עלי חמינאי, המנהיג העליון של איראן, בתפילת עיד אל–פיטר. בשבוע שעבר בטהרן / צילום: Associated Press
אכן, זו הייתה הפעם הראשונה מאז ומעולם שבה יהודים ופרסים/איראנים התייצבו אלה מול אלה בשדה הקרב.
לא ברור כלל שלחיווי הזה יש איזושהי משמעות מחוץ לעולם של מיתוסים ושל סנטימנטים. על מה בעצם אנחנו מדברים? על כורש משיח ה', לפני כמעט 2,500 שנה? על האוטונומיה שפרס הואילה להעניק ל'פחוות יהוד'? או אפילו על רגעי החסד של הכיבוש הפרסי החטוף בארץ ישראל על סף העידן המוסלמי?
● פרשנות | "להשתמש בישראל כדי לדחוף את אוקראינה אל גרונו של העם האמריקאי"
● פרשנות | קשה להיות דיפלומט ישראלי כשהסירנות מייבבות, אך צריך לשקול איך להגיב
● יואב קרני, פרשנות | יחסי ארה"ב-ישראל נמצאים ב"שריפה מבוקרת", העלולה לצאת מכלל שליטה
כן, אפשר להבין. הפרסים אפשרו את הבית השני, והיו מוכנים להעניק בית שלישי, בתחילת המאה השביעית. צבא יהודי הסתער אז עם צבא פרסי על חומות ירושלים, וחילץ אותה מידי הקיסרות הביזנטית. לפי הרקורד ההיסטורי, היהודים שחטו אלפי נוצרים ברחובות ירושלים, וזמן מה הפרסים עמדו מנגד.
על סף הרפובליקה האסלאמית יהודים רחשו חיבה לשאה האחרון. אבל את החיבה הזאת מוטב להבין בקונטקסט של תמיכת המעמד הבינוני הגבוה בכתר. המוני איראן שנאו את השאה, יהיו הניסיונות לשכתב את ההיסטוריה אשר יהיו.
נוכחותם טימאה את העיר
פרסים ויהודים חדלו לאהוב אלה את אלה הרבה לפני בוא הציונים. השתלטות הדוקטרינה השיעית על איראן, במאה ה־16, הביאה איתה משטר אפליה נגד היהודים, שחמור ממנו לא נראה בימים ההם בארצות האסלאם. בוז והשפלה היו נחלתם, ועצם המגע איתם זיהם את הנוגע המוסלמי. באמצע המאה ה־17 כל יהודי אספהאן, הבירה האימפריאלית, גורשו מפני שנוכחותם טימאה את העיר.
הנוסע היהודי הידוע בכינוי בנימין השני דיווח באמצע המאה ה־19 כי יהודי, כל אימת שנכנס לרחוב מוסלמי, היה נרגם מיד באבנים. נאסר על היהודים לצאת מבתיהם בזמן גשם, שמא תישטף הזוהמה מגופם ותטנף את רגלי המוסלמים. עוברים ושבים היו יורקים בפני היהודים. רשימת הגזרות הייתה ארוכה ומבהילה, כולל עונש של 40 מלקות ליהודי עני שאין ידו משגת לשלם קנס. אם הוא היה פולט אנקת כאב יחידה במהלך ההלקאה, הספירה הייתה מתחילה מחדש.
המדינאי הבריטי המפורסם, ג'ורג' קרזון (Curzon), לימים לורד קרזון, שסייר בכל רחבי פרס בסוף המאה ה־19, כתב כי "תכף להתפרצותה של שנאה קנאית כלשהי, היהודים הם הקורבנות הראשונים. ידו של כל אדם מורמת נגדם; ואבוי ליהודי ביש־המזל הנתקל באספסוף פרסי".
אכן, ניגוד ברור למצב היהודים בקיסרות העות'מאנית, שפתחה את שעריה בפני מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15. היהודים היו אמנם אזרחים מסוג ב', על פי תקנות האסלאם, אבל לא סבלו רדיפות וגזרות, לא הוגבלו לגטאות, והתערו בחברה העות'מאנית.
בשעה שהתנכלות ליהודים בארצות ערב מיוחסת מפעם לפעם לעליית הציונות, ההתנכלות בפרס/איראן לא נגעה כלל לעולם החיצון. היא ייצגה איבה תיאולוגית. האסלאם שבשמו דיברה הוא בדיוק זה השולט באיראן כיום, אם כי אין הוא האסלאם שנכפה עליה במקור, בשנת 636, כאשר צבא האימפריה הזורוסטריאנית נפל שדוד מתחת לפרסות סוסיהם של פרשי ערב.
ישראל במשוואה הביזנטינית?
ב-40 השנים האחרונות ניתן ממד של גיאופוליטיקה לסלידה התיאולוגית מפני היהודים. מדינת היהודים היא העומדת בין הגלגול הנוכחי של האימפריה הפרסית לבין 'ייעודה המוצהר' (אם מותר לשאול מליצה מפורסמת על רישיון ההתפשטות שארה"ב נטלה לעצמה בתחילת המאה ה-19).
כאשר פרס עמדה בשיא כוחה, פעמיים בתוך אלף שנה, היא התייצבה על שפת הים התיכון. במאה השביעית, כאשר כבשה את ארץ ישראל, היא התחילה הכנות לשקם את נמל קיסריה, במסגרת מאבק קוסמי נגד הקיסרות הביזנטית. אגב, הקיסר הביזנטי חשב את מאבקו בפרסים הזורוסטריאנים של הזמן ההוא למלחמת קודש, ולאחר ניצחונו החזיר בגאווה את הצלב אל ירושלים לשש שנים חטופות. הפרסים חשבו בדיוק אותו הדבר על הביזנטים. כבר אז, או בעצם הרבה קודם, מדינות פרסיות רצו להפיץ את העדפותיהן התיאולוגיות מעבר לגבולן, ועשו כן בזרוע נטויה.
האם ישראל ממלאת את תפקיד הביזנטים במשוואה האיראנית של ימינו? אינני יודע אם מישהו באיראן משתמש באנלוגיה הזאת, ואני מקווה שידעני איראן גדולים ממני יוכלו להשיב על השאלה. אפשר רק לנחש את המידה שבה לאומנות אימפריאלית ממלאת תפקיד כלשהו בעיצוב השקפות עולם איראניות בנות-זמננו. כבר ראינו מהפכות משיחיות קוסמיות מוותרות על טוהר המידות הרעיוניות של מחולליהן, ומאמצות את שאיפות העליונות האתנית שקדמו להן, למשל ברוסיה ובסין הקומוניסטיות.
הטהרנים שבין כוהני הדת האיראניים רצו להתגרש לחלוטין מן העבר הלא־מוסלמי. הם הציעו למשל לגלח את הריסות פרספוליס, בירתו העתיקה של כורש, ולהקים עליהן מחראה ציבורית. זה לא קרה. הרפובליקה האסלאמית מפרסמת את עתיקותיה, משאילה אותן למוזיאונים ידידותיים (ידיעה ארוכה על תערוכה עתיקות פרס במוזיאון בשנגחאי הופיעה ב"טהרן טיימס" בבוקר ההתקפה על ישראל), מעודדת תיירות, אבל רק עד גבול מסוים, ולא במידה שתרמוז על עליונות העבר הלא־מוסלמי.
ב־20 השנים הראשונות של ברית המועצות העבר האימפריאלי הוקע ונמחק. צורכי המאבק בהיטלר החזירו את הגיבורים המוקעים, לפחות באופן סלקטיבי, אל כיכרות הערים ואל אקרני הקולנוע. יהיה מעניין לראות אם צרכיה של מלחמת התפשטות איראנית יחזירו את רוחותיהם של כורש, של חוסרו ושל נאדר שאה, בייחוד אם המשטר יחפש נתיב אל ליבם של אלה מנתיניו המחכים בקוצר רוח להתמוטטותו.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.