נרנדרה מודי / צילום: Associated Press, Rajesh Kumar Singh
למצוא צדדי דמיון בין הודו לישראל זה עניין של התיימרות ושל קלות דעת. איך בכלל אפשר להשוות? כרגיל במקרים כאלה אי אפשר להשוות, אבל אפשר לדבר על אסוציאציות ועל נסיבות. ואף כי יש 1.4 מיליארד הודים, והם מדברים מאות לשונות, אולי אלפים (הערכה אופטימלית מעמידה את מספרן של הלשונות ושל העגות על כמעט 20 אלף), ואף כי הם מתגוררים ב־28 מדינות וב־8 'טריטוריות', אפשר לחשוב את ישראל לפחות למיניאטורה הודית.
● פרשנות | סין והמערב: בינתיים ממשיכים לדבר ולחרוק שיניים
● פרשנות | להגיע לים התיכון, זה מה שהם תמיד רצו
אפילו הטענות לעתיקוּת מתיישבות אלה עם אלה. נראה שכתבי הקודש ההינדואיים הופיעו בערך בזמן שבו עמד בית המקדש הראשון בירושלים. קיסרויות הודיות מפוארות היו קיימות עד סוף העת העתיקה, וממלכות הינדואיות עצמאיות נראו בתת־היבשת מאות שנים אחרי כן. אבל את הטון בהודו נתנו שליטים מוסלמיים במשך כמעט אלף שנה. הבריטים הגיעו במאה ה־17, דיכאו וניצלו, אבל יצרו אחדות הודית שלא הייתה דוגמתה מן המאה השלישית.
הודו המודרנית נולדה תשעה חודשים לפני ישראל. המפלגה המייסדת שלה הנהיגה את התנועה הלאומית עשרות שנים לפני העצמאות, והוסיפה לשלוט עשרות שנים אחריה. מה מעניין שהיא איבדה את השלטון בפעם הראשונה ב־1977, חודשיים וחצי לפני שמפלגת העבודה איבדה אותה בישראל.
בהדרגה היא פינתה את מקומה לקואליציה לאומנית דתית, והוסיפה להחליף איתה מקומות עד לפני עשר שנים. מאז מפלגת הקונגרס של הודו, כמו העבודה בישראל, פוחתת והולכת. היא התכווצה לממדי סיעה קטנה בבית הנבחרים. היא נמחקה או כמעט נמחקה מן המפה האלקטורלית במרכזי האוכלוסייה הגדולים של הצפון, שמהם נשלטת הודו. שיטת בחירות רבת־עיוותים, שהועתקה במלואה מן הבריטים, מעניקה לימין הלאומני־דתי רוב מוחלט בפרלמנט, אף כי אין לו רוב מוחלט של קולות המצביעים.
כך או כך, אחיזת הימין בשלטון בהודו היא כה הדוקה, עד שכמעט בלתי נמנעת היא הנחת ניצחונו בבחירות המתנהלות עכשיו. הבחירות האלה התחילו ב־19 באפריל ויימשכו עד תחילת יוני. יש 900 מיליון בעלי זכות בחירה ומשתתפות כמעט 80 מפלגות, שרובן המכריע הן אזוריות. רק שש הן ארציות, ומתוכן רק שתיים הן מפלגות עם ייצוג ממשי בכל אזורי הודו.
חלק ניכר מן המפלגות כרתו בריתות לפני ההצבעה. לא עלתה יפה תקוות האופוזיציה להתארגן בחזית רחבה. מפלגות ואישים שנתנו לה את ידיהם פרשו ממנה בהתקרב הבחירות, ואפילו עשו יד אחת עם מפלגת השלטון. האופוזיציה, מהיותה להוטה למצוא מותג עובר לבוחר, התחכמה, והעניקה לעצמה ראשי תיבות שהצטרפו לכלל השם INDIA.
מפלגת השלטון, שיש לה הצלחה מוכחת בהתחכמויות מותג, מיהרה להודיע כי מכאן ואילך היא תעודד שימוש בשמה ההינדי העתיק של הודו, בהאראט (Bharat). וכך, כמעט מבלי משים, קרב מותגים העניק לבחירות האלה את ההקשר ההיסטורי הראוי: התמודדות בין INDIA המודרנית והחילונית לבהאראט ספוגת המסורת והאמונה הדתית. בהתמודדות הזאת נראה כי ידה של בהאראט תהיה על העליונה.
החזון: עיצוב עבר חדש
עוד צד דמיון בין ישראל להודו הוא ששתיהן הן תוצאה של חלוקה בידי הבריטים. אבל אף כי פקיסטן קמה כמדינת המוסלמים, ובהודו היה מלכתחילה רוב גדול של הינדואים, הודו לא ראתה את עצמה כמדינת לאום.
מייסדיה קיוו ליצור אומה חילונית, פלורליסטית, משהו שהיינו מכנים "מדינת כל אזרחיה". היא גם קיוותה לבער את הנגע של חלוקה כיתתית. היא מעולם לא עמדה באידיאלים הרמים של ראשוניה, אבל עשתה מאמץ לא מבוטל, למשל באמצעות חוקה מורכבת ומעמיקה, שחוברה במאמצים רבים בשנתיים הראשונות של קיומה.
כל זה היה מלכתחילה לצנינים בעיני לאומנים הינדואים. הודו בחזונם נועדה לא רק להיות מדינת ההינדו, ולא רק לעצב עתיד חדש, אלא אפילו לעצב עבר חדש.
הדרך אל העתיד עברה בעבר. זה התברר לפני קצת יותר מ־30 שנה, כאשר אספסוף הינדואי, בהשראת הימין הקיצוני, התנפל על מסגד בן 500 שנה בעיר איודיה (Ayodhya) שבצפון הודו, והחריב אותו בפטישים ובגרזינים. את ההתקפה כיוונו אנשים שעמדו לשרת בכהונות ממשלה בכירות בשנים הבאות, כולל שר הפנים, זה המופקד על המשטרה. כבר אמרנו שיש פרללים מסקרנים. היעד היה לבנות מקדש על הריסות המסגד לכבוד האל ההינדואי ראם, שההינדו מאמינים כי זה היה מקום הולדתו, או המקום שבו התגלגלה בו אלוהיותו.
הריסת המסגד העניקה תנופה היסטורית לימין ההינדואי. זה היה פחות או יותר תאריך זינוקו אל הפסגה הפוליטית. זה גם היה המאורע שהתחיל להרוס את הפרויקט החילוני של האבות המייסדים.
בחודש ינואר השנה ראש הממשלה נרנדרה מודי, המנהיג הנערץ של הימין ההינדואי, חנך את המקדש לאל ראם באיודיה במעמד שנסך אופוריה במאות מיליוני הודים. רבים תיארו אותו כ"יום הגדול ביותר בתולדות הודו". זה היה היום שבו, באופן סמלי, החזון של בהאראט ההינדואית קרם עור וגידים. הוא גם העניק נופך של אל למודי עצמו.
מודי הוא פוליטיקאי שנוי במחלוקת, שחזון של פיתוח כלכלי נועז מתמזג בו עם כוחנות, עם דמגוגיה ועם קסנופוביה. לפני קצת יותר מעשר שנים הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בדמוקרטיות המערביות. נאסרה עליו אפילו הכניסה אל ארה"ב ואל חלק של מערב אירופה, מפני שהוא היה ראש הממשלה של מדינה במערב הודו, גוג'ראט, אשר בעיר הגדולה ביותר בה התחולל לפני 20 שנה ויותר טבח של אלף מוסלמים.
אבל ההודים נשבו בקסמיו, או בעצם שליש מהם. הוא עלה לשלטון ב־2014 בזכות תמיכה של שליש הבוחרים. שיטת הבחירות העניקה לו רוב בפרלמנט. הרוב הזה גדל חמש שנים אחר כך. יש סיבה סבירה להניח שהוא יגדל אפילו יותר הפעם, או לפחות יישמר.
ארץ של עניים רוצה להתעשר
במקור מפלגת הקונגרס, הלוחמת עכשיו על חייה, הייתה לא רק חילונית אלא גם סוציאליסטית. ראשוניה הניחו כי הודו נועדה להיות ארץ ענייה, שהרוב העצום של תושביה יוסיפו להתגורר בכפרים. משימתה העיקרית הייתה להאכיל את תושביה, איכשהו. חקלאות נועדה להיות הענף שעליו היא תשב. במובן הזה הודו הגיעה להישגים ניכרים - בשנות השבעים היא התחילה אפילו לייצא מזון, לאחר שהעולם החיצון הציל אותה פעם אחר פעם מסכנת רעב.
אבל לפני קצת יותר מ־30 שנה הודו נקלעה למבוי סתום. שיעורי הצמיחה הזעומים שלה דחקו אותה הרחק מן "הנמרים" של מזרח אסיה, והעמידו אותה בצלה של סין, שרפורמות נועזות התחילו בה עשר שנים קודם. מפלגת הקונגרס החליטה לשנות כיוון ולאמץ דגם פיתוח קפיטליסטי, או קפיטליסטי למדי. אגב, באותו הזמן היא גם שינתה כיוון כלפי ישראל, קשרה איתה בפעם הראשונה קשרים דיפלומטיים, ומיהרה לכונן איתה ברית צבאית לא־פורמלית. כה חשובה היא הברית הזאת עד שמותר לנו להעמיד את הודו במקום השני לאחר ארה"ב בטבלת יחסי החוץ של ישראל.
הרפורמות של מפלגת הקונגרס היו נועזות כשלעצמן, אבל לא נועזות מספיק. הן העמידו את הודו במקום שכלכלנים נוהגים לתאר כ"מלכודת ההכנסה הבינונית", אתגר מפורסם בשביל ארצות מתפתחות, החדלות יום אחד להתפתח בגלל סתימות מבניות בכלכלותיהן.
מפלגת הקונגרס, בהנהגתה הקבועה של שושלת נהרו-גאנדהי (שלושה ראשי ממשלה), האמינה בשעתה שהיא מצאה נוסחת ניצחון קבועה. בלשונה של מדענית מדינה הודית - כדי לנצח בבחירות המפלגה הייתה זקוקה למיעוט של קולות הרוב (ההינדואי) ולרוב של קולות המיעוט (המוסלמי). בערך 15% מן ההודים הם מוסלמים, אולי יותר. אבל גם הרוב וגם המיעוט התחילו למאוס בה. האוויר יצא ממפרשיה, היא לא הקרינה דינמיות, היא לא הסעירה את הדמיון, היא לא מילאה ציפיות.
מפלגת הימין הדתית הלאומנית, הידועה בראשי התיבות BJP (מפלגת העם של בהאראט), עלתה לשלטון ב־2014, והקרינה את הביטחון ואת הנחישות שקודמיה איבדו. מודי קרא לעולם החיצון לייצר בהודו אם הוא רוצה לייצא להודו. העולם נענה לו. גם הודו נפלה לרגליו. הוא חזר והשמיע את המנטרה, "האומה תחילה".
עד מהרה התבררה משמעות "האומה תחילה": להודו לא ממש אכפת אם צרכיה מתיישבים עם הגדרות של טוב ורע, הגינות, הומניות והתחשבות בזולת. קשה לדבר ברצינות על מדיניות חוץ־הודית, מפני שאין לה חזון גלובלי. יש לה, לעומת זאת, עשרות מערכות של יחסים דו-צדדיים. חוץ מפקיסטן, וגם קצת סין, היא מוכנה לעשות עסקים עם כל בר בי רב. איזה מנהיג לאומי זולת מודי יכול להתחבק עם ביידן, עם פוטין, עם ראיסי ועם נתניהו באותה כנות וחמימות? אין ספק שיום אחד הודו תהיה מעצמה גדולה מאוד, והשפעתה הפוליטית תורגש הרחק מגבולותיה. אנחנו רחוקים מאוד מן היום הזה.
משימתו של מודי היא להוסיף ולצמוח מבלי לשכוח את בהאראט, את מאות מיליוני הכפריים הסמוכים אל קו העוני. כישרון יחסי הציבור שלו, המעורר קנאת פוליטיקאים בכל העולם, הפך אותו לידידו הנאמן של האיש הפשוט, גם בשעה שהוא ידידם הקרוב של עשירי האוליגרכים. הוא הציג תוכנית נועזת להפוך את הודו לארץ מפותחת עד 2047, שנת המאה לעצמאותה; והוא גם הציג תוכנית נועזת להעניק בית שימוש לכל בית בהודו. הוא טוען שכבר עמד במשימה השנייה.
לא מערבית, לא ליברלית
הודו מתוארת לעתים קרובות כ"דמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם". תחת מודי היא נעשתה ראויה פחות ופחות לתואר הזה. בסוף השנה העשירית של שלטונו יש בה לא מעט אפיונים של מדינת משטרה. בחודש שעבר היא כלאה את ראש הממשלה של חבל דלהי (מקביל של מושל מדינה בארה"ב), מנהיג מרכזי של האופוזיציה. התואנה היא שחיתות, ובית המשפט העליון דחה עתירה לשחרר את האיש. אבל קרבת המאסר למועד הבחירות מצדיקה חשדות כלשהם. ראש ממשלה של מדינה אחרת, ג'הארקאנד, במזרח הודו, נאסר עוד בחודש ינואר. גם הוא מנהיג אופוזיציה (הוא הקדים להתפטר, ואשתו תפסה את מקומו).
המשטרה בהודו מופעלת מעשה שגרה נגד יריבים פוליטיים. הרטוריקה של מודי כוללת רמזים אנטי־מוסלמיים עבים. הוא גם ביטל את המדינה היחידה בהודו שהיה בה רוב מוסלמי, קשמיר. פשוט ביטל.
הודו מעולם לא הייתה "דמוקרטיה מערבית" או "דמוקרטיה ליברלית". היו בה אלמנטים מערביים וליברליים, אבל היא תמיד הייתה מועדת לחריגות. ב־1975 ראשת ממשלה שהפסידה במשפט שחיתות השעתה את הדמוקרטיה לשנה וחצי, וכלאה רבבות ממתנגדיה. היא הפסידה בבחירות שהרשתה לבסוף, אבל ההודים החזירו אותה לשלטון שלוש שנים אחר כך. היא החזיקה בו עד שנרצחה, ארבע שנים אחר כך.
מפלגת השלטון הנוכחית מתפארת ב־180 מיליון חברים. בתור שכזאת היא המפלגה הגדולה ביותר בעולם. כאשר עלתה לשלטון, האיש שניהל אותה, שר הפנים רב־הכוח אמיט שאה, הבטיח שהיא תהיה יום אחד גדולה יותר מן המפלגה הקומוניסטית של סין. הוא עמד במשימה. אבל מטריד הוא עצם ההשוואה שהוא עשה עם מדינה חד־מפלגתית טוטליטרית, שבה אנשים נענשים על כל גילוי של ביקורת, וחברות במפלגה נועדה לאפשר להם התקדמות אישית ומקצועית.
אמיט שאה, מספר שתיים בממשלת מודי ואולי גם יורשו האפשרי, אמר ב־2014 שהמפלגה זקוקה ל־25 שנות שלטון רצופות כדי לתקן את הודו ולהעלות אותה על דרך של פיתוח מהיר. כמובן, אין שום פגם במנהיג פוליטי שרוצה לחזור ולנצח בבחירות, אבל העולם שממנו באים מנהיגי המפלגה הזאת אינו מצטיין בפלורליזם ובמשחק הוגן. הודו בהנהגתם מזכירה יותר ויותר את מה שמדעני מדינה קוראים "אוטוקרטיה אלקטורלית", זאת אומרת משטר סמכותני, שאינו מתנהל באופן דמוקרטי, אבל מוסיף להרשות בחירות עם חזות דמוקרטית.
ידיד הנאצים מקבל אנדרטה
האם ארץ המנסה לחלץ מאות מיליונים אל מעל קו העוני (השרירותי כשלעצמו) יכולה להרשות לעצמה דמוקרטיה בין בחירות לבחירות? על השאלה הזאת יצטרכו הקוראות והקוראים להשיב בעצמם. הלאומנים הדתיים השולטים בהודו שואבים בגלוי את השראתם מדמויות היסטוריות עם מוניטין של "אנשים חזקים".
מודי חנך לפני שנה וחצי במרכז דלהי אנדרטה של צ'נדרה בוס (Bose), פוליטיקאי ואיש צבא שלחם נגד השלטון הבריטי. בוס נמלט מהודו לברלין הנאצית, שבה בילה את רוב מלחמת העולם השנייה. צילומים מן הזמן ההוא מראים אותו סועד אל שולחנו של היינריך הימלר. הוא ארגן יחידות הודיות שלחמו בשורות הוואפן אס אס. הודים מכל הקשת הפוליטית מעריצים את בוס, ותמונותיו מקשטות בנייני ציבור. אבל אין זה מקרה שמודי הופך אותו לאובייקט פומבי של הערצה. בוס מתאים למזגו - ולמזגה של הארץ שמודי מקווה לבנות.
הטקטיקות של מודי ושל שאה נועדו לצמצם את מרחב הפעולה של האופוזיציה עד מינימום. כל אימת שהאופוזיציה מנצחת בבחירות במדינה אינדיבידואלית של הודו, מפלגת השלטון מתחילה מיד לעודד עריקה מסיבית משורות הממשלה המקומית. לא פעם היא מצליחה לחזור ולזכות בשלטון באמצעות עריקה, אף כי הפסידה בבחירות.
נראה שהבחירות המתנהלות עכשיו עומדות להנחיל למודי חמש שנים נוספות בשלטון. ראש הממשלה ההודי היחיד שכיהן 15 שנה רצופות היה הראשון, ג'ווהרלל נהרו. נינו, ראהול, הוא המנהיג דה־פקטו של מפלגת הקונגרס, והוא משמש מטרה קלה ונוחה ללעג מצד מודי. ראש הממשלה הכריז זה כבר כי מנוי וגמור איתו "לנקות את הודו מן הקונגרס". רוב הסימנים מעידים שהוא קרוב מאוד להצליח.
האין זה מעניין ששתי המפלגות המייסדות, הקונגרס בהודו והעבודה בישראל, מתקרבות אל קצן כמעט באותו הזמן עצמו בנסיבות פוליטיות דומות? ארצות שהיו לפנים שמאליות מן היסוד מצאו את עצמן הרחק ימינה.