ישבתי ליד השולחן המומה. הם הסתתרו.
בהרווארד יש בעיה
תוך כדי הסיוט המתמשך הזה מנהלי הרווארד ביקשו ממני לתת עצות בנושא האנטישמיות בקמפוס. למרות שהיו לי ספקות, הסכמתי להצטרף לוועדה. הסטודנטים היהודים הנואשים של הרווארד, ששיתפו אותי בסיפורי הזוועה שלהם, גיבו אותם בערימות של ראיות. הם ידעו שהם יצטרכו להוכיח.
מהר מאוד התברר לי, מכמות הראיות הרבה שקיבלתי, שיש להרווארד בעיה רצינית. בליל הטבח, עוד לפני שהדם יבש, יותר מ־30 קבוצות סטודנטים בהרווארד הצהירו באומץ שהן "מאשימות את ממשלת ישראל בכל האלימות המתרחשת". הקמפוס התמלא מיד במחאות אנטי־ישראליות נמרצות, שחלק מכלי התקשורת הציגו כמוקד העיקרי של הדיון על חופש הביטוי.
אבל ההפגנות האלה לא היו רק אירועי חוצות שסטודנטים יכלו לחלוף על פניהם. סטודנטים יהודים לא יכלו ללמוד בספרייה, לאכול בחדרי האוכל או להשתתף בשיעורים מבלי שחבריהם לכיתה יאמרו להם שוב ושוב שיהודים הם רוצחי־עם שמגיעה להם אינתיפאדה מתמדת.
דמוניזציה זו של יהודים, בין שבכוונה ובין שלאו, חדרה גם לסגל ההוראה של הרווארד. דפוס זה קדם למלחמת ישראל־חמאס הנוכחית. בדיקה עצמאית שנערכה לפני תחילת שנת הלימודים העלתה כי פרופסור מסוים הפלה כמה סטודנטים ישראלים; בהרווארד אמרו שהם נקטו פעולות, אך הפרופסור דחה את הממצאים והמשיך ללמד. בתקרית נפרדת סטודנטית טענה כי פרופסור אחר ביקש ממנה לעזוב את כיתתו באביב 2023 לאחר שנודע לו שהיא ישראלית, כי הישראליות שלה גרמה לאנשים "אי־נוחות".
סטודנטים יהודים שהגיעו להרווארד בתקווה ללמוד ערבית או לימודי המזרח התיכון אמרו לי שלעתים קרובות הם נמנעו לחלוטין מהקורסים האלה, מחשש ממרצים וחברים לכיתה שהבהירו כי הם אינם רצויים. לאחר 7 באוקטובר הרשתות החברתית התפוצצו בשנאת יהודים מובהקת בהערות כמו "הרווארד הלל (המרכז היהודי) בוער בגיהנום" ו"תנו להם להתבשל". בסביבה זו סטודנטים רבים הפסיקו לחבוש כיפות בקמפוס או החליפו אותן בכובעי בייסבול.
למרבה הפלא, סטודנטים יהודים, שמספרם בהרווארד ירד באופן דרמטי בשנ ים האחרונות מסיבות שנראה כי איש אינו מסוגל להסביר, גם לפני 7 באוקטובר וגם אחריו, פנו לעמיתיהם האקטיביסטים האנטי־ישראליים לדיאלוג או אפילו רק כוס קפה. בואו נכיר זה את זה, הם הציעו. האקטיביסטים סירבו. סטודנטים יהודים ניסו שוב. הם נדחו שוב. ושוב. זה לא היה מפתיע. עבור חלק מהפעילים האנטי־ישראליים אפילו עצם הדיבור עם "ציונים" (תווית המוחלת על 80% מיהודי ארה"ב הרואים בישראל חלק מהותי או חשוב מזהותם היהודית) נחשבת כ"נורמליזציה" - כלומר, התייחסות ליהודים כאילו היו בני אדם נורמליים, ולא התגלמות של רוע.
שוב אנחנו נאלצים להוכיח שיש לזה חשיבות. אף אחד לא מת, אז מה הבעיה? "האם הייתה אלימות ממשית נגד סטודנטים יהודים בהרווארד או בקמפוסים אחרים?", כתב פרופסור בעל קביעות בהרווארד לוועדה המייעצת שלנו כדי לברר (התשובה הייתה חיובית). "אם הפחדים של סטודנטים יהודים מסכנה פיזית הם, למעשה, מוגזמים", המשיך הפרופסור בסמכותיות, "אז יש להמליץ לסטודנטים המפוחדים הללו לעזוב את הקמפוס וללכת הביתה".
סביבה עוינת נוצרת מתקריות קטנות נפוצות, גם כאלה שאינן מכוונות ליחידים. סביבה עוינת היא בדיוק סביבה שבה פרופסורים בעלי קביעות מייעצים לסטודנטים לעזוב וללכת הביתה.
שיעורים בשקרים
הר הראיות נגד הרווארד חשף מציאות שבה הגישה של סטודנטים יהודים לאוניברסיטה שלהם (שיעורים, מרצים, ספריות, חדרי אוכל, מרחבים ציבוריים, חוויות סטודנטיאליות משותפות) נפגעה באופן ישיר. אלא אם כן הם הסכימו, או הסכימו לפחות להעמיד פנים, כפי שסטודנטים יהודים רבים שאינם דתיים או ישראלים עושים עתה בשתיקה - שאין כל פסול בכיסוי האוניברסיטה האמריקאית המובילה בטפט של דמוניזציית יהודים. כפיית ההסכמה שבשתיקה הזאת הייתה המטרה והיא הושגה לא דרך ויכוחים או ראיות, אלא דרך הווטו האדיוטי והמגוחך של המטרידנים: לצרוח, להבריח, להדיר ולירוק על כל מי שהעז לא להסכים עם תמיכה ברוצחי היהודים המוצלחים ביותר מאז הנאצים.
המוחות הדגולים בהרווארד עסקו בדקויות של חופש הביטוי שלהם במקום לשאול מדוע הקמפוס מלא בהם. השאלה מדוע המטרידנים של הרווארד צועקים בעד הברבריות של חמאס הייתה מטרידה מדי מכדי לשאול, כך שהדיונים הציבוריים התעלמו ממנה לחלוטין.
ההשתוללות של הסטודנטים לא הייתה מנותקת מהחינוך שהרווארד בעצמה סיפקה. בהרווארד התקיימו שיעורים, כך התברר, שהתבססו על שקרים אנטישמיים. קורס בבית הספר לבריאות הציבור בשם "גורמי הסיכון הבריאותי של קולוניאליזם התיישבותי" בחן דוגמאות מדרום אפריקה, מארצות הברית ומישראל; הנחת היסוד שלו - לא נושא לדיון, אלא הנחת היסוד שעל פיה נבנה הקורס - הייתה שישראל היא מדינת קולוניאליזם התיישבותי.
"תוכנית פלסטין לבריאות וזכויות אדם" הכריזה בגאווה כי היא "משתמשת במסגרת דה־קולוניאלית בפיתוח תוכניות, מנהיגות ומעורבות" - כלומר, אפשר להניח שהכוונה ל"דה־קולוניזציה" של ישראל באמצעות סילוק 7 מיליון יהודיה (התוכנית היא שיתוף פעולה בין הרווארד לאוניברסיטת ביר זית הפלסטינית). מספר מדהים של הרצאות פופ־אפ, פאנלים ואירועים בהרווארד לפני 7 באוקטובר וגם אחריו התרכזו בסבלם של הפלסטינים בעזה - כמעט ללא אזכור של חמאס, ששולט בעזה במשך 17 שנים. לא הוזכר גם הקשר בין הקמת חמאס לאחים המוסלמים העולמיים, או תומכיהם העשירים במפרץ הפרסי.
לסטודנטים היו הזדמנויות רבות ללמוד על הפלסטינים הסובלים מדיכוי על ידי יהודים מרושעים, אבל הרבה פחות הזדמנויות ללמוד, למשל, על הצלחת חמאס בדיכוי מתנגדים, או על האינתיפאדה שסטודנטים קיוו להפוך לגלובלית. כמה דוברים אורחים תמכו בפומבי בשקרים אנטישמיים קיצוניים, כולל עלילת הדם הישירה לפיה ישראלים קוצרים איברים של פלסטינים או שהצבא הישראלי משתמש בילדים פלסטינים לבדיקות נשק. קשה להאשים סטונדטים שחוזרים על טענות המורים שלהם.
מתוך כבוד לבקשתה של גיי שדיוני הוועדה יישארו פרטיים, לא אחלוק כאן שום דבר שדיברנו עליו בפגישות הרבות שלנו. אספר שדבר אחד שלא דנו בו היה העדות של גיי בקונגרס בנושא, שבנוגע לה היא ומנהלים אחרים מעולם לא ביקשו את עצת הוועדה המייעצת. במקום זאת, הם התייעצו עם עורכי דין, בחירה שהתפוצצה להם בפנים בטלוויזיה הארצית.
הבחירה המוסרית הנכונה
הזוועה שהשימוע חשף גרועה בהרבה מפליטת פה ויראלית. משרד החינוך כבר חקר האשמות בדבר הפרת זכויות אזרח של סטודנטים יהודים בהרווארד, ייתכן שהמליצו לנשיאה שלא להודות בכישלון ממסדי (בינואר קבוצת סטודנטים תבעה את הרווארד, ותיארה את האוניברסיטה כמרכז של שנאה והטרדות אנטי־יהודיות נרחבות).
ובכל זאת, העמדה הנכונה היחידה מבחינה מוסרית הייתה להודות בכישלון, להודות שהבעיה לא קיימת רק בראשם של יהודים; שבאמת הייתה סביבה אנטישמית בחממות האלה שמצמיחות את ההנהגה של אמריקה; שהאוניברסיטאות הללו, לצד הרבה יותר מדי מקומות אחרים במדינה, נסוגו, לאט ואז בבת אחת, למה שהיו לפני מאה שנה: מרחבים בטוחים לשנאת יהודים יפת נפש - לא חרף שאיפתם שהחינוך יביא לעולם טוב יותר, אלא בגללה.
די ברור מה הרווארד ואוניברסיטאות אחרות צריכות לעשות כדי לשנות את המצב. לא מדובר בצנזור סיסמאות או בצמצום חופש הביטוי, אלא באכיפת כללים קיימים נגד הטרדה; שמירה על כיתות, ספריות וחדרי אוכל כאזורים נקיים מקמפיינים פוליטיים (בדומה לכללים לקלפיות); מעקב אחר מימון מיישויות התומכות בארגוני טרור, ודחייתו (נושא שהועלה בעדויות האחרונות של הקונגרס לגבי אוניברסיטאות אמריקאיות רבות); מהפך באדמיניסטרציות האחראיות על נושאי גיוון כדי לטפל בכישלון הברור שלהן להתמודד עם אנטישמיות; חקירת וחשיפת המגבלות האקדמיות של קורסים המושתתים על שקרים אנטישמיים; והרחבת ההזדמנויות ללמוד על ההיסטוריה הישראלית והיהודית ולדון ברעיונות.
ישנן דרכים רבות לתמוך בדו־קיום ישראלי־פלסטיני המכבדות את שתי הקבוצות ואת הצורך לבנות עתיד משותף. שיקום הדיון האזרחי, שהושמד על ידי התנכלות והטרדות, יועיל להשכלה הגבוהה באשר היא.
הרווארד כבר החלה לאותת על שינוי בכיוון זה: האוניברסיטה חזרה והבהירה לאחרונה כללים בנוגע לזמן, מקום ואופן מחאות הסטודנטים. יועיל מאוד אם הרווארד אכן תנקוט בצעדים נוספים כאלה, אבל הם כולם עדיין נראים לי מינוריים. אולי זה בגלל שהבעיה נטועה בתפיסה מעוותת בת אלפי שנים לגבי האופן שבו החברות שלנו תופסות טוב ורע - וגם בגלל שעמוק בתוכי, אני יודעת מה איבדנו בדרך. הייתה תקופה, לא כל כך מזמן, שבה לא היינו צריכים להוכיח את זכותנו להתקיים.