דנה זליכה / צילום: איליה מלניקוב
היא הייתה צריכה להרחיק עד שווייץ, ולהגיע לתפקיד בכיר במטה של חברת הענק פיליפ מוריס, כדי להבין שהיא סובלת. "פתאום היה לי זמן להבחין שהרבה אנשים אומללים, ורק מחכים שיום העבודה יסתיים. הבנתי שהמרדף אחרי העוד והעוד לא מוביל אותנו לשום מקום ויוצר תחושת ריקנות, כי אנחנו לא מתעסקים במה שיש, אלא במה שאין. זו הייתה נקודת ההארה שלי".
ההבנה הזאת לא הובילה את דנה זליכה, 33, אל מחוץ לעולם התאגידים, אלא גרמה לה להתייצב מולו ולהביט בו בעיניים מפוכחות. מושא ההתבוננות הראשון היה היא עצמה. "הבנתי שקמתי לעבודה בחוסר חשק. לא נהניתי מהתפקיד, לא הרגשתי שאני במקום הנכון, לא דיברתי אף פעם על מה אני עושה בעבודה. לקח לי המון זמן להיות מודעת לסבל שלי. בעצם הייתי שיפוטית כלפי עצמי וניסיתי לאלץ את עצמי לעבוד בתחום שלא התאים לי. היוקרה והמעמד של התפקיד שבו אותי בכלוב של זהב. הייתי האסירה של עצמי".
היא עזבה את שווייץ ואת העבודה, וחזרה לארץ. התחנה הראשונה שלה הייתה קורס מאמנים, שבמהלכו נחשפה לתורת המיינדפולנס (Mindfulness) - מודעות קשובה למחשבות ולתחושות בזמן אמת, שלא ממקום שיפוטי, על מנת לשחרר הסחות דעת ולהתמקד בעיקר. "המחשבות של אדם נודדות בממוצע 47% מהיום, והמצב הזה גורם לחוסר אושר", היא מסבירה.
היא החלה לנהל את מערך השיווק של פרויקט נדל"ן בנתניה, שבבעלות אביה, מנשה זליכה, ובמקביל עבדה עם יועץ ארגוני שעשה סדנאות מיינדפולנס בתחום המכירות. בהמשך בנתה סדנה משלה והתחילה ללמד אותה ברחבי העולם. לאחרונה אף השלימה תואר שני בפסיכולוגיה ארגונית ב-LSE (רש"ת: London School of Economics), שהתזה שלו עסקה בהשפעות המיינדפולנס על חוסן נפשי של אנשים תחת לחץ. התוצאות היו חד משמעיות והראו שיפור של יותר מ-80% בשמונה מדדים שונים, כמו ריכוז ויצירתיות.