איור: נטע עמוסי
יום ג', 08:30 - 12:30, מרפאה לבריאות המשפחה, רופא ושתי מזכירות. למרות האביב שבמפתח מחלות החורף עדיין פה. אני בודק 20 מטופלים. תלמידת י"ב זקוקה לאישור לפעילות גופנית במכינה קדם צבאית. סינוסיטיס חריפה אחרי צינון בן שבועיים, שנראה שצריכה טיפול אנטיביוטי; מטופל עם כאב גב. המשך התקוטטות עם אנשי הדימות לגבי
אישור לבדיקת MRI שעליה המליץ נוירולוג; איש צעיר, שלושה ימים אחרי תאונת דרכים במנגנון צליפת שוט עם כאב חד באשך, שאני שולח באופן דחוף למיון; בת 36 שהחלימה ממחלה ויראלית של דרכי הנשימה אבל רוצה שבכל זאת אבדוק אותה; בת 63 שמוטרדת כי לא מצליחה לשלוט באכילה ובמשקל, ובשיחה מסתבר שהבן הצעיר שלה עומד להשתחרר משירות סדיר ביחידה מיוחדת, לאחר 180 ימים בלב הקרבות; שני אחים בני שמונה ועשר. בת העשר מנוזלת ומשתעלת ללא הפוגה, אך איני מוצא כלום בבדיקה הגופנית ואילו הקטן, שהתלונן רק על כאב אוזן משעות הלילה, מחביא עור תוף שעומד להתפקע. בשעה 12:45 אני מטלפן לבחור ששלחתי למיון, ועוזב את המרפאה ליום עיון המטולוגי, משאיר אחריי כ־ 50 פניות דיגיטליות שהצטברו במהלך הבוקר ויטופלו רק בערב.
13:00 - 17:00, בית חולים גדול במרכז הארץ. חדר סמינריונים מהודר במגדל אשפוז המשקיף אל הים. יום עיון שאורגן על ידי המחלקה ההמטולוגית. ספיד דייטינג של מומחים בתחומם, המציגים עדכונים מעולמם ב-20 דקות. אנמיות, מיאלומה, CLL, לוקמיות אקוטיות, לימפומות שקטות ולימפומות סוערות ועוד ועוד. השקפים הצבעוניים רצים על המסך, עמוסים בשמות של אנזימים, רצפטורים וסמנים שאת רובם לא הכרתי ולצערי לא אזכור. פעור פה שמעתי על טכנולוגיות טיפול דמיוניות, בחלקן שולחים תאי חיסון של המטופל לאימון מיוחד במעבדות בארצות הברית, שאחריו הם מוחזרים לגוף החולה עם יכולת משופרת לתקוף את הגידול. כל המרצים, רופאים המשתתפים במחקר פעיל, דיברו עם ברק בעיניים, מלאי תשוקה, בתחושה של עיסוק ברפואת העתיד, כל אחד בתחום מומחיותו.
השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול, כתב המשורר היווני ארכילוכוס לפני כ-3,000 שנים. יצאתי מיום העיון נסער. ממש 'עף' לי הראש, מתפעל מעומק ידיעותיהם של חבריי ההמטולוגים, ולא פחות מזה מהמ רהר בהבדלי העיסוק שלנו ברפואה. שועלים מול קיפודים. שני חברים לומדים יחד בבית ספר לרפואה. האחד נהיה מומחה בתחום ספציפי, לא פעם במחלה אחת, ונעזר בחזית המדע לריפוי מטופליו. חברו
מאותה הכיתה, יושב ומקשיב לסיפורי המטופלים, משתמש באנמנזה, תיאור המחלה, ככלי האבחוני החזק ביותר אצלו בחדר. הוא משתמש באותה האנטיביוטיקה כבר 30 שנים
לטיפול בדלקת הריאות, שאותה אבחן עם הסטטוסקופ עימו סיים את בית הספר. שניהם עובדים באותו המקצוע אבל החשיבה שלהם כל כך שונה.
שועל או קיפוד, זו בחירה מקצועית או שזו נטייה אישיותית? האם מאז ומעולם נמשכתי לדעת מעט על הרבה נושאים או שהפכתי לכזה בשל מגוון הפניות אליי? האם ההמטולוג היה כזה כשהגיע להתמחות או שהפך כזה לאחר שעות של הסתכלות במיקרוסקופ? האם רופאים צעירים חושבים על שועלים וקיפודים בין כל שיקוליהם בבחירת מקצוע? יום העיון בהמטולוגיה היה רחב ממה ששיערתי. אני רוצה כאלה מפגשים גם בראומטולוגיה, רפואת ריאות, רפואת נשים, אף אוזן גרון, אורתופדיה וכירורגיה כללית. שועל, לא?
*ד"ר דורון עמוסי, מומחה לרפואת משפחה