בשעה 19:53 בקע קולו של המואזין מהמסגד, ובקריאתו הצהיר על סופו של עוד יום צום. בתוך רגעים התרוקנה העיר טירה מהולכי הרגל ומהנוסעים ברכב. לא זכרתי שאי-פעם ראיתי אותה ריקה כל-כך. תושבי העיר, שהסבו ל"איפטאר", הותירו רחובות נטושים, שקטים משגרה ונינוחים.
שעתיים וחצי קודם לכן נפגשנו, חבורת מטיילים קטנה, שבאה לטעום בעזרתו של נעים חייט, מדריך מקומי, איך נראה ערב של יום רמדאן טיפוסי בעיר טירה, הסמוכה לכפר סבא. הסיור היה אחד מני רבים במסגרת סיורי "לילות רמדאן", שפותחים צוהר למנהג המוסלמי של חודש הרמדאן ומפגישים את המבקרים בשלל כפרים ועיירות בארץ, שמתכוננות בכל יום מחדש לסעודה המסורתית. את הפעילות מובילות עמותת סיכוי (לקידום שוויון אזרחי) וקבוצות "תיירות אזורית משותפת", והיא אפשרה גם לי לפגוש את השכנים בהזדמנות חגיגית יותר ורוחנית הרבה יותר.
חייט פתח את הסיור בכך שכיבד אותנו בתמרים ובמשקה תמרינדי. המוסלמים שוברים את הצום בתמרים, שכן לפי המסורת כך שבר את הצום גם מוחמד. התוצאה היא שהעולם המוסלמי צורך אלפי טונות של תמרים בתקופת הרמדאן. כשהתחלנו להתהלך בשכונות העיר היינו חריגים בנוף, ובכל קרן רחוב או סמטה זכינו לשלומות ולברכות מכלי רכב ומאנשים חולפים, ששמחו לראות מטיילים בכפר. תיירות אינה ענף נפוץ כאן, כך שזה היה מפתיע ואפילו מרגש.
הסיור חלף בין מבנים היסטוריים בעיר ודוכני מזון לשבירת הצום, ובמהלכו למדנו על המורשת ועל המנהגים המלווים את החג. רמדאן הוא החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי ואחד מחמשת יסודות האסלאם, והוא חודש של טוב ועזרה הדדית, עצירת יצרים, הישמרות מלשון הרע ואפילו צניעות. מכיוון שהוא נשען על השנה הירחית, הקצרה יותר מהשנה השמשית, מדי שנה הרמדאן נסוג עשרה ימים לאחור, ולכן זז ויוצא בכל פעם בתאריך אחר.
שעות אחר הצהריים והערב בטירה היו הומות. סביב דוכני המזון התקבצו תושבים וקונים רבים. המוצר העיקרי שבלט על מדפי הרחוב היה הקטאיף - מעין פנקייק ממולא (גבינה או תערובת אגוזים) ומטוגן, שטובל בסירופ, ורמת המתיקות שלו בשמיים. לצד זאת היו מיני חמוצים, חומוס בעבודת יד ו"עוואמה" - מיני סופגניות בגודל פינג-פונג ששחו באותו סירופ מתוק והותירו אותנו הלומי סוכר. שקיות החליפו ידיים מלוות בחיוכים ובברכות. הברכה המסורתית היא "רמדאן כארים", אבל מתברר שעם השנים נשחקה הברכה והתפוגגה, אם כי לאחרונה יש איזו חזרה למסורת.
על המסורת בהרחבה למדנו בדיוואן של דאוד מנסור, שקיבל אותנו במאור פנים. מנסור סיפר ששלושת האלמנטים הראשונים בכפר מוסלמי הם מסגד, גורן ודיוואן. המסגד משמש "משרד החינוך והדתות", הגורן לכלכלה, והדיוואן, שהוא חלל גדול, נועד לאירועים, לשמחות ולמפגשים, ומשמש גם כבית הארחה וכבית משפט. לכל משפחה מורחבת היה דיוואן, שכיום איבד מזוהרו ונותר לו רק תפקיד של סוכת אבלים.
בדיוואן שמענו על ה"מסחראתי", האיש שהיה אחראי בעבר (טרום עידן השעון המעורר והסמארטפון) להשכים את הכפר לסעודת הבוקר, היא ה"סחור", קצת דומה לזה שמעיר ל"סליחות". כדי להדגים, נכנס אחד מתושבי העיר בתלבושת עממית מגובה בתוף, ובקול נעים שר שירי השכמה, שכולם געגועים לרמדאן. לאחרונה מנסים בכמה מקומות לשחזר גם את הנוהג הזה, שנעלם לפני חמישים שנים. מנהג נוסף שחדר לאחרונה ומקורו ממצרים הוא קישוטי פנסים שמעטרים את הרחובות והפכו לסמל פופולרי לשמחות, ולכן משמשים לקישוט הבתים ברמדאן. בימינו, כמו כל דבר מסחרי, את הפנסים כבר מביאים מסין.
שיא הביקור היה במסגד העתיק של העיר, שגילו 130 שנה. המסגד רחב ידיים עם קשתות אבן יפות. השיח' המקומי ששוחח איתנו הפליא במשנתו הרוחנית והמתונה שהפתיעה רבים. השיח' תיאר לנו דת שכולה רחמנות וחמלה ולא חרב. הוא הדגיש שהערך האמיתי במסגד הוא של התפילה ופחות של האבנים. הוא דיבר על אהבה, איחל לשכניו גן עדן וסיפר שאסלאם זה לתת ולא לקחת, ודבריו עוררו השראה. בסאב-טקסט שלו הייתה ביקורת על הקצנה ועל אלימות, ובעיקר על הפרשנויות שנותנים זרמים שונים לדת.
כשמילותיו עוד מהדהדות בנו מחוץ למסגד, החל המואזין בקריאתו לסוף הצום, ואנחנו נפרדנו מהעיר שתושביה התקבצו בבתיהם לעוד סעודת איפטאר.
הסיורים מתקיימים בכפרים ברחבי הארץ עד 17 ביולי. משך סיור: משעתיים ועד 4.5 שעות (כולל אוטובוס וארוחה), 50-165 שקלים. לתיאום מראש: www.shared-tourism.org.il
קחו יומיים בירושלים
גורמי תיירות בירושלים מציעים למבקרים הלנים שני לילות בעיר במהלך יולי-אוגוסט הנחות והטבות בבתי מלון (לילה שני ב-50% הנחה/ ארוחת ערב חינם) וכן מגוון פסטיבלים ואירועי תרבות במחירים מיוחדים: תערוכות, אירועי מוזיקה וסיורים ללא תשלום. בין האטרקציות: פסטיבל הקולנוע, פסטיבל חוצות היוצר, הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות, פסטיבל היין, פסטיבל "מקודשת" ועוד. לפרטים: itraveljerusalem.com