גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בתוך המבנה, לא נשאר זכר כלשהו לימים ההם. מה שהיה פעם אולם אוכל גדול, חולק למשרדים, חדרי ישיבות ופינות עבודה, כולם מצויידים באמצעי תקשורת ומיחשוב משוכללים. שולחנות האוכל הארוכים והכסאות הפשוטים נעלמו, ובמקומם מרוהט המבנה בשולחנות עבודה מעץ מלא, כורסאות ממתכת ותאורה בסגנון היי-טקי. על הקירות הלבנים הבוהקים מוצגת תערוכת ציורים של אמן מקומי. בקצה אחד של הבניין אפשר למצוא פינת אספרסו, ובקצה השני - חדר תקשורת משוכלל.

גם עטיפת המבנה עברה עדכון ארכיטקטוני מתבקש, אך מעבר לכך הכל נשאר כמו שהיה. הנופים הירוקים והפסטורליים, הצבע הכחול של הים התיכון, גן השעשועים של הילדים וקיבוצניקים ותיקים, שממשיכים לעשות את דרכם בין השבילים באופניים וקלנועים.

עובדי קונקור עברו אל המבנה החדש שלהם, כקילומטר מצפון לנהריה ולא רחוק מקו הגבול עם לבנון, לפני פחות מחודשיים. והם אינם לבד. בתקופה האחרונה, מסתבר, מתחילים יותר ויותר חברות היי-טק וסטארט-אפים לחפש לעצמם בית חם בקיבוץ. חלק, כמו קונקור, כבר מצא.

מדובר, ככל הנראה, בעסקה המשתלמת לשני הצדדים: הקיבוצים מציעים לחברות ההיי-טק מבנים ומשרדים בזול, אווירה שקטה ופסטורלית, שירותים נלווים כמו חדר אוכל וגני ילדים, ואפילו כוח אדם במחיר סביר. חברות ההיי-טק, מצידן, מציעות לקיבוצים עוד מקור פרנסה, בצורת שכר דירה, וכן הכשרה פנים-מפעלית ותעסוקה לחברים ולבני החברים. דווקא היום, באיחור מה, ואחרי שכל האחרים כבר רחצו את ידיהם מהעניין, מגלים הקיבוצים את חלום ההיי-טק, בגירסה אישית מאוד.

על החיבור הזה בין היי-טק לקיבוצים התחילו לחשוב כבר לפני שנתיים, כפי שמספר הנרי ביטון, מנהל המרכז לטיפוח יזמות (מט"י) בגליל המערבי. "זה היה בתקופה של ההייפ בהיי-טק. קיבלנו החלטה אסטרטגית לנסות ולקדם היי-טק בגליל המערבי, על ידי קידום יוזמות היי-טק בקיבוצים ועל ידי עידוד חברות קיימות לבוא לגליל המערבי", הוא מספר. "הרי כולם אמרו אז, שההיי-טק הוא הקטר, המושך את כל המשק אחריו, וחששנו שנישאר כאן בגליל המערבי רק עם תעשיות מסורתיות, כמו כימייה ומזון. באותה תקופה כבר התחילו חברות היי-טק לעבור מהמרכז לאזורים מרוחקים יותר, כמו חיפה ויוקנעם. אז אמרנו לעצמנו למה לא לגליל?"

באותה תקופה ערך מט"י סקר בקרב חברות היי-טק מובילות בארץ, כדי לברר מדוע הן מדירות את רגליהן מהגליל. מהסקר עלה, כי חברות ההיי-טק אינן חושבות, שיש מספיק כוח אדם מיומן באזור הצפון. כדי להפריך את הטענה, טרחו אנשי מט"י, בדקו ומצאו שיש באזור 3,000 אנשים בעלי השכלה והכשרה המתאימה לעבודה בהיי-טק. על סמך נתון זה הם ניסו לשווק את הפרויקט.

"חשבנו שלאזור הזה יש כמה נקודות חזקות, שאפשר לשווק להיי-טק", מספר ביטון. "יש כאן כוח אדם טוב, שמתאים להיי-טק, בעיקר במקומות כמו הקריות, כפר ורדים והמצפים באזור. ידענו, שיש גם הרבה תושבים מהאזור, שנוסעים רחוק, כדי לעבוד בהיי-טק, ואם יהיה להם מקום לעבוד פה באזור, הם יישארו כאן. הנקודה החזקה ביותר היא איכות הסביבה והטבע, נושא שמאוד מדבר אל עובדי ההיי-טק, במיוחד אלה שנאלצים לבזבז שעות יקרות כל היום בפקקים בדרך למרכז".

מובן, שנקודה מרכזית בקמפיין הייתה התמריצים הממשלתיים, המוצעים למפעלים באזור. כך, למשל, מפעל מאושר באזור הגליל המערבי זכאי למענק ממשלתי בגובה 30% מההשקעה, בנוסף לתשלום מופחת של מס חברות ופחת מואץ. לחברות הממוקמות באזור, נותן גם המדען הראשי סיוע מוגדל בגובה של עד 75% מתוכנית המחקר והפיתוח המאושרת.

הרעיון היה לעודד לא רק את החברות לעבור לקיבוצים, אלא גם את עובדיהן. כלומר, שיתחילו לשכור בתים בקיבוצים ויגורו בהם. "הקיבוצים עדיין מספקים חינוך טוב לילדים, ואם גרים בקיבוץ, לא צריך אוטו", מציין ביטון. "אפשר להגיע לעבודה באופניים, ואפילו לקפוץ הביתה לארוחת צהריים". תושבי האזור גם זכאים לניכוי מס בשיעור של עד 15% (תוספת נטו של 2,250 שקל למי שמשתכרים 15 אלף שקל בחודש) ומשכנתא מסובסדת של כ-300 אלף שקל (מתוכם 100 אלף שקל מענק).

במט"י חיפשו קיבוצים, שיתאימו לפרויקט, כלומר קיבוצים שנמצאים מספיק רחוק ממרכז הארץ, כדי שיוכלו להקנות את ההטבות השונות, ועם זאת זמינים דיים מבחינת תחבורה ציבורית. כך הם גילו את סער, קיבוץ על קו העימות, שבכל זאת נמצא במרחק של מספר דקות נסיעה מתחנת הרכבת בנהריה.

אלא שבאותם ימים היה קשה לשכנע את חברות ההיי-טק לעבור לפריפריה. כשהכסף זרם כמו מים וכשהמשקיעים חיכו אצלם בתור, מה היה איכפת לאותם סטארט-אפים אם שכר העבודה באזור הגליל המערבי היה נמוך ב-20% משכר העבודה במרכז הארץ? או שבמגדל עזריאלי משלמים 25 דולר שכר דירה למ"ר, ואילו בקיבוץ אפשר לסגור על 6 דולר למ"ר בלבד? בעידן של רכב צמוד לכל עובד, מה היה איכפת להם, אם מקום כמו סער נמצא קרוב לתחנת הרכבת? וכשקרנות הון הסיכון רבו ביניהן, מי תקבל נתח גדול יותר מהחברה בסיבוב הבא של גיוס ההון, מה היה איכפת להם מהתנאים שמציעים גופים ממשלתיים כמו מרכז ההשקעות והמדען הראשי? הרי באותם ימים היית צריך להיות במצב קשה במיוחד, כדי לבקש כסף מהממשלה.

כדאי לציין, שבאותה תקופה היו אנשי היי-טק בכירים, דוגמת זוהר זיסאפל מרד-בינת, שהתפתו. זיסאפל אף גיבש תוכנית להקים מפעל באזור שגב, ולידו שכונת מגורים לעובדים. התוכנית נשארה בגדר תוכנית.

אך בינתיים, עבור אחרים, קטנים ועניים מזיסאפל, הפכו הקיבוצים למקום אטרקטיבי. כי הקיבוצים היום מציעים לחברות היי-טק ולסטארט-אפים את מה שלא היה חשוב להם לפני מספר שנים: אפשרות להאט את קצב שריפת מזומנים.

למרות שיש פרויקטים שונים בדרך, פרויקט הדגל של התוכנית היה המעבר של קונקור לחדר האוכל הישן של קיבוץ סער. קונקור היא חברת תוכנה, המתמחה ב-Embedded ו-Real-Time ומבצעת פרויקטים במיקור חוץ עבור חברות הייטק מובילות בארץ, ביניהן אורבוטק, אפלייד מטיריאליס, צורן ואי.סי.איי. החברה, שמעסיקה היום 21 עובדים, רובם עולים חדשים, נוסדה בחיפה לפני שלוש שנים על ידי ארבעה שותפים, כולם יוצאי תעשיית ההיי-טק, שלושה מהם עולים מברית המועצות לשעבר. מחיפה עברה החברה למגדל העמק, ואז התחילה להתעניין בפרויקט של מט"י להעברת חברות היי-טק לגליל המערבי. במסגרת הפרויקט, סוכם כי מט"י יממן את שיפוץ חדר האוכל בסער, ובתמורה, תשלם לו קונקור שכר דירה. לאחר שההשקעה תוחזר, תתחיל קונקור לשלם שכר דירה ישירות לקיבוץ.

ירון הונן, מנכ"ל החברה, מסביר כי השיקולים שעמדו מאחורי המעבר היו לא רק פיננסיים, אלא גם אידיאולוגיים. "כולנו באמת מאוד אוהבים את האזור הזה ורצינו לחזק אותו. אני רואה בזה התעוררות של הציונות", הוא אומר. "פעם כולם עזבו את הפריפריה, והלכו למרכז בגלל הכסף, כולל אני. אני חיפאי במקור, אבל עבדתי עשר שנים בתל אביב. אני חושב, שאם נצליח להעביר כובד משקל מסוים לפריפריה, ונהפוך את האזור הזה ליותר יהודי, אז עשינו משהו. כי זה לא רק היי-טק, אלא כל מה שסביב. לדוגמה, כשאנחנו עברנו לכאן, סיפקנו עבודה גם לנגר, שבנה את השולחנות שלנו".

הונן גר היום במצפה בגליל, לא רחוק מהקיבוץ, אבל כמה מהשותפים האחרים, שגרים יותר רחוק, שוקלים היום מעבר לנהריה או לקיבוץ. אחד העובדים כבר שכר דירה בקיבוץ, ואחרים עברו ממקומות מרוחקים יחסית כמו חיפה לערים סמוכות יותר, כמו מעלות ועכו, בסיוע החברה. בהתחלה תוכנן, שחדר האוכל המשופץ ישמש שלוש חברות היי-טק. אבל בסוף החליטה קונקור לקחת את כל הבניין לעצמה. "אנחנו מתכננים לגדול ל-40 עובדים בקרוב", מסביר הונן.

רוב לקוחות החברה, הוא מציין, נמצאים באזור תל אביב ודרומה, כלומר די רחוק מהקיבוץ. "אבל כעניין אידיאולוגי, אנחנו נוסעים אליהם רק ברכבת. למזלנו, כולם נמצאים על קו הרכבת". אגב, עובדי קונקור אוכלים צהריים כל יום בחדר האוכל (החדש) של הקיבוץ, יחד עם חברי הקיבוץ.

מבחינת איציג מסרי, מרכז המשק בסער, מדובר בצעד ראשון לקראת הפיכת סער למרכז היי-טק אזורי. כבר לפני שלוש שנים, עוד לפני שהתחילו לחשוב במט"י על החיבור בין היי-טק לקיבוצים, שיפץ הקיבוץ את אולם הספורט של הילדים, שהיה פעם מחסן מזון לפרות, והשכיר אותו לבית התוכנה מונפורט. מונפורט הוקמה בקיבוץ אילון על ידי אחד מחברי הקיבוץ, אילן אגרא. באילון לא היו מבנים מספיק גדולים, כדי לאכלס את העסק המתפתח, והוא עבר לסער. בית התוכנה מעסיק היום 17 עובדים, רובם מקיבוצים באזור, כולל שלושה שגרים בסער. "יש לנו כאן חיים ממש טובים", אומר אגרא. "יש ימים, שאני אפילו לא מניע את האוטו".

בסער החליטו לייעד 15 דונם לשטחי היי-טק ולבנות בצמוד לקיבוץ שכונה חדשה של 200 יחידות דיור, כדי לאכלס את התושבים החדשים, הצפויים לבוא לאזור, אם אכן יצליח הפרויקט. "אנחנו מתכוונים להציע שילוב של מגורים ותעשייה", אומר מסרי. "ואנחנו רואים באסטרטגיה הזאת דרך לספק לבני הקיבוצים תעסוקה בתעשייה מתקדמת יותר, כך שלא יעזבו את הקיבוץ". לדבריו, מספר תלמידי כיתות י"א וי"ב מהקיבוץ כבר עוברים בחודשי הקיץ הכשרה פנים-מפעלית בחברת קונקור. באזור הגליל המערבי 25 קיבוצים, ואיתי סלוין, מרכז תחום ההיי-טק במט"י גליל מערבי, נמצא היום בקשר עם כולם. "כולם מעוניינים להשתתף בפרויקט, אך מן הסתם, יש כמה שיותר מתאימים, כמו סער. ההתאמה היא בין אם בגלל המיקום שלהם ובין אם בגלל שהם מוגדרים כיישובי קו עימות". לדבריו, הכוונה היא להפוך את סער למרכז היי-טק אזורי, "ולזרוע עוד כמה זרעים בשאר הקיבוצים".

לחברת קונקור צפוי להצטרף בקרוב סטארט-אפ צעיר, המתמחה בתכנון אטמים מכניים-הנדסיים, שעד היום ישב בחממה של מט"י באזור. החברה מעסיקה שמונה עובדים שגרים באזור.

פרויקט דומה, שעליו סלוין לא מוכן עדיין לנדב פרטים רבים, הוקם באחרונה על ידי קבוצה של יזמי היי-טק בקיבוץ חניתה. אך אין ספק, כי אחד השידוכים המעניינים ביותר הוא זה שנעשה בין חברת האינטרנט Web2P וקיבוץ עין המפרץ. Web2P, העוסקת במתן שמות דומיין או כתובות דואר אלקטרוני בכל שפה (לא רק אנגלית) הוקמה לפני שנתיים, בדיוק כשהבועה עמדה על סף פיצוץ. משקיע יפאני אחד אפילו הציע לקנות את החברה ב-7 מיליון דולר, אבל המנכ"ל, אופיר פרום, לא היה מוכן למכור. "אמרתי לעצמי, מה זה פה? אני שווה 100 מיליון דולר".

פרום ושותפו לעסק הצליחו לבצע כמה גיוסים לפני הפיצוץ, אבל אז, כשהאינטרנט כבר הפך למילה גסה ("ואין מה לעשות, אני חברת אינטרנט לכל דבר"), לא הייתה קרן הון סיכון אחת, שהייתה מוכנה לנהל איתם שיחה. זאת, למרות שכבר היו להם 25 אלף משתמשים רשומים.

פרום החליט, שאם הוא רוצה לשרוד את הסערה, עליו להחליף מקום ולעבור מכפר סבא. "כשהיו לנו 900 אלף דולר בקופה ומנהל פיתוח שהרוויח 10,000 דולר בחודש, לא הייתה בעיה להחזיק משרדים בכפר סבא. אבל אז הגענו לשלב, שכבר לא יכולנו להרשות את זה לעצמנו".

סלוין ממט"י עשה את השידוך, ולפני כשנה החליט קיבוץ עין המפרץ להשקיע 200 אלף דולר ב-Web2P, לפי שווי שוק של 4 מיליון דולר. ההשקעה לא נעשתה במזומנים אלא בשירותים, בשווי ערך של כסף: עין המפרץ מספק לחברה מבנה, ציוד, ארוחת צהריים, שירותי עריכת דין ואפילו עובדים, רובם חברי הקיבוץ. בתמורה, הוא מקבל אחוזים בחברה. במובן מסויים, קיבוץ עין המפרץ ממלא את תפקידה של קרן הון סיכון.

"העסקה הזאת פשוט נותנת לי מרווח נשימה של שנתיים", מודה פרום. "זהו בהחלט פיתרון אידיאלי לבעיית שריפת מזומנים. נשארו לי אולי 100 אלף דולר בקופה, אבל היום, בגלל העסקה הזאת עם הקיבוץ, זה מאפשר לי לשרוף אותם יותר לאט. יש לי היום משקיע, שמממן אותי, ומבחינתי זה כסף לכל דבר. ללא הקיבוץ, הייתי היום בסוף שריפת הכסף שלי, והעניין הזה היה נגמר".

מבחינת פרום, הקיבוץ הוא משקיע אידיאלי. "בהשוואה לקרן הון סיכון, הקיבוץ הוא יותר סולידי. הוא מסתכל רחוק, ופשוט מאוד, יותר נוח לי לעבוד איתו".