מיתוס שמסתובב בתיכון "הראשונים" בהרצליה גורס כי החור באחת הדלתות לא נגרם כתוצאה מונדליזם של תלמיד; את החור הזה, גורס הסיפור, קדחו בסוף שנות ה־80 כדי שמורים סקרנים יוכלו להציץ על חבורת התלמידים שישבה בכיתת המחוננים הראשונה של בית הספר, ממש כאילו מדובר בשפנים בניסוי מעבדה. "ואכן, העוברים והשבים במסדרון היו עוצרים להסתכל עלינו", נזכרת ד"ר טלי מועלם־שטאובר, רופאת ילדים ואם לשניים.
כנראה שהייתה סיבה טובה להציץ. הכיתה שבגרה ב־1994 היא הצלחה גדולה בכל קנה מידה חינוכי מקובל; מבין 28 בוגריה, תשעה עובדים במקצועות היי טק והנדסה, חמישה הם עורכי דין, שלושה הם רופאים ואחת אדריכלית. לארבעה מהבוגרים יש דוקטורט בתחומים שונים ושלושה עוסקים בחינוך מגילאי גן ועד אוניברסיטה. אגב, לפחות שלושה מבוגרי הכיתה, יותר מ־10%, חיים כרגע בחו"ל, באופן זמני או קבוע.
טיפוחם של המחוננים בישראל החל כבר לפני כ־34 שנים, אבל למרות השנים שחלפו לא נערך אף מחקר על אודות הצלחתה של התוכנית. שאלות כמו טיפוחם של תלמידים חזקים כמדיניות נכונה, האם החזירה המדינה את השקעתה (המצומצמת) במחוננים והאם להם עצמם הייתה השפעה על החברה, הכלכלה והמנהיגות, מעולם לא נענו.
בניסיון לברר חלק מהסוגיות הללו, חזר G אל בוגרי כיתת המחוננים של בית הספר "הראשונים". מדובר בכיתת מחוננים אקראית מבין רבות, אך נדמה כי מקורותיהם של הבוגרים, כיום בני 32, בכל זאת ניתן לגזור מספר מסקנות. למשל, שהשתתפות במסלול היא ערובה כמעט ודאית ללימודים אקדמיים ולמקצוע מכניס. למשל, שכיתת המחוננים מעצבת אנשים רב־תחומיים, שמתעניינים ועוסקים בנושאים מגוונים: היי טק במקביל לאמנות, משפטים במקביל לספרות וכך הלאה. המסקנה השלישית מעניינת עוד יותר: לרבים מהבוגרים יש השגות קשות על התוכנית. הם מדברים על בידוד חברתי כתוצאה מהפרדתם מבני גילם, על לחץ אדיר להצטיין, על בעיות של דימוי עצמי, ועל עייפות מצטברת כבר בגיל צעיר. "כיתת המחוננים עשתה לי הרבה טוב, אבל מצד שני אני גם מאמינה שפסיכולוגים רבים יכולים להתפרנס מילדים שבגרו בכיתה מהסוג הזה", מסכמת הבוגרת שרונה ראובני. זאת לא תלונה יחידה.
מיהו מחונן
ב־1973 הציג שר החינוך יגאל אלון קונספט כמעט מהפכני בישראל ההיא: חינוך שייתפר למידותיו של כל תלמיד. אלון סבר כי שוויון פירושו מתן מענה לצרכיהם של תלמידים מכל הסוגים - חלשים או חזקים - וייסד את החינוך המיוחד, שבזמנו כלל גם את המחוננים. בבתי ספר שונים הוקמו כיתות למחוננים והחלו להיערך מבחני איתור.
"הסיבה העיקרית להשקעה במחוננים הייתה טובתו של הפרט, המחונן. הסתכלו עליו מתוך תפיסה שגרסה שכמו שילד מפגר לא מסתדר בכיתה רגילה גם המחונן לא מסתדר, ולשניהם מגיעים תנאים מיטביים", מסביר פרופ' ברוך נבו, נשיא מכללת צפת ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. "רק לפני כעשור התפתחה ההבנה שזה פשוט משאב שיכול לייצר אושר ועושר לחברה כולה, ולכן יש לטפח אותו".
במשך השנים השתנתה השיטה שבה מאותרים המחוננים. בגלגולה האחרון והנוכחי, היא מורכבת משני שלבים: הראשון הוא מבחן שעוברים כל תלמידי כיתות ב'. התלמידים שמקבלים את 3% הגבוהים של הציונים נשלחים לאבחון נוסף במכון פרטי, והמתאימים ביותר מוגדרים כמחוננים ולהוריהם מוצעת האפשרות לשבצם באחת משתי התוכניות המרכזיות. בסך הכל לומדים כעת במערכת החינוך הישראלית כ־12 אלף תלמידים שהוגדרו כמחוננים - כ־2,500 בכיתות ייחודיות, והיתר במסגרות העשרה וחוגים שמרוכזים ביום אחד בשבוע.
ניסיון השנים הראה לקברניטי משרד החינוך כי קבוצת התלמידים המוגדרים כמחוננים הומוגנית מאוד, וכוללת בעיקר בנים ממשפחות שמעמדן הסוציו־אקונומי גבוה. כדי לנסות ולגוון את הרכב התלמידים הורחבה התוכנית גם ל"מצטיינים".
"ביפו, למשל", אומר דני פרסל, מנכ"ל המרכז החינוכי ליאו־בק בחיפה שבו כיתת מחוננים בכל שכבה, "פתחו כיתת מחוננים בבית הספר האורתודוקסי. עד אז לא הייתה מסגרת כזאת בקהילה הערבית. אצלנו בליאו־בק יש בכל כיתה תלמיד דרוזי. בנות מהמגזר הזה החלו להגיע אלינו רק בשנה שעברה. תלמידים אתיופים, למשל, אין בכלל. הליך איתור המחוננים עוד לא הותאם ואינו ידידותי עבורם. זה חבל, כי אנחנו יודעים שיש בעדה ילדים מחוננים".
מה לומד מחונן?
במשך השנים משרד החינוך לא גיבש תוכנית לימוד ייעודית למחוננים, וגם לא הגדיר "תוכנית ליבה" לתגבור מקצועות מסוימים. שיקול הדעת נותר בידי מנהלי בתי הספר וראשי מינהלי החינוך העירוניים והביא ליצירת מגוון תוכניות לימוד שהעקרונות המרכזיים שלהן הם האצת הלימודים והעשרתם. בניגוד למיתוס רווח, לא היה ניסיון לכוון את התלמידים לתחומים מסוימים.
שתי השיטות העיקריות המקובלות כיום הן כיתות ייעודיות למחוננים ומרכזים שבהם הם לומדים פעם בשבוע. המרכזים התפתחו בעיקר כתשובה לביקורת החריפה של מחוננים שבגרו על ניתוקם מסביבת ילדים רגילה. "בודדו אותנו חברתית, וזה היה אולי הערך המוסף העיקרי של התוכנית", חורץ דורון פלדמן, איש היי טק ובוגר הכיתה בראשונים. "במקום להרגיש אינטגרציה חברתית, כמו כל תלמיד שמתערה עם אנשים משאר חלקי העיר, ניתקו אותנו. ולמרות זאת - גם בכיתה שלנו היו חזקים יותר ופחות, ואפילו יותר מהממוצע, כך שהטענה שבכיתה כזו חזקים מושכים את החזקים שהיו עלולים ללכת לאיבוד בכיתה רגילה, לא נכונה".
כאמור, מנהלים שונים בחרו להשתמש בתוספת השעות כדי לתגבר ולהוסיף מקצועות שונים; ביסודיים מדובר במקצועות כמו לוגיקה, כתיבה יוצרת ופילוסופיה. בתיכוניים מנצלים את תוספת השעות כדי ללמד לקראת תואר אוניברסיטאי, או שולחים את המחוננים לקורסים באוניברסיטה. באחרים בחרו ללמד שפה נוספת: פילוסופיה או כל מקצוע אחר. במקרים אחרים מנסה בית הספר לשלב את התלמידים בתוכנית לצמצום פערים חברתיים. "שני תלמידים שלנו ערכו מחקר סוציו־אקונומי בעין הים, שכונה יהודית־ערבית בחיפה, ומצאו שאין בה שום מסגרת חברתית ושהחסר הזה משמעותי. הם תכננו מרכז קהילתי, גייסו תרומות וכתבו תוכנית עבודה. הפרויקט הזה זיכה אותם בפרס ממוזיאון בלומפילד, וחשוב מזאת: בטווח הארוך הם הצליחו להקים יש מאין מרכז קהילתי", מתאר פרסל פרויקט שהוכר כתוכנית לימוד.
בעבר היה מקובל לעודד מחוננים לדלג על שנת לימודים בבית הספר, אך כיום נהוג להימנע מכך בשל הקושי של ילדים להשתלב בשכבת גיל בוגרת יותר. "גם כך, בזכות האצת הלימודים רבים מהתלמידים המחוננים מסיימים את חומר הלימוד מוקדם מהמתוכנן בהשוואה לכיתות הרגילות, אז מציעים להם העמקה וגם תחומי לימוד נוספים", אומרת שלומית רחמל, מנהלת אגף מחוננים ומצטיינים במשרד החינוך. "כיום, מלבד תחומי לימוד באקדמיה ומסלול מואץ לתואר ראשון, מחוננים נהנים מקורסי העשרה כמו 'פיזיקה באמצעות אמנות הקרקס', או 'בחינת עליזה בארץ הפלאות ממבט פיזיקלי'".
לאחרונה מגבש משרד החינוך תוכנית ליבה שתיושם במרכזי היום (להבדיל מהכיתות הייעודיות). "מלבד תוכן חדש, השיטה הזו אמורה לטפח גם כישורים חברתיים, לימודיים וערכיים שלא הושם עליהם דגש בעבר", אומרת רחמל. בתוכנית החדשה בולטים קורסים כמו כתיבה יוצרת, האמנות כשפה, תקשורת, רטוריקה, היכרות הדתות, אתיקה ומוסר, ממשל ומשטר, משפטים, איכות הסביבה ועוד. תחומי מדע חדשים שיילמדו יהיה ננוטכנולוגיה, מדעי הגרעין ואסטרופיזיקה.
רוב התקציבים הנדרשים לתוכניות הלימוד הנוספות מגיעים, בסופו של דבר, מההורים. לפי הערכות מדובר בכשני שלישים מההשקעה הנדרשת. היקף הכספים שמשקיעה המדינה רחוק מלהרשים: מנתוני ועדה שדנה בנושא המחוננים ב־2004, בראשותו של פרופ' נבו, עולה כי התקציב למחוננים באותה שנה עמד על כ־20 מיליון שקל, או 6,000 שקל לתלמיד. לשם השוואה, בתלמיד טעון טיפוח בחינוך המיוחד, המדינה השקיעה באותה שנה 20 אלף שקל.
כאמור, נתונים לגבי הצלחתם של המחוננים אין, אבל במשך השנים נערכו מחקרים שמספקים מידע חלקי. למשל, סקר שנערך לפני מספר שנים בקרב מקבלי הציון הגבוה בפסיכומטרי (456 נבחנים) העלה כי 44% מהם אותרו בילדותם כמחוננים. מחקר אחר, שערכה העמותה למצוינות בחינוך בקרב בוגרי התיכון למדעים ואמנויות בירושלים (המסגרת הקרובה ביותר בהגדרתה לבית ספר למחוננים בארץ), העלה כי 92% מהם סיימו תואר ראשון, מתוכם 42% בהצטיינות; 53% מהבוגרים סיימו תואר שני, 35% מתוכם בהצטיינות; ו־25% סיימו תואר שלישי, מהם 2% בהצטיינות. בכל הנוגע לתעסוקה העלה הסקר כי 20% מהבוגרים עסקו בהיי טק ו־19% בחינוך (הבוגרים אמרו כי ראו זאת כייעוד). 46% ממשתתפי הסקר גם אמרו כי תוכנית הלימוד בבית הספר עיצבה את דרכם במידה רבה.
לדברי רחמל, "בארצות הברית נעשו מחקרים שמצאו שמי שאובחנו כמחוננים בילדותם גדלו להיות אפקטיביים ומצליחים. המעט שאנו יודעים בארץ, מצביע על כך שמי שלמדו בתוכניות מחוננים משתבצים באחוזים גבוהים בתוכניות ייחודיות של צה"ל דוגמת תלפיות וחמ"ן שחקים, ומשתלבים בתוכניות מצטיינים של האוניברסיטאות".
תנ"ך זה לא למחוננים
על תמונת המחזור של כיתת המחוננים של "הראשונים" כתוב, בביטוי של סרקזם והתרסה, "כיתת החנונים". אולם בחצר בית הספר במהלך שנות הלימודים, קשה היה להבחין מי מהתלמידים שיושבים על הטריבונות משתייך לאותו אחוזון עליון. "בבית הספר", אומר תלמיד לשעבר, "הרי לא משחקים 'מבוכים ודרקונים'".
כששרונה ראובני, אשת היי טק ובוגרת כיתת המחוננים, מתבקשת לשחזר את התחושה ההיא על הטריבונות, המבט שלה מצטעף בשילוב מוזר של נוסטלגיה ומרירות. היא אומרת שקיבלה הרבה מהלימודים במסלול המואץ, אך באותה נשימה היא משחררת ביקורת נוקבת. היא מדברת על המחיר שמשלם התלמיד המחונן על התחרותיות, על משמעותה של תחושת העליונות שהסביבה מפמפמת ללא הרף, על בעיות בדימוי העצמי ועל צורך כמעט כפייתי להציג הישגים שאותם היא מכנה "סמלי סטטוס". "אני זוכרת איך בין השישית לשביעית אבא שלי אמר לי, 'תפסיקי להתעלל בעצמך, ותעברי לארבע יחידות מתמטיקה', וניסה לשכנע אותי שלא שווה לסבול רק בגלל מה שאחרים בכיתה יחשבו.
"ההתלבטות הזאת הובילה אותי ללמוד תנ"ך, אצל מורה שהערצתי. אבל זה לא נגמר שם; היו הורים שזעמו על ההחלטה שלי. הם אמרו 'איך היא מעזה להרוס את הממוצע של הילדים שלנו'. בשביל רוב הכיתה, תנ"ך היה מקצוע 'לא חשוב' לעומת מתמטיקה ופיזיקה, בזבוז זמן. מבחינתי אלה היו השעות שבשבילן החזקתי מעמד".
ראובני מדברת גם על בעיות בדימוי העצמי. "הכניסו לנו בכל הזדמנות שאנחנו בטופ של הטופ, אבל אני הרגשתי בכיתה הזאת זנב לאריות. הפסיכומטרי שלי גבוה ביחס ל־96% מהאוכלוסייה, ממוצע הבגרות שלי עמד על 104, אבל בעיני עצמי אני ביזיון. מה שאת לא עושה, לעולם לא תהיי טובה מספיק. אם אדם כמוני היה לומד בכיתה רגילה, הביטחון שלו היה בשמים, אבל בכיתת המחוננים, זה היה אחרת. זו כיתה שהיא יוקרה ואיכות אבל פוטנציאלית לטראומה".
מדוע לא עזבה את המסלול? "בשלב כלשהו בתיכון החלטתי שדי, הספיק לי, ונשלחתי לפסיכולוגית בית הספר ששכנעה אותי שאם אני עוזבת אני מטורפת, וכך זה נמשך עוד ועוד".
לראובני חשוב להדגיש כי מבחינת הביקורת שלה היא אינה בוגרת טיפוסית של כיתת מחוננים, אך משיחות עם בוגרים אחרים עולות טענות דומות, בעיקר בכל הנוגע להפרדתם מיתר בני גילם. ד"ר מועלם־שטאובר נזכרת: "היינו מנותקים משאר השכבה, ולרובנו כמעט ולא יצא להתחכך עם תלמידים מכיתות אחרות, מה שחברתית לא היה מתכון בריא. הרגשנו כמו חלק מניסוי, אבל במקביל גם נתנו לנו תחושה שזו זכות להשתייך לניסוי הזה". בשלבים הבאים של החיים, היא מוסיפה, הבטיחה כיתת המחוננים שהמצב לא ישתנה מהותית: "רובנו המשכנו למסגרות חממה עם אנשים שדומים לנו. בפקולטה לרפואה בה למדתי, היה שטאנץ דומה". מאז, אגב, הספיקה מועלם־שטאובר להתחתן עם בן כיתתה, אוהד.
"אני לא יודע מה היו הקריטריונים שלפיהם קיבלו אותנו", אומר אחד הבוגרים, "אבל אני מעריך שיש קשר ישיר בין רמת המחוננות להיעדר היכולת ליצור קשרים חברתיים". הוא מדגיש כי כיתת מחוננים היא "סביבה מרתקת", שמקבלת את מיטב המורים ותוכניות העשרה, "אור ירוק לעתודה" כהגדרתו, אך המשפטים הבאים שלו מזכירים את הביקורת של ראובני: "בסוף התיכון נרשמתי לשלושה תחומים בעתודה - רפואה, משפטים והנדסת כימיה וכשהוכחתי לעצמי שהתקבלתי, אמרתי, 'הנה, הצלחת, עכשיו תהיה גדול ותעשה צבא כמו כולם'. הכורח ללמוד יותר חומר ויותר מהר בגיל שאתה לא בוגר ומבין עניין, הוא לא פשוט. אבל זיכרונות שנעים בין קורס מתודולוגיה לכתיבת עבודת מחקר עם פרופסורים מרתקים, זה פלא יחסית לתלמיד בכיתה ח'. אתה נכנס לעולם האקדמי מאד מוקדם, ואומרים לך, בוא, גע, תכיר, כך נראית אמנות, זה זרם מדעי, כך נראית מוזיקה, רק תבחר. אבל לרובנו, בסופו של דבר, התיוג הזה פגם בדימוי העצמי. וזה מלווה אותך עד היום".
"אפשר היה לייעל את השיטה, להעלות את רף הקבלה", מנסה לסכם דן פורת, מפתח בחברת סטארט־אפ ובוגר הכיתה. "כשאתה מגיע לכיתה שבה כולם מוצלחים, סף הגירוי הגבוה והתחרות דווקא מכניסים אותך לקונכייה. אתה עובר בין מסגרות, מהמחוננים לקורס טיס, ואת הסטירה אתה מקבל בגיל יחסית מאוחר וחזק יותר מבני גילך שחוו אותה כנערים. להגיע לצבא בלי כישורים חברתיים זה לא דבר חיובי. אז אתה סקרן, ועשיר בתחומי עניין, אז מה? גם השאר יהיו בעתיד".
נולדה מחדש כבננה
הלימוד בכיתת מחוננים מושפע בעיקר מיכולותיהם האינטלקטואליות של התלמידים, עניין שיכול להגיע למקומות מאוד לא צפויים. כך, למשל, מורה ממרכז הארץ מספר על דיון שנערך בכיתת מחוננים אודות מה היו רוצים התלמידים לעשות בצבא וגלש כמעט מיד למשמעותו של מוות בתפקיד, נושא שלדבריו הסיכוי שהיה עולה לדיון בכיתה "רגילה", קלוש. מורה אחר מציג כעדות לתחכום חמשיר שחיברה כיתה ו' שלמדה על שירה יפנית בשיעור כתיבה יצירתית: "נַעֲרָה חֲרֵדִית וּשְׁמָהּ חַנָּה, נִכְנְסָה בְּטָעוּת לְנִירְוָנָה. הִיא הִכְרִיזָה בְּשָׁאנְטִי: "לֹא לְכָךְ הִתְכַּוַּנְתִּי!", וְנוֹלְדָה מֵחָדָשׁ - כְּבָנָנָה".
"ישנה ההתלבטות אם לימוד בכיתה של מחוננים הוא באמת רב־שיח, כי הם מאוד נהנים לשמוע גם את עצמם", מנסח מורה שבחר לא להזדהות את ההבדל בין מחוננים לתלמידים אחרים. "לפעמים נדמה שיותר משהם נהנים לשאול את השאלה, הם שואבים הנאה מלהתקיל אותך, שילוב של סקרנות אין קץ ואנטי מערכתיות, רצון להוכיח שהם יודעים. אבל יחד עם זאת, הסיפוק שבחינוך כיתה שכזאת הוא מהיר ומיידי".
עורך־הדין יובל רויטמן, פרקליט במחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה ובוגר הכיתה בראשונים, מציע זווית משלו. "מלבד העובדה שזכינו במורים הכי טובים, גם מאוד התחשבו בנו", הוא אומר. "אני זוכר שבאחד השיעורים מורה לספרות אמרה לי 'צא החוצה ואל תחזור'. אחרי שלושה שבועות, כששאלה למה אני לא חוזר, הודעתי שאני נשאר בחוץ והסכמנו שאלמד את החומר לבד, ואחרי חודש אעביר הרצאה בכיתה. אני זוכר את עצמי יושב בספריה מרותק לחומר. ההרצאה שנתתי בסוף הייתה על מקבת. עם המורים הללו אני בקשר עד היום, המורה להיסטוריה והמורה לפילוסופיה היו בחתונה שלי לפני חצי שנה".
רויטמן מסכים עם המורים שמדברים על ה"נושאים הכבדים" שאליהם מגיעות כיתות מחוננים בגלל רמת האינטלקט של תלמידיהם. "אני מסתכל אחורה ורואה את זה; היינו בני נוער שעסקו בניטשה בגיל מאוד צעיר ובעקבות זאת חוו דילמות קיומיות והשקפה אובדנית על העולם. ללהקה של חבר'ה מהכיתה קראו 'מים כבדים', אולי כרמיזה לאטום. היו הרבה עניינים פוליטיים בכיתה, מודעות פוליטית ואקטיביזם בגיל צעיר מאוד".
בוגרי הראשונים מתקשים לקבוע אם הלימודים בכיתה כזאת תורמים או מזיקים. הם מסכימים כי התרומה להתפתחותם האינטלקטואלית הייתה גדולה, אך חלוקים לגבי משמעות הדבר בעבור ילדותם. בהקשר הזה מעניין לשמוע את התובנה של מאיה דנק, בוגרת הכיתה, המשלימה דוקטורט במדעי הקוגניציה. במשך השנים עסקה דנק גם בהדרכת מחוננים במרכזי העשרה, כך שהיא מכירה את הלוח משני צדדיו.
"מחוננים הם קבוצה חריגה", אומרת דנק, "וככאלה הם שייכים להגדרת 'חינוך מיוחד'. זה אולי חינוך מיוחד מהסוג שלאמא ואבא הרבה יותר קל להשוויץ בו, אבל עדיין חינוך שבו קיימים צרכים רגשיים ייחודיים. בעיות דימוי עצמי רווחות מאוד בקבוצה, ויש כמובן עניין האינטליגנציה. ילד מחונן וילד לא־מחונן פשוט לא רואים את העולם באותה צורה. לכן, יש לילדים כאלה הרבה מה להרוויח מפגישות עם ילדים דומים ומההבנה שיש עוד כמותם. חוץ מזה, גם ההתנסות בחומרים קשים ומאתגרים, שכמעט ולא תתרחש בבית הספר, חשובה. זו עשויה להיות הפעם הראשונה שאותם ילדים ילמדו להתמודד עם אי־הצלחה מיידית, כשמדובר בעניין אינטלקטואלי. אני מכירה אי־אלו מבוגרים מחוננים שהבעיה מספר אחת שלהם היא היעדר מוחלט של הרגלי למידה ויכולת התמודדות עם קושי - הם נתקלו בזה בפעם הראשונה מאוחר מדי, אי־שם באוניברסיטה".
אוהד שטאובר, מהנדס חשמל באינטל, מציע השקפה משלו: הלימוד בכיתת המחוננים, על כל רבדיו, תורם רבות, אך גם גורם למה שהוא מגדיר כהתעייפות מוקדמת יותר מאתגרי החיים. "היום, כאבא לשני ילדים, אני לא חושב על הסטארט־אפ הבא, אלא כמה מהר אני מגיע הביתה. כילד הנחתי שאעשה את המיליון הראשון שלי בגיל 25, אבל בסמסטר השלישי בטכניון, כשראיתי מה המחיר שההשקעה בעולם האמיתי דורשת, כמה זה שואב, הרשיתי לעצמי להתעייף לראשונה. בכיתה שלי יש רופאים, עורכי דין וסטארט־אפיסטים שעדיין לא עצרו לנוח, אבל בעיניי המבחן הוא מי משפיע מעבר לעולמו שלו, ובעניין הזה אף אחד מאיתנו לא מיצה את הפוטנציאל שלו".
השורה התחתונה
נפתלי מנהיים מנהל את תיכון הראשונים מאז שבגרה בו כיתת המחוננים הראשונה. במשך השנים, הוא אומר, התפתחה התוכנית והתאימה את עצמה למציאות, והיום, גם התלמידים והוריהם יודעים טוב יותר מה הם רוצים. "לבני הנוער של היום מספיקה ההגדרה כמחוננים", הוא טוען. "הם מגיעים אלינו מחטיבות הביניים ולא כל מי שעובר את הבחינות רוצה להצטרף למסגרת הזאת. הם פשוט חוששים מהתיוג. כן, תמיד יש מי שלא עומדים בלחץ ושחוסנם הנפשי הוא מראש לא כמו של השאר", הוא סבור. עוד הבדל, מאבחן מנהיים, בולט במקצועות שבוחרים המחוננים: אם בתחילת שנות ה־90 היו אלה תחומים ריאליים, בשנים האחרונות הם יעדיפו דווקא לימודי פסיכומטרי. "זה לא שהם סקרנים פחות, הם פשוט מודעים יותר לצורך בכישורים חברתיים, ועוסקים בפעילות רבות מחוץ לתחומי בית הספר, מה שלא היה נפוץ בעבר".
מה ביחס למצוקות שעליהן מדברים הבוגרים?
"אנחנו מביאים פעמיים בשנה פסיכולוגית לילדים ולהורים, שכן בשל ההישגיות הקיצונית יש לחץ עז להצליח בבחינות".
הפרויקט מצליח בעינייך?
"כן. אחוז הזכאים לבגרות, למשל, בקרב המחוננים עומד על 100%, אלא אם יש תלמיד שלא עומד בלחץ בגלל פרפקציוניזם. אבל זה לא קורה הרבה".
ההצלחה בבגרות אולי מובטחת, אבל האם תוכנית המחוננים טובה לילדים, או שמא נזקיה עולים על תועלתה? נדמה כי נימת דבריו של אחד מבוגרי הכיתה בראשונים, שהעדיף שלא להיחשף, מדגימים את הדילמה. צוחק מי שצוחק אחרון, הוא אומר, וגם שעתו של הברווזון המאותגר חברתית להפוך לברבור מגיעה. "היום אני מתמקד במה שמעניין אותי, ולא במה שאני אמור. אני עובד כמנהל פרויקטים בתחום טכנולוגי בחממה שהיא די דומה לכיתה של פעם. אנשי המחשבים פה הולכים עם חולצות שעליהן חידות מתמטיות כסמל לגאוות יחידה. אני, כבוגר התוכנית, שקלתי להוציא סטיקר שכותרתו 'אני חננה גאה' ומתחת באותיות קטנות 'פעם הייתי חנון, היום אני עושה בוכטות בהיי־טק'". ¿
karniorama@gmail.com