ויויאן דילר / צילום: Joe Orecchio
זמן. הוא כל הזמן בורח, כל הזמן נגמר. כמה שננסה, לא נצליח לעצור אותו. ואף שהחלופה גרועה בהרבה, איש לא אוהב להזדקן.
אני, למשל, מעולם לא הייתי קודם בת 39. בשנה ההיא, שבה הבנתי שנעוריי חמקו מבין אצבעותיי, אמרתי שאני "עוד שנה בת 40; עוד 8 חודשים בת 40; עוד חודשיים בת 40". עמדתי מול המראה ובחנתי אם סימני הגיל כבר ניכרים בי ואיך אזהה את עקבותיו. בפנים עוד הרגשתי בת 26, אז איך ייתכן שאני כבר לא?
אני לא לבד. בשנים האחרונות מדברים לא מעט על טיפולי אנטי-אייג'ינג, על התערבות קוסמטית לטשטוש סימני הזמן ועל מתן הורמונים - כן או לא - לאישה העוברת תהליכי התבגרות. אבל מעט מדובר, אם בכלל, על ההשלכות הרגשיות והנפשיות של ההתבגרות.
נפגשתי בניו-יורק עם ד"ר ויויאן דילר, הפסיכולוגית שכתבה את הספר "Face It" על מה נשים מרגישות כאשר המראה שלהן משתנה, יחד עם ד"ר ג'יל מויר-סוקניק.
"עד תחילת המאה ה-20 נשים בארה"ב חיו בממוצע עד גיל 47", הן מספרות, "הן הספיקו להתחתן, ללדת ולגדל משפחה. כיום זה נחשב גיל אמצע החיים, ויש נשים שמתחילות בהקמת משפחה רק בגיל 40. ההתמודדות שלנו עם החיים שהתארכו מגלה נתונים מדאיגים: כמות הניתוחים הפלסטיים עלתה במאות אחוזים; חלה עלייה מדאיגה בהפרעות אכילה ובספורט כפייתי אצל נשים בנות 40-60; נשים רבות מדווחות על היותן בודדות ומדוכאות, ויש עלייה בנתוני ההתאבדות באמצע החיים, בעיקר בקרב נשים.
"ההזדקנות מעולם לא הייתה קלה, אבל היא מפחידה במיוחד את דור הנשים שחשבו שיישארו צעירות לנצח. האתגר: להצליח לשמור על הנעורים הפנימיים והאופטימיות בזמן שניתן לפנים שלנו ללכת בקצב שלהם".