ברוכים הבאים
יום שישי בצהריים. אנחנו עושים את דרכנו לעבר הכפר הבדואי ערב אל־עראמשה הסמוך לגבול לבנון. הדרך רצופה בנוף גלילי, וגם בכניסה ליישוב האווירה פסטורלית ונעימה. רק ילדים על טרקטורונים מפרים את השקט והשלווה.
אנחנו ממשיכים לתוך היישוב, עדיין אפופים בשלווה, כשפתאום, בחניית המתנ"ס המקומי, נגלה אלינו רכב שרוף, תזכורת לתקיפה שהתרחשה בחודש שעבר וגרמה למותו של קצין המילואים רס"ן דור זימל ולפציעתם של 17 בני אדם נוספים.
את האירוע ההוא אמנם קשה לשכוח, אך למעשה זו מציאות החיים כאן מאז 7 באוקטובר. נכון לכתיבת שורות אלה נשמעו בכפר 76 אזעקות, ברוב המקרים אין לתושביו יותר מדי זמן להגיע למקלט, ובחלק מהמקרים אף אין אזעקה כלל.
האמת, קצת קשה להבין איך התנהלו החיים בכפר הזה עד אותה השבת, כשמכל נקודה בה רואים את עמדות חיזבאללה. עם השנים תושביו הצליחו איכשהו להתרגל, אבל המלחמה טרפה את הקלפים: באמצע אוקטובר הודיע הצבא על פינויים, 1,700 איש, עם 27 יישובים הנמצאים במרחק של עד שני קילומטרים מגדר הגבול עם לבנון.
מרבית אנשי הכפר אכן התפנו, אך עד מהרה חוו קושי במלונות והחליטו לחזור, למרות הסכנה והקרבה לגבול. "רוב התושבים עובדים באזורי תעשייה והיה להם קשה לנסוע מנצרת", אומר לנו מנהל הקהילה אדיב מזעל. "הם חשבו שיקבלו דמי מחיה, אבל הגענו למצב שבו למשפחות אין כסף לקנות גלידה לילדים שלהן, אז הם חזרו. בסופו של דבר, כמה אפשר לשבת במלון?".
גם קרוואן, אם לארבעה שאנחנו פוגשים ביישוב, מזדהה עם הדברים. בתחילת המלחמה היא שהתה בבית מלון, אך החליטה לחזור. "עם כל הכסף שנותנים ועוזר לנו, אין טעם לכלום. אין כמו החיים שהיו לנו לפני המלחמה. אנחנו רוצים לחזור לשגרה. את יושבת במלון ואין לך מה לעשות שם. הילדים הולכים לבית ספר, את יושבת ומחכה. מנקים לך ומכינים לך אוכל. אנחנו אמנם מפחדים כאן, אבל אין כמו בבית".
"פינו אותנו למזרח ירושלים, התושבים שם התנכלו אלינו"
לצד הקושי הכלכלי והפסיכולוגי המפונים מערב אל־עראמשה חוו אתגרים נוספים, שאולי היה אפשר למנוע עם טיפול קצת אחר. "היו כאלה שהתפנו עצמאית לקרובי המשפחה שלהם, אבל אנחנו פינינו לפחות 800 תושבים באוטובוסים", אומר מזעל. "המסה הגדולה הגיעה לנצרת, אבל 200 תושבים פונו למלון במזרח ירושלים. שם הם חוו סוג של התנכלות מצד תושבי המקום. דיברתי עם המועצה ואחרי שבוע העברנו אותם גם לנצרת".
אבל גם בנצרת האתגרים לא פסקו, והתושבים הרגישו מופקרים לחלוטין. נשיא המדינה אמנם הגיע לבקר אותם, אך מזעל מספר שאף אחד מחברי הקואליציה לא היה שם. "מי שנתנו לנו יד הם חברי מפלגת רע"ם, עוד מלפני המלחמה הם עוזרים פה לקשישים. שאר המפלגות הערביות לא שאלו עלינו. רע"ם נתנו לנו סלי מזון וביקרו אותנו במוקד הפינוי. עבאס הוא המנהיג הערבי היחיד היום שקורא לדו־קיום, ומעניינים אותו הערבים בישראל".
בנצרת הם הצליחו אמנם לארגן בתי ספר וגנים, אבל כאמור המשפחות סבלו ורצו לחזור הביתה. היו גם כאלה, כך מספר מזעל, שביקשו לשכור דירות בטבריה ובנהריה, אבל גילו שבעלי הדירות ניצלו את המצב והקפיצו את שכר הדירה פי שלושה. גם המענק החד־פעמי שקיבלו המפונים - 1,000 שקל לרווק ו־5,000 למשפחה - לא הועיל, והם העדיפו לחזור לכפר ולקבל מענקים חודשיים קבועים: 6,000 שקל ליחיד ו־18 אלף לזוג פלוס שני ילדים.
ומה מבחינה ביטחונית? למרות שהכפר שוכן על הגבול, ולמרות חדירת מחבלים בדצמבר 2023, החליטה המשטרה לבטל את הגדרת היישוב כזכאי לנשק. התושבים, בהם חיילים משוחררים ואזרחים נורמטיבים, חשים שמדובר בגזענות ואפליה מול יישובים אחרים. "קיבלתי אישור לנשק באוקטובר, ובדצמבר הודיעו לי שהוא מבוטל", מספר מזעל. "בדקנו ותמיד מקבלים את אותה התשובה - 'בודקים כל מקרה לגופו'. אין לזה שום בסיס וזה גרם לאי־אמון מצד התושבים. לפני שבועיים נתנו לקריית שמונה אישור זכאות. מי יותר קרוב לגבול?".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "הגדרת יישוב כזכאי מתבצעת בהתאם לעמדת משטרת ישראל אשר נקבעת בהערכת מצב מקצועית, שבה נבחנים בין היתר רמת האיומים הביטחוניים על תושבי המקום והמענה הניתן במקום בידי גורמי הביטחון. הערכת המצב משטרתית מצאה כי היישוב אינו עומד בקריטריונים הקבועים להגדרתו כיישוב זכאי ולכן אינו נמצא ברשימת היישובים הזכאים לרישיון כלי ירייה".
חזרו הביתה, אך האתגרים רחוקים מלהסתיים
אמנם התושבים לא הרגישו בנוח באזורים המפונים, אבל צריך לומר שגם כשהם חוזרים לבתיהם האתגרים לא נגמרים. מאחר שהיישוב מוגדר כמפונה לא ניתנים בו שירותים מקומיים - את הזבל התושבים מרכזים במקומות מוגדרים ואת הילדים ההורים מסיעים ליישוב אחר כי בית הספר לא פועל ואין הסעות. במציאות שכזו, מסביר מזעל, המענקים שמקבלים מהמדינה לא יכולים להספיק.
וכמובן צריך להזכיר את האנשים הרבים שאיבדו את עבודתם. אחת מהן היא נמרה - שבימי שגרה עבדה כמארחת בצימרים בקיבוץ שומרה, אך כעת, כשהם לא פעילים, היא יושבת בבית. גם בת משפחתה, נגוא, עבדה כנהגת אמבולנס פרטי וחובשת וכעת יושבת בבית מחוסרת עבודה. "החיים שלנו התהפכו. אנחנו אנשי עבודה, פתאום אני יושבת בבית. זה מכניס מחשבות", אומרת נגוא.
אם זה לא מספיק, גם בימי שגרה אי אפשר לומר שתושבי הכפר חווים איכות חיים גבוהה. מרבית התושבים עובדים כשכירים במפעלים, באזורי תעשייה בצפון או בקיבוצים הסמוכים, ומשתכרים בשכר מינימום. מנגד, חקלאות ותיירות לא ממש ניתן למצוא ביישוב מכיוון שאין אנשים בעלי יכולת כלכלית שיכולים להקים עסקים כאלה.
היישוב עצמו כולל כמה חמולות, ולא רחוק ממנו נמצאת מערת קשת המושכת מטיילים רבים וקיבוץ אדמית סמוך לו. תושבי הכפר מתגייסים לצבא וחלקם התפרסמו בזכות הגששים ששירתו את המדינה שנים רבות ואף ספגו אבדות.
יש לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתושבים בכפר סובלים מהמצב הביטחוני. בימי מלחמת לבנון השנייה רקטה פגעה בחצר ביתה של משפחת ג'ומעה והרגה את האם ושתי בנותיה. בבתים יש כיום ממ"דים ומקלטים, אך בשל הקרבה ללבנון לתושבים אין מספיק זמן להגיע אליהם.
"אני מסתובב עם שרשרת של מגן דוד. אין לנו ארץ אחרת"
את הביקור אנחנו חותמים בביתו של אחמד אבו שהין, תושב המקום, חבר מפלגת הליכוד ותומך נלהב של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "במלחמה לא באים בטענות, צריך לפעמים להשלים עם דברים שהם לא 100%", הוא אומר כשאנחנו שואלים אותו על הפינוי למלונות והחזרה לכפר.
מה דעתך על זה שהתושבים חזרו חרף הוראת הפינוי?
"כל מי שחזר עושה את זה באחריותו המלאה. יש לנו כיתת כוננות וגם הצבא שומר עלינו. בכל בית יש לנו ממ"ד ואנחנו נכנסים בזמן אזעקות. המערך האווירי וצה"ל עובדים היטב".
ברמה האישית, איך היה הפינוי בהתחלה?
"לא הבנתי למה פינו אותנו למזרח ירושלים. למה לא לטבריה? יצא לי למשל לשבת עם מישהי מקיבוץ מצובה שפונה, ישבנו יחד ושמחנו להכיר. במזרח ירושלים ובנצרת המציאות הייתה אחרת. לפעמים תושבים מקומיים היו מקללים אותנו בגלל העובדה שאנחנו משרתים בצבא ותומכים במדינה. כשאנחנו יושבים עם אנשים משלומי אנחנו מרגישים כמו משפחה", הוא אומר ומראה לנו את הרכב שלו, שמעוטר בדגלי ישראל. "אנחנו מחזקים את מדינת ישראל כי אין לנו ארץ אחרת. אני מסתובב עם שרשרת של מגן דוד ועם חגורה שיש עליה סמל מגן דוד. לאן נלך? אין לנו מקום אחר".