''גרניקה'' של פיקאסו, דוגמה לביקורת בדיעבד / צילום: ap, Manu Fernandez
ד"ר נדב אפל עוקב מאז אירועי אוקטובר אחרי רשימות ההשמעה באפליקציות המוזיקה בישראל, ומה שהוא מוצא שם זה כמעט רק שירים בעברית. "להיטים בינלאומיים מגיחים לדקה, ואז נעלמים", אומר אפל, מהמחלקה לתרבות במכללת ספיר ומהמחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה. "זה דפוס שונה מאוד מזה שהיה לפני המלחמה. העולם נתפס כעוין, מנותק ולא רלוונטי. יש איזו אכזבה מהאפשרות שלנו להיות חלק מהמרחב הבינלאומי, אם כי אני מעריך שזו מגמה זמנית".
לא רק עברית שולטת כרגע במצעדים, גם הנוסטלגיה והעצב, והעדרות כמעט מוחלטת של שירים ביקורתיים. "אלה מגמות שזיהינו גם בתקופת האינתיפאדה השנייה, בשנות ה־90 של המאה הקודמת", אומר אפל. "המוזיקה הפכה יותר עדינה, מלנכולית ומדכדכת. הלהיט של התקופה היה 'דרכנו', שיר די עגום, ואפילו השירה בציבור חזרה אז לאופנה. טלילה אבירם כתבה על כך לא מעט בספרה 'בוא שיר עברי".
תוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד" נבראה אז כ"לא נפסיק לשיר - כוכב נולד", תוכנית שירה בציבור. כך, בזכות החיפוש אחר הנחמה, המלנכוליה והנוסטלגיה במוזיקה, השתלטו תוכניות הריאליטי על המוזיקה הישראלית, אומר אפל.
אלא שאז הנוסטלגיה הייתה לימי ראשית המדינה. היום הצעירים שגדלו בשנות ה־90 וה־2000 נוסטלגיים לשנות ה־70 וה־80, לשירים שהם מזהים עם דור ההורים שלהם או שהם עצמם הכירו כילדים.
אפל נותן כדוגמה את גרסת הכיסוי של עומר אדם ל"ואיך שלא" של אריאל זילבר. "היא טוויסט מודרני על שיר חצי־ישן, חצי־עגום, שמתאים גם לשירה בציבור. אין עדיין במצעדים שירי שכול, אנחנו עוד לא מוכנים נפשית לזה. השירים עצובים, אך לא מדברים ישירות על המצב. שירי מחאה נשארו רק במצעדים האלטרנטיביים, וגם זה בקושי, וזה זה מעניין בהתחשב בסדר הגודל של המחאה והעובדה שסוציולוגית היא אמורה לכלול לא מעט יוצרי תרבות. במוזיקה הפופולרית היא בקושי מורגשת".
יוצא דופן, שאולי מעיד על הכלל, הוא הלהיט הבלתי מעורער של תחילת המלחמה, "חרבו דרבו". "בארה"ב ידועה תופעת ה'דיס' בהיפ הופ, שבה אמן מעליב אמן אחר או שמתפתח קרב העלבות בין קבוצת אמנים אחת לאחרת. ההיפ־הופ בארץ מעולם לא היה חזק ב'דיס', אבל הוא כן היה באוריינטציה פטריוטית ומיליטריסטית. "חרבו דרבו" ממש בנוי כשיר דיס, אבל הוא מופנה לחמאס ותומכיו, והוא מאוד הגיוני לתקופה. אפשר היה לחשוב שיגיעו עוד כאלה, ואני בטוח שנכתבו לו הרבה חיקויים, אבל הוא היה כל כך חזק שהוא בלע את כולם. הוא כנראה מילא את הצורך".
בחודש האחרון, החלו לחזור בזהירות גם שירים קצביים יותר לפלייליסט, כמו "נאדי באדי" של שחר טובוך.
קודם כול מתארים רגשות ומתעדים
ייתכן שמה שנראה לנו היום כביטוי אותנטי של רגשות ייקרא בעתיד כאקט מחאה. לדוגמה "גרניקה" של פבלו פיקאסו, ציור שנתפס היום כביקורת על מלחמת העולם הראשונה, ייתכן שבכלל צויר כתגובה רגשית לכאב בעקבות האירועים ורק מאוחר יותר לציור המייצג את צער המלחמה ברמה העקרונית.
דבר דומה קרה לשיריו של משורר מלחמת העולם הראשונה וילפריד אוון. לפי מאמר של ד"ר גל הרץ מבצלאל, אוון כתב במהלך המלחמה במטרה להציגה כפי שהיא באמת, אך בעצמו בחר לשוב להילחם לאחר שטופל בעקבות הלם קרב. אוון תיעד את מחיר המלחמה ולאו דווקא ביקר אותה. היו אלה המטפל שלו ובני משפחתו שבדיעבד הציגו את התיעוד הזה כמחאה נגד המלחמה.
"האמנות שבדרך כלל שורדת לאורך שנים ונתפסת בדיעבד כמייצגת אירועים דרמטיים כמו מלחמות או טראומות, היא האמנות הביקורתית", אומרת ד"ר נעמי מאירי דן, היסטוריונית של האמנות, מרצה בכירה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, "אבל אנחנו עדיין לא בשלב הביקורתי. אין לנו עדיין פרספקטיבה. כך זה היה גם במלחמות קודמות. ממלחמת יום הכיפורים אנחנו זוכרים את הביקורת ביצירות של מנשה קדישמן ויגאל טומרקין ואחרי מלחמת לבנון הראשונה היו אלה הצלמים עדי נס ומיקי קצמן, לדוגמה, אבל העבודות שלהם הגיעו עם פרספקטיבה.
"בהיותנו בתוך האירוע עדיין, אנחנו מסוגלים כרגע בעיקר לתאר את הרגשות שלנו לגבי המתרחש, ועדיין לא לתת לו משמעות. שתי תערוכות שנפתחות בימים אלה ועושות זאת הן 'ערוגות בארי', שמספרת את סיפור הקיבוץ והאנשים דרך הצמחים שנותרו בבתיהם, ו"בין שחיקה לתקווה", שלפי הצהרת האוצרים שלה מבקשת 'לעשות מהלך של חמלה ותיקון באמצעות אמנות'".
מאירי דן אומרת כי בשני המקרים הללו, כמו ברוב תערוכות האמנות הפלסטית והמיצגים שמאפיינים את התקופה, בולט הרצון לתעד את הדברים כפי שהם. ייתכן, משום שהם נראים כלא ייאמנו, והתיעוד עצמו כבר מאפשר מידה של עיבוד, וגם חיבור רגשי בין מי שהיה שם ומי שלא היה שם, חיבור שחיוני לסולידריות ולקוהרנטיות הנרטיבית של החברה.
ייתכן שזה קורה גם מתוך חשש שמה שלא יתועד - יוכחש או יישכח. "גם הצלמים האמנותיים עוסקים היום הרבה בתיעוד. עסקתי בסוגיה הזאת כעשור לאחר רצח רבין, כאשר עלה לדיון לא רק ההבדל בין זיכרון לשכחה, אלא גם בין זיכרון להשכחה. השווינו אז בין התגובות לרצח רבין ולרצח קנדי, שהוא עדיין קונצנזוס בארה"ב, בניגוד לנרטיב סביב רצח רבין. בתערוכות שהתקיימו כעשור לאחר רצח רבין, וכן באופן ההנצחה שלו, כבר ניתן הרבה מקום לתיעוד, כנראה מתוך החשש שהאירועים יישכחו".
ד"ר נדב אפל מוסיף שגם בתחום המוזיקה, השירים יוצאי הדופן שכן מדברים על המצב מתארים אירועים ספציפיים או מספרים על נופלים מסוימים, ויש להם ערך תיעודי.
האופנה כחיסון נגד השכחה
ד"ר מיטל פלג, חוקרת אופנה מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, מאירה פן אחר של מעשה התיעוד. "היסטוריונים, גם אם הם לא מגיעים מעולם האופנה, תמיד מסתכלים עליה כדי להבין את הקולות בחברה, כי את ההיסטוריה כותבים מנצחים אבל את הלבוש קשה יותר לשכתב. היא מאפשרת לבחון יחסים חברתיים וכלכליים ומגדריים".
לדברי פלג, הכנות, או הקיטש, מיוצגים באופנה על ידי סמליות פטריוטית או רגשית: "שרשראות של חי גם על מי שבעבר צחקו על זה. סמלי ארץ ישראל השלמה וכמובן מגן דוד בכל מקום, לא רק אצל ישראלים אלא גם אצל יהודים, וגם סמלים צבאיים. וקעקועים - דם המכבים ואריות עם דגלי ישראל ו'לעולם לא עוד'. רואים יותר ירוק חאקי במרחב הציבורי, צבע שבדרך כלל הציבור הישראלי ממש נרתע ממנו מחוץ לשירות הצבאי, וגם צהוב, תוך התייחסות ישירה לחטופים".
הסמליות הזאת, אומרת פלג, היא צורך אותנטי שעולה מהציבור, מתוך המקום ששחרר את הביקורת והתמזג לפטריוטיות באופן מלא. עולם האופנה משתף איתו פעולה. "מותגים רבים הוציאו קולקציות יהודיות ישראליות - נופר חתוכה, הולילנד, מיטל בר נוי". אך לדבריה מדובר בחיבור לא ציני מבחינת האופנאים הישראלים, בניגוד למה שקורה עם צבעי דגל פלסטין, שהפכו להיות הצבעים החמים של העונה באופנה העולמית, ומוקצים בארץ.
"אנחנו רואים שתאגידי ענק כמו זארה מעלים תמונות של קולקציות בצבעי פלסטין, כשברור שהמניע הוא כלכלי", היא אומרת.
אפל ופלג מזהים, כל אחד מכיוונו, הבדלים מגדריים בתרבות המלחמה. "נהוג לומר שכשהתותחים רועמים, המכפלת מתארכת", אומרת פלג. "גם במלחמות העולם הראשונה והשנייה ראינו בגדי נשים יותר מצומצמים וצנועים ופחות צבעוניים, גם בגלל המגבלות הכלכליות ומגבלות הסחר, אבל גם בגלל הרצון בצניעות ובשמרנות".
עכשיו אנחנו רואים בעיקר צניעות בלבוש. "נשים פתאום מבקשות לערוך מחדש בפוטושופ את התמונות החשופות שלהן או מוכרות את הבגדים הלא צנועים. זה לגמרי נובע מאיזו תפיסה מאגית שהצניעות יכולה איכשהו להגן על האהובים שלנו, או מתוך תפיסה ש'זה לא הזמן' למיניות מופגנת, ואולי אפילו שמה שקרה נבע מכך שנהנינו יותר מדי".
אצל הגברים דווקא לא רואים צניעות אופנתית, אולי להיפך: אחד הלהיטים של התקופה במשלוחים לחיילים היה תחתונים עם הכיתוב "איי לאב איזראל". אבל קורה אצלם משהו אחר. "הייחוד של התקופה הזאת הוא שהשירים נותנים מקום לקשיים רגשיים של גברים בצורה שהייתה פחות מקובלת לפני כן במוזיקה", אומר אפל. "גברים שרים על הכאב שלהם. למשל, 'אין לי מקום אחר' של איתי לוי, 'להשתגע' של שיר לוי או 'עוד' של נתן גושן.
"המגמה הזאת קשורה בשינויים מגדריים כלליים והעיסוק המוגבר של הדור הזה, כולל הגברים שלו, בבריאות הנפש, אבל גם קשור לטראומה של הגברים מהמלחמה. האזכור של הטראומה מאפשר לשוחח על המצב, בלי באמת לדבר על המצב. השיר עוסק בקושי אמורפי".
שירים ויראליים באינסטגרם
בשדה השירה הלא מושרת התגובה לאירועים הייתה אולי הכי מהירה. כבר בימים הראשונים אחרי אסון 7.10, התפרסמו שירים המתייחסים ישירות לאירוע. לדברי שרי שביט, משוררת, סופרת, עורכת ומרצה לשירה באוניברסיטת תל אביב, זהו חלק מתהליך שהחל לעבור על עולם השירה העברית כבר לפני כמה שנים. "משוררים העלו שירים טריים וגם ותיקים לעמודי הפייסבוק והאינסטגרם. כאשר השיר הוותיק או החדש הופך ויראלי, הוא מכה בברזל החם של המציאות.
"בהדרגה, נושאי השירים התרחבו מעבר לעדות הראשונית על האירועים: הקשר בין השואה לשבת השחורה, הסתכלות מפוכחת על ההרג הבלתי נסבל בעזה, ומבט על ההורות הישראלית וכיצד היא מגיבה בזמן מלחמה", אומרת שרי שביט.
ובמדיום הזה כן הושמעה ביקורת. "שירים על טראומה, פחד נורא, שבירת הקונספציה הביטחונית, נושא החטופים, הפגיעות המיניות, האובדן בנפש, והמצב הקשה בעזה, נכתבו ופורסמו על גבי דפי הרשתות והעיתונים, על ידי משוררות מרכזיות מהדור הצעיר והבועט של הסצנה השירית, ביניהן יעל סטטמן, מיה טבת־דיין ועדי קיסר.
"שירה היא פורמט שמחזיק עוצמה רגשית בדציבלים גבוהים - במעט שורות ומילים, ואולי, בגלל עננת המלחמה, זה בדיוק מה שהקוראים והקוראות יכולים להתרכז ב ו כעת".
יש הטוענים כי שירים הנכתבים ומתפרסמים בסמיכות לאירועים הם בעלי סיכויים נמוכים יותר להפוך משמעותיים ולהשפיע לאורך זמן, משום שאמנות זקוקה לפרספקטיבה, אבל יש דוגמאות בעברית לשירים שנכתבו בזמן המלחמה ושרדו עד ימינו. חיים גורי כתב את "הנה מוטלות גופותינו" למחרת האירועים המופיעים בשיר. נתן אלתרמן שכתב לאורך תקופת מלחמת השחרור את 'הטור השביעי' שבו סקר בשירה את אירועי התקופה, כתב כבר ב־1947, תחילת מלחמת השחרור, את השיר 'מגש הכסף', אף שהוא מתאר אירוע שמתרחש לכאורה אחריה.
שביט רואה בשירים של התקופה הנוכחית ערך רב, וממילא מעריכה כי לכך המשוררים מסוגלים כרגע. "בימים האלו, זה נראה לא הגיוני לכתוב על כל דבר אחר", היא אומרת.
המוזות עוזרות למצוא שייכות
אז מתברר שבניגוד לאמירה המקובלת, המוזות לא באמת שותקות כשהתותחים רועמים. החוקרים שדיברנו איתם מדווחים על עושר תרבותי שנוצר גם בזמן המלחמה, גם אם האמנות לא תמיד מתייחסת אליה ישירות.
"ההיצע מסחרר", אומרת פרופ' זהר שביט, מבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, "גם בתרבות הגבוהה וגם בנמוכה. קונצרטים, מחול, תערוכות; בסצינת האוכל כל הזמן נפתחות מסעדות חדשות, הפעילות התרבותית מתאפיינת בהרבה חיוניות, אולי אפילו בעודף חיוניות. גם הטלוויזיה מציעה שפע של סדרות חדשות ושל סרטי מקור".
ייתכן שאותה אמירה על המוזות נובעת מכך שאותה אמנות פחות ביקורתית, יותר קיטשית, נוטה להישכח לאחר המלחמה, ולכן נדמה בדיעבד שלא הייתה. זה לא אומר שאין לה ערך. לדברי זהר שביט, התרבות עונה על צורך, בתוך חברה מפולגת, למצוא שייכות מחברת, ואולי לכן גם הביקורתיות נמוכה.
"הרושם שלי הוא שאנשים לא רוצים להישאר לבד עם המחשבות שלהם או עם החדשות. הם רוצים לצאת מהבית, לפגוש עוד אנשים שנמצאים איתם בשותפות גורל", אך אז הם נתקלים באשמת הניצולים. "האלמנט תרבותי יכול להצדיק את הגיחה החוצה. אם אנחנו זוכים להשכלה, אולי זה בסדר", היא אומרת.
היסטורית, מוסיפה זהר שביט, פריחה אמנותית ותרבותית אפיינה תקופות של אחרי מלחמה. "אנחנו לא נמצאים 'אחרי המלחמה' בשום מובן, אבל נראה שהרצון להיאחז בנורמליות מדומיינת קיים אצלנו גם בתוכה, אולי דווקא חוסר הידיעה איך ומתי היא עשויה להסתיים מוביל להקדמת השאיפה לנורמליות, והתרבות מתנהגת בהתאם".