ארבע בנות 15 מראש העין יתייצבו במהלך סוף השבוע מול נציגי 36 מדינות בבוקרשט, ישלפו מצגת מהוקצעת באנגלית ומוצר שעל פיתוחו עמלו שנה עם עשרה מחבריהן - וינסו לשכנע את חבר השופטים בחדשנות המובילה שלו. הפוטנציאל העסקי, אם תהיתם, גלום ב"בצקלו" - מערוך חלול מנירוסטה המסייע בפיזור הקמח במהלך הרידוד, שצלח שורת תחרויות מקומיות ו-200 קבוצות של יזמים צעירים תוצרת הארץ בהתמודדות על הייצוג הלאומי בניכר. לא מעט עבור חבורת תלמידי חטיבת ביניים שאמורים, אם לשפוט על פי המיינסטרים, לעסוק בדברים אחרים לגמרי.
שבועיים קודם לכן, מתאספים חברי הנבחרת - מקימי חברת "מאמא בייק" ("קראנו לה בהתחלה 'מפרש', אבל הבנו שצריך להתאים את עצמנו לשוק האירופאי") - להיערכות מוקדמת בחטיבת "גוונים" שבה הם לומדים. הם נרגשים, הם נרעשים, והם משתוקקים יותר מכל לצלוח את המקצה האחרון בדרך אל הפסגה המיוחלת. "מהרגע הראשון התחרות דרבנה אותנו קדימה", מודה אופיר שכטר, דוברת החברה, וחברתה לתפקיד לי-אור רימברג מאשרת: "אמנם באנו לפה בשביל ללמוד - אבל להגיע ראשונים לתחרות זה חלק משמעותי עבורנו".
"התחרות יותר חשובה מכסף"
אופיר: "לקבוצה שלנו הייתה חשובה התחרות הרבה יותר מלעשות כסף. החלטנו שהולכים על לא פחות ממקום ראשון".
תחילתה של ידידות מופלאה, ושל דרך עסקית משותפת כבר בגיל הרך-יחסית, עוברת בארגון "יזמים צעירים ישראל מיסודו של לאומי", הפועל מאז סוף שנות ה-90 בארץ, בניסיון לפתוח בפני בני נוער מוכשרים את עולם היזמות - חשיבה, יצירה ותרגום כלכלי-מעשי לכדי הקמת חברה של ממש.
הקבלה לתוכנית אינה מובנת מאליה וכוללת תהליך מיון מרובה שלבים. מכאן, כנראה, הכל היה קל יותר: "האמת שהיה בינינו חיבור מהתחלה", מספרת שכטר, "הייתה ממש כימייה".
- איך בכלל מתחילים לגבש משהו משותף בפאנל כזה? איך מחלקים תפקידים?
שכטר: "איכשהו הכל התחלק באופן נורא טבעי. כל אחד עושה פשוט את הדברים שהוא טוב בהם. כל אחד הציע מה הוא רוצה להיות, והקבוצה בחרה. למרות שבפועל , אנחנו בסך הכל 14 בני נוער שעושים הכל - גם המנהלים וגם הפועלים.
על משבצת המנכ"לית התיישבה באופן הזה לי-אור צברי: בעלת נוכחות שקטה אך מרשימה שמנהלת את העניינים בהחלטיות המתבקשת.
- מה עושה אותך מתאימה לתפקיד מנכ"לית?
צברי מתקשה בתחילה לפרגן לעצמה, אבל מתגברת: "אני חושבת שהחברים פה רואים בי את התכונות שמתאימות להנהיג את החברה. לקבל החלטות נכונות. אנחנו לומדים בבית ספר למנהיגות מעצבת, אנחנו יודעים מה צריך בשביל להנהיג".
שכטר: "היא יודעת להנהיג בשקט - זה נורא חשוב כי כולנו פה דעתניים מאוד".
סיעור המוחות הראשוני בניסיון להתביית על מוצר מנצח פסח על פני כמה רעיונות, והתמקם בגזרת המטבח הביתי. "תמיד אני אופה עם סבתא שלי", מספרת שחר תסה, "וצריכה לנקות בסוף את כל הקמח שמתפזר מסביב. זה התגלגל להרבה וריאציות. עבר הרבה תהליכים עד המוצר הסופי, הרבה דברים גילינו באמצע".
החבר'ה, מתברר, נדלקו: "עשינו בדיקה מקיפה", אומרת שכטר, "באינטרנט, בחנויות מתמחות, באתרי אפייה בעולם. עירבנו קונדיטורים מקצועיים וגם הרבה אופים חובבים מהסביבה הקרובה לנו, שתרמו טיפים שעזרו בפיתוח המוצר. החזון היה להביא חדשנות אמיתית לעולם האפייה. לא חשבנו על המוצר, הבנו שמוצר טוב עונה קודם כל על צורך שאליו התאמנו את הפתרון".
יולי אשכול: "תהליך הייצור גיבש אותנו הכי הרבה. מצאנו את עצמנו יושבים הרבה על מוצרים שעות, מרכיבים, מנקים, שוטפים. עשינו את זה פעם בבית שלי ואבא לא הבין איך אנחנו מסתדרים בלי להתווכח".
כחלק מהתהליך מצאו את עצמם בני החבורה משוטטים בכפר קאסם בחיפוש אחר חלקים מתאימים לייצור, מבלים לילות בהרכבה ניסיונית של המוצר. "היו קטעים שאמרתי, זה לא יגיע לשום מקום", מספרת אחת המשתתפות, "הייתה תקופה שהעסק לא זז בכלל, לא התקדם לשום מקום. היה לי ממש חור שחור בעיניים".
- וכסף מנין?
שכטר: "בתחילת השנה כל אחד רכש שתי מניות ב-40 שקלים. בהמשך מכרנו פיצות בבית הספר כדי לממן את הייצור. זה חלק חשוב בתהליך, גייסנו לבד את ההון הראשוני של עצמנו בלי משקיעים ואנחנו מאוד גאים בזה".
בתוך חודשיים ממועד השקתו הראשונית של המוצר, בתערוכה שנערכה בתחילת מאי, נמכרו כ-200 יחידות - התחלה לא רעה, בהתחשב בערוצי השיווק המוגבלים ובצוות המתמודד בתוך כך עם אתגרי סוף שנה של תלמיד ממוצע בבית ספר.
- אז מצאתם רעיון, פיתחתם מוצר, מה הלאה? איך מגיעים לקהל?
ליהיא מלצר: "בדקנו איפה מתאים לנו לשווק את המוצר, את מי זה מעניין, הגדרנו קהל יעד ופנינו לחנויות שחשבנו שיתעניינו בו - חנויות אפייה וגאדג'טים למטבח. קבענו פגישות עם חברות כמו נעמן וניקול וגם איתן הגענו להסכמים. צילמנו פרסומת עם הנס וגלית ברטלה שעלתה ליוטיוב והוצגה בדוכנים שהצבנו עד עכשיו ובפרזנטציות בחברות".
שכטר: " זו עוד חוויה שזכינו בה: לא שכרנו אנשי מקצוע, צילמנו, בנינו תסריט, נסענו, הפקנו. לא מכרנו רק לצרכן הבודד, נפגשנו עם חברות והפגישות שלנו הניבו פירות. בכלל, השיווק זה החלק הכי כייף בכל הסיפור".
צמד הקונדיטורים הנודע נדלק גם הוא על הרעיון ומיהר להתגייס: "הם הגיעו ערוכים כמו גדולים", מפרגנת גלית ברטלה, "ולנו יש רקע בתוכניות טלוויזיה, אנחנו יודעים איך אמורים לעבוד. ההפקה הייתה פשוט מושלמת. הרעיון והמחשבה מנקודת המבט שלהם נכונים - גם אם זה לא מוצר שמיועד למגזר המקצועי אלא לאפייה ביתית . הם ממש חברה לכל דבר, פועלים כמו בעולם המקצועי האמיתי - אמרנו להם את זה, הם היו המומים מהפרגון. כנראה לא חסר מי שמזלזל בצעירים".
הרגע המרגש, מספרים היזמים עצמם, הגיע לאו דווקא בשלב הרעיון - או כשהחזיקו את המוצר הראשוני ביד: "זה קרה בלב שבו התחילו באמת לקנות את המערוך, כשאנשים התלהבו מהמוצר ופרגנו לנו מכל הלב".
עם שליטה מרשימה בנבכי הריאליטי הישראלי, שעות פייסבוק ארוכות וחיים חברתיים סוערים למדי - לעתים במקביל לפעילות בתנועת נוער - כנראה שהם לא לגמרי נחשבים ה"גיקים" של בית הספר. מנותקים? מה פתאום: "אנחנו אולי נחשבים חכמים כאלה", מעידה אשכול, "אבל זה ממש לא פוגע בחיים החברתיים שלנו. להפך, כולם נורא עוקבים ומפרגנים, אפילו בפייסבוק".
רימברג: "הם מעריכים את זה שהגענו לאן שהגענו".
שכטר: "זה פרויקט מגניב בסך הכל".
- איזה חלק הוא תופס היום בחיים שלכם, בין כל המשימות האופייניות לבני גילכם?"
אשכול (צוחקת): "את החלק של הלילה, בעיקר...".
זה לא שלא נדרש מצדם שום ויתור. חלקם, הם מספרים, הידרדרו קשות בלימודים מדרגת "הצטיינות יתרה" ל"מצטיינים סתם" - והפחיתו מעט את כמות המאיות.
- ההורים מפרגנים? לוקחים חלק בעניין?
בן ברנדס: "חלק עזרו מאוד מהרגע הראשון, ממש גויסו לתהליך. לאחרים לקח זמן להבין שלא רק שורפים פה זמן לימודים יקר. רק ביריד שנערך הם נקלטו שיש תוצאות מוחשיות - מוצר יפה ואסתטי וטוב ומוכר. קצת קשה להאמין במוצר שעדיין לא קיים ויזואלית".
- האם הדור אכן "הולך ופוחת", כמו שנטען לפעמים? תחומי העניין בעידן האח הגדול נהיים רדודים?
מלצר: "כל אדם צריך תחומי עניין ומקום לברוח אליו, גם אם זה שידורי האח הגדול. וכן, גם אנחנו צופים בטלוויזיה. זה בלתי נמנע".
שכטר: "נורא קל להגיד 'כל הנוער גרוע', אבל בבסיס כל האנשים טובים. אני חושבת שהדור השתפר: ההורים שלי רואים אותי עסוקה עד מעל לראש ואומרים לי - כשאנחנו היינו ילדים יצאנו כל הזמן לשחק...".
מלצר: "למרות שלפעמים אני מבינה על מה מדברים. לא מזמן ישבתי עם חברה והיא התחילה לקטר: 'יש לי כל כך הרבה דברים לעשות היום'. 'גם לי', עניתי לה בהזדהות, והיא המשיכה: ' לעשות גבות, לעשות שפם...".
לשאלה "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים" נזרקות שלל תשובות: מ"שחקנית" ו"אמנית" ועד "טייסת קרב" - לצד לא מעט פזילה לתחום ההי-טק וההנדסה. "זה שהקמנו חברה לאו דווקא אומר שנפנה לתחום העסקי", הם מסכמים, "גם אם זו חוויה בלתי נשכחת".
"זה נותן הצצה לעולם העסקי"
דור משיח: "זה נתן לנו הרבה כלים - סדר, שיתוף פעולה, הצצה לעולם העסקי, הבנה במושגים כמו מניות".
שכטר: "למדנו להאמין בעצמנו, שזה מאוד חשוב. אף פעם לא יצא לי לזכות במשהו במקום ראשון. זה ממש מרגש, אם בגיל 15 הקמתי חברה עם חברים ופיתחנו מוצר, אז פחות או יותר מה שאני ארצה לעשות אני אצליח בסופו של דבר".
לא ניתן להתעלם מחלקם המרכזי של כמה "מבוגרים אחראיים" שליוו את הפרויקט מקרוב. אחראיים, אבל לא מתערבים: "אני בעיקר נותן להם לשבור את הראש", אומר גבי בר יוסף, מלווה עסקי העובד ב-HP ומשמש למעשה מעין מנטור לחבורה שאימץ בהתנדבות. "אני מכוון אותם לתהליך מתוך הידע שלי טכנולוגיה ובאסטרטגיה, אבל לא עושה כלום בשמם. לא אכפת לי שיעשו טעויות וילמדו מהן. זה התהליך.הם לוקחים אחריות ומנהלים את זה כמו חברה לכל דבר - מנכ"ל, צוות פיתוח, מעצבים, אנשי שיווק, אחראים על קשרי קהילה. כל נושא מתנהל כמו בחברה עסקית, אפילו הישיבות בחדר ישיבות ולא בכיתה. רק לקח להם אולי קצת זמן להבין שלא צריך רשות כדי לקום לשירותים".
לבר יוסף מתלווה מעיין קנפו, מנחה מיזמים צעירים, מורה מלווה מבית הספר ותלמיד בוגר התוכנית שמגיע ללוות כחלק ממחויבות אישית.
"ההצלחה העסקית מוגדרת פחות כמטרה", היא אומרת. "הדגש הוא יותר על יזמות ומנהיגות. אנחנו פועלים בכל סוגי האוכלוסייה בארץ, במגזרים שונים ומגוונים, גם באוכלוסיות במצב סוציואקונומי ירוד. החבר'ה האלה מקבלים דברים שלא היו חולמים עליהם בצורה אחרת - זה בעיקר מחזק את האמונה בעצמם, את הביטחון העצמי. לוקח אותם למקומות שחשבו שלא יגיעו אליהם, כמו אוניברסיטה ותוכניות עסקיות. ממש פותח להם אופקים חדשים".
בר יוסף: "אלה כלים שלא מקבלים במערכת החינוך הפורמלית".
- מה ייחשב הצלחה בעיניכם?
"אם הם עשו תהליך שהביא אותם לנקודה טובה יותר מזו שבה התחילו".
לתחרות עצמה, בבירה הרומנית כאמור, ייצגו את החבורה דוברות הקבוצה והמנכ"לית. בתוכנית: הצגת דו"ח עסקי, מצגת, דוכן פעיל להדגמה ותשאול שופטים קשוח. המתחרים מולם לרוב יהיו גדולים יותר, בני 17-18, אבל "המוח והיצירתיות הישראליים יחפו עם פערי הגיל", הם מאמינים.
- אתם יודעים מה מחכה לכם שם? למה לצפות?
רימברג: "אנחנו לא יודעים למה לצפות. מבחינתנו אנחנו הכי טובים, באנו בגישה של לתת הכל. אנחנו מתמקדים בעצמנו ובהצלחה שלנו. כמו ששאפנו עד עכשיו שואפים להגיע למקום הראשון.
- נלווית לזה תחושה של גאווה לאומית, כמי שמייצג את המדינה?
מלצר: "במישור האישי, אנחנו מייצגים קודם כל את עצמנו. מגיע לנו".
רימברג: "אבל זה כבר לא חברת מפרש מראש העין, זו לי-אור מישראל".
משיקולים פוליטיים במהלך התחרות הם לא ממש חוששים, אבל "אנחנו מודעים לאיך שאנחנו נראים בעולם", אומרת צברי. "התקשורת מוציאה את ישראל רע. הם חושבים שכל הארץ עזה".
מלצר: "מקסימום אם יעירו, נגיד מה שאנחנו חושבים. בטח יופתעו כשיראו אותנו".
התוכנית עצמה תחומה לשנה, והמשך קיומה של החברה תלוי בחברים עצמם. עם רגל אחת בתיכון ותקופה עמוסה עוד יותר לפניהם, הם מקווים למכור את הרעיון או להיכנס לשותפות בנושא.
- בסופו של דבר, מה מבחינתכם ייחשב הצלחה?
"הצלחה זה מקום ראשון", זורק מישהו ורימברג ממהרת לתקן: "כבר הצלחנו".