כריכת ספר ''בני טובים'' של כנרת רוזנבלום
חוק 'שלושת הדורות' קובע: הדור הראשון מייסד, השני מבסס, השלישי הורס. היועצת הארגונית שבך בחרה בעצם באקספוזיציה של סוף ידוע מראש?
חלילה, הרי מה הטעם בסיפור, בחיים, אם הרשות אינה נתונה. ואולי בעצם כן? משפחת בן טובים, כמו הרבה משפחות, חיה בצלם של מיתוסים, כאלה שהיא המציאה בעצמה וכאלה שכולם מכירים, כמו הכלל שלעיל. אריק ואייל, הבנים שמקבלים את המושכות לאטלנטיס בפתח הרומן סונטים באזהרה הזאת, רוקדים איתה ומקווים שהם יכולים לה - הם מתקנים את מניין הדורות כך שהספירה לא תתחיל באיציק, אבי המשפחה הפרדסן, אלא מיהודה ועודד, שהקימו את אטלנטיס. הם מדפיסים לעצמם חולצות 'דור ב'', והם מבקשים להצעיד את החברה לשלב הבא שלה וזוכים בפרויקט קיר המכשול. הם עושים כל שביכולתם כדי להילחם בדפוס הזה. אבל הדפוס לא פראייר.
ספרך הקודם 'סיפור אהבות', מספר על משפחה תל אביבית, דיגיטלית, שבוחנת את התא המשפחתי. הפעם כך נראה הלכת על התא המורחב - ה'שבט', ה'נחלה'.
שני הספרים שונים מאוד זה מזה, ועם זאת ביסודם עומדות שתי שאלות שעניינו אותי בתהליך הכתיבה. הראשונה היא התנועה בין אריגה ובין פרימה, בין בנייה ובין התפוררות.
אני לא יודעת אם זאת תנועה קווית, חד-כיוונית או מעגלית, אולי זאת תנועה של מטוטלת; אני לא יודעת האם הם מעשה ידי אדם או שהם נתונים מראש, כמו חוק טבע. חוט השני האחר שעובר בין הספרים, הוא של הכוח שבמוסדות הטוטאליים הגדולים של חיינו. ב'סיפור אהבות' בדקתי יחד עם הגיבורים את מה שחיי הנישואים מאפשרים לבני הזוג
ולמשפחה, אבל גם את המחירים שמשלמים עליהם. ב'בני טובים' חקרתי את כוחה של המשפחה, לטוב ולרע.
על הספר
יהודה בן טובים, המנכ"ל השאפתן והדומיננטי של חברת התשתיות אטלנטיס, לא ממהר לסמוך על איש, בטח שלא על הבנים שלו, אריק ואייל; הרי את הפגמים שלהם הוא מכיר מקרוב. אבל הנסיבות מחייבות, ושני הבנים עומדים לתפוס את מקומו בחברה ולהוביל יחד פרויקט בנייה ביטחוני עצום בדרום הארץ. בארוחת ערב חגיגית שנערכת בנחלה המשפחתית המוקפת פרדסים, הם מכריזים על כך. אחרי הכול, הגיע תורם. ממש באותה שעה מגיעה למטה חברת אטלנטיס אליס, בחורה צעירה דוברת אנגלית שמלוּוה בכלב צייתן ובידה מפתח. היא מבקשת רק דבר אחד: לעלות למחסן שאביה המנוח, האח הצעיר והפרוע של יהודה, בנה על גג בניין החברה לפני שעזב את המשפחה ואת הארץ. מאותו רגע ואילך מתעוררים מרבצם סודות, שקרים ובריתות ישנות, וגיבורי הרומן נקלעים לסערה המושלמת. 'בני טובים' (הוצאת כתר) הוא רומן ישראלי מאוד המתאר את המקום הזה באהבה ובכאב. על קו התפר שבין העולם הישן לעולם החדש, בונה כנרת רוזנבלום רומן מסעיר שבמרכזו משפחה, כוח וכסף. כוונות טובות, סודות ומאבקים בין-דוריים על מקום וזהות נטווים באלגנטיות ובעוצמה לכדי עלילה סוחפת, הלוכדת את רוח הזמן.
על המחברת
כנרת רוזנבלום, סופרת ויועצת ארגונית. ספרה הקודם 'סיפור אהבות' נמכר בעשרות אלפי עותקים וזכה לשבחי הביקורת.
ההתנהלות המשפחתית השבטית של משפחת בן טובים מתאפיינת ברצון העז להיות 'בסדר', להפגין איכויות, לשאוף גבוה, לא להחצין עושר, לנהוג בעובדים בכבוד. ואף שהם משתדלים כל כך, זה תמיד מעמדה מתנשאת, אדונית. אז מה את אומרת? עושר תמיד יהפוך אותך למתנשא?
לא, לא בהכרח. אבל התנשאות זאת בהחלט תופעת לוואי נפוצה של עושר או כוח או פריבילגיות אחרות שיש לקבוצה אחת על פני הסביבה המיידית שלה. זאת נטייה אנושית מאוד: כשאנחנו נהנים מפריבילגיות, כמו עושר או כוח, אנחנו זוכרים היטב, על בשרנו, את המאמצים שעשינו כדי לזכות בהן, ונדמה לנו שהאחרים לא התאמצו מספיק ולכן אולי הם גם לא ראויים להן. אנחנו שוכחים, או לא מכירים מלכתחילה, את ההבדלים הסביבתיים שתמכו בפערים האלה, למשל.
לא קל להתמודד עם פערים, הם יוצרים מתח שאחר כך מיתרגם לקנאה, להתנשאות, לריחוק רגשי, לבוז. משני הכיוונים, אגב. תמיד יהיו פערים בין בני אדם ובין קבוצות והתנשאות היא הקטנה שבבעיות שנובעת מהם. אי השוויון הוא הבעיה המרכזית. וילה
בג'ונגל היא לא רק מודל לחיקוי, היא תמיד תהיה גם מושא לקנאה ובסכנת תקיפה.
זימנת את עסקי 'החברה המשפחתית' כדי לבחון מערכות יחסים. מה את חושבת על דברי המייסד עודד לבת הדור הצעיר: "הניסיון לשלוט ביצרים אנושיים, לא רק נידון לכישלון, הוא גורם לאסון"?
אני לא לגמרי מסכימה עם עודד כשהוא מספר לכרמל, הנכדה של יהודה, על ההשלכות ההרסניות של חוקי היובש בארצות הברית, אבל אני מבינה למה הוא חושב ככה. עודד, אחיו הצעיר של יהודה, ממייסדי 'אטלנטיס' הוא איש נהנתן, חושני, שאוהב קלמנטינות ואוהב לקלף אותן. הוא תופס לרוב עמדת התבוננות והוא מקבל את סדר הדברים כטבעי. כלומר, עודד לא חושב שהיה צריך להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק בארצות הברית של המאה שעברה, כמו שהוא לא חושב שצריך לעכב את אחיו הגדול, יהודה, בדהרה שלו להשגת מטרותיו, מתוך כבוד, אולי אפילו אהדה, ליצרים האנושיים, לחשק, לתיאבון. אבל עודד שוכח, או לא מודע, לעובדה שכולנו, גם הוא, מושפעים על ידי כוחות גדולים שאת רובם אין צורך לחוקק. הם נסתרים מהעין והם מעצבים את ההתנהגות שלנו לא פחות. עודד שוכח מכוחות נעלמים שמרסנים אותו עצמו, מעצבים את ההתנהגות שלו, שגם הוא מרוסן במידה רבה על ידי הצורך לרצות את אחיו, לשמור על שלמות המשפחה ועל הדימוי העצמי שהמשפחה מטפחת. רק עכשיו תפסתי שהמשפט הזה של עודד הוא גם נבואונת שמגשימה את עצמה מאוחר יותר בספר.
ובאותה הזדמנות המייסד השותף יהודה ממשיך בתמיכת האג'נדה, לפיה הסכנה האמיתית האורבת לאימפריה כלכלית אינה הכישלון כי אם ההצלחה.
על עצמו יהודה סומך שיידע להתמודד עם הצלחה כמו עם כישלון; ממילא הוא כל כך ביקורתי, שההישגים שלו לעולם אינם מספקים כמו הצלחה של ממש. אלה האנשים שמסביבו שעליהם הוא לא סומך: על הבנים שלו, על העובדים שלו, אפילו על אחיו עודד.
ויש ממש בחשש שלו. הבנים שלו נולדו לתוך שפע וגדלו לתוך אטלנטיס מובנת מאליה. והוא צודק: שאננות וזחיחות עלולים להביא לרפיון ולתקלות, רק שהטון שהוא מתעקש להביא לאטלנטיס וליחסים שלו עם הבנים שלו, נימה של תובענות וחרדה, יכול לפעול ההפך ממה שקיווה.
ניכר כי ניסיונך המקצועי מתגנב לתוך הכתיבה בהבנת המניעים של הבנים הפועלים בתוך העסק המשפחתי. וכך הבן הבכור, אריק, עובר לנהל את העסק אבל אשתו מעיזה
להרהר בקול אם בכלל ניתנה לו אי פעם ההזדמנות לבדוק עם עצמו מה הוא היה רוצה לעצמו.
מודה באשמה. זאת לא רק הבעיה של בנים יורשים שהממלכה מחכה להם בעוד הם לאו דווקא בוחרים בה אלא מתגלגלים אליה. זאת לא רק הבעיה בחברות לאו דווקא משפחתיות, כשהחתירה לקידום ולהתקדמות היא לכאורה הברירה היחידה, כי לדריכה במקום יש מחירים כבדים. חרב הפיפיות של האינרציה מסתובבת סביב כל עולם
העבודה, ואולי גם בחיים שסביב לו. התמדה היא מרכיב חשוב בהצלחה, אבל הרבה פעמים אנחנו ישנים בהליכה, בריצה אפילו, ולא בודקים אם המטרה או הדרך עדיין מתאימים למי שאנחנו היום, עכשיו; למי שנהיה כשנגיע לאן שאנחנו מנסים להגיע.
קשה לחמוק מתיאורי התכנסות השושלת, מה עושים הגברים ומה תפקיד הנשים. גם אם הן זוכות למחמאות שהן 'בולמות הזעזועים', 'שמן מנוע' או 'שכפ"צים', הן לא נמצאות בעמדות קבלת ההחלטות. האם זה עדיין נכון לחברות משפחתיות בישראל, או שזאת בחירה ספרותית שלך?
היום אנחנו כבר רואים יותר עופרה שטראוס ושרי אריסון וליאורה עופר, ובתחום הבנייה והתשתיות יש כמה נשים בתפקידי מפתח, אבל הן בולטות על רקע שהוא בעיקרו גברי מאוד. כשנשים משתלבות בעסק המשפחתי, הן תופסות לרוב תפקידי שיווק ומכירות. צריכים לקרות דברים יוצאי דופן כדי שאת הובלת החברה המשפחתית תקבל אחת
מבנות המשפחה, ועדיין נפוץ יותר שבן הזוג של בת המשפחה יישא בתפקיד בכיר בחברה מאשר היא עצמה. אבל אלה רק העובדות. אליס, שמגיעה אל בני הטובים, בשר מבשרם אבל אחרת כל כך בכל כך הרבה היבטים, עתידה להציע לאטלנטיס ולבני טובים מוזיקה אחרת לגמרי, ובין השאר, ולגמרי לא רק, גם בגלל שהיא אישה.
בספר עולה פעמים רבות נושא הלימוד או החניכה של הדור הקודם את הבא אחריו, כדי להכשיר אותו בניהול העסק. אריק מספר לבתו, כי אביו לימד אותו שכשמגיע גל גדול,
האפשרות היחידה היא לזנק לתוכו כיוון שהפחד מסוכן מהגל. אגב, שיעור שהוא אינו מעביר הלאה.
במהלך הכתיבה ליבי יצא אל אריק, הבן הבכור של הבן הבכור של משפחת בן טובים, שהיה צריך להיות כל כך הרבה דברים אבל הוא לא מצליח, או לא מספיק מצליח, שבמונחים של יהודה, אביו התובעני, זה כישלון של ממש. אבל בחוף פלמחים, כשיהודה,
הגבר הצעיר, מנסה ללמד את אריק, בנו הבכור, איך לקפוץ לתוך גל, היה מתחשק לי לחבק את יהודה, לו רק יהודה היה איש שמוכן שיחבקו אותו ברגעי הקושי. כי יהודה, בכל מאודו, רוצה להכין לחיים את אריק, בנו הבכור. הוא רוצה לחזק אותו, הוא רוצה להזהיר אותו מסכנות. ואריק פשוט לא תופס, או תופס אבל לא מסוגל. זה קורה הרבה בחניכה, גם
בחיי העבודה ובטח בהורות, רגע שבו הפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק, אבל יש ביניהם קצר, שסופו תחושת כישלון, ויותר ממנה, בדידות כבדה. לשני הצדדים.
קשה להתעלם מתחום העיסוק של החברה שבחרת, ופרויקט הדגל 'קיר המכשול'. ואז אירועי השבעה באוקטובר, והספר יורד לדפוס - כמעט נבואי.
מקיר המכשול לא יכולתי להתעלם הרבה לפני שהוא כשל בעצמו. זה פרויקט גרנדיוזי כל כך, משוכלל ויקר כל כך, פתרון טכנולוגי, מורכב ומיתולוגי לבעיה מיתולוגית לא פחות - המנהרות. הרגשתי, או הערכתי, שהמחשבה שחיץ פיזי משוכלל, ארוך ועמוק כל כך יוכל להפריד בין כל כך הרבה אנשים, שחיים כל כך קרוב על פיסת אדמה כל כך צרה, היא פנטסטית. זה גם היה דימוי טוב למאמצים המושקעים במקום הלא נכון במערכות יחסים; של הפרדה במקום חיבור, של הכשלה במקום פתרון. הספר היה צריך לראות אור בנובמבר, ואת השבת ההיא תכננתי להקדיש לבדיקה של תיקוני ההגהה האחרונים, לפני הירידה לדפוס. את האסון שבו כולנו מצויים עכשיו, קיר המכשול לא הצליח למנוע. קיומו אפילו הרדים אותנו, כמו שיהודה חשש בעצם. הסמיכות בין יציאת הספר לאור ובין קריסת הגדר באמצעים הפשוטים ביותר מצמררת. כל כך הרבה דברים מצמררים עכשיו. הכתובת הייתה על הקיר, הכתובות היו על הרבה קירות. מצמרר הוא כוח ההכחשה וההשתקה של קולות רבים ורמים שהושמעו במשך זמן ארוך: תלונות התושבים על נקישות מתחת לאדמה, דיווחי התצפיתניות, ההפגנות על הגדר.
"שנזכור שני דברים: שכדי שהאדמה תהיה טובה צריך להיות טובים אליה, ושתיים, שיום אחד בלי הודעה מראש כל זה יכול להיעלם".
איציק הגדול, הפרדסן המחונן ואביהם של יהודה ועודד ואחיהם הקטן גידי, שלא אמרנו עליו מילה עד כה, הציע לבניו את השם 'אטלנטיס' כשהם הקימו את חברת עבודות העפר. למרות שבניו לא רצו להמשיך את דרכו, ואדמות הפרדסים הופשרו לבנייה ולנדל"ן,
באמצעות השם, הוא הציע להם לאמץ את התפיסה החקלאית בעסקיהם. אבל יהודה ועודד פועלים בעולם העסקים של המאה ה-20 והמאה ה-21, שבו מגבלה כזאת, של התאפקות, של הסתפקות, של זמניות, של התחשבות בסביבה, היא לא מקובלת.
בשנים האחרונות מתברר שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, העולם הקפיטליסטי חסר המעצורים, הוא למעשה עולם של משאבים מוגבלים, של סיבות ושל תוצאות. אני מקווה שלא מאוחר מדי לנסות לתקן.