חנוך דאום / צילום: שלומי יוסף
1. ה"סופ נאצי" הוא המודל שלי במדיניות השירות שאני מספק בפייסבוק. אני חוסם בכל יום כ-10 אנשים בממוצע. מדוע? על-פי רוב בלי סיבה משכנעת. יתרה מכך: אלה שבאמת צריכים להיחסם לא נחסמים. אם מישהו מקלל את האמ-אמא שלי אצלי בפיד, אני לא חוסם אותו. לא מזיז לי. לא חושש מקללות ותומך נלהב בחופש הביטוי, כולל זכותם של רפי שכל לגדף ללא סיבה. אבל אם מישהו מעיר איזו הערה נרגנית מינורית, נניח: "הבדיחה הזו לא הצחיקה אותי" או "הנושא אינו ראוי בעיניי" - בום! חסימה! למה? כי אני אוהב את תחושת הדיקטטורה, וכי אני שונא פלצנים שלא טוב להם, וכי אף אחד פה לא שילם דמי מנוי, או.קיי? אין לי בעיה עם קללות, אבל אני לא מוכן לספוג עיקומי אף נרגנים נוסח אשכנז. זה דף פייסבוק פרטי. יש לו הרבה מאוד עוקבים, אבל הוא פרטי, אז מי שלא טוב לו - יום טוב לו.
2. אין טעם להסתיר זאת: אני גם טיפה אוהב את עשיית הדין הלא מוצדק. אני אוהב לחסום אנשים בהפתעה, להשליך אותם מהמסיבה ללא התרעה. הבדיחה לא מצחיקה? תתכבד ותלך למקום אחר. הנאה מיוחדת אני מפיק כשאותם נחסמים פונים לעיתים דרך פרופיל של חברים, לבקש שאסיר את החסימה. לרוב אני עונה להם בלקוניות שוועדת הערר תתכנס שוב רק ב-2020, ואני מבטיח לדון אז בבקשתם. חבל שבחיים הרגילים אין אפשרות לחסום כמו בפייסבוק. מישהו חופר לך? לא בא לך טוב? אתה לוחץ על כפתור, והוא פשוט נעלם מחייך. הוא לא רואה אותך ואתה לא רואה אותו. נפלא.
3. בואו נדבר רגע על יבגני. מכירים את יבגני? מי זה בכלל יבגני? או.קיי, מי מקוראי שורות אלה שאינו יודע מיהו יבגני, ראוי שידע שהוא שייך לעולם נכחד. עולם מפואר, ראוי ומהוגן, אבל עולם שזמנו קצוב. כי יבגני הוא הבחור הזה שמגלם את העולם החדש. את מה שיהיה. אם תלכו לילדים בכיתה י"א ותשאלו אותם האם הם מכירים את בכירי הכותבים בעיתונות הישראלית, הם לא בהכרח ידעו. את יבגני לעומת זאת הם מכירים. העיתונאים הוותיקים בישראל ויבגני חיים בשני עולמות. העולם שהיה והעולם שיהיה.
אז מי זה יבגני? יבגני זה הבחור הזה שלא היה מצליח לפרוץ בעולם הישן והפך לטאלנט בעולם החדש. טאלנט שאתם לא מכירים, אבל הילדים המתבגרים שלכם מכירים. אין ליבגני טור בעיתון, תוכנית ברדיו או פינה בטלוויזיה. יש לו פייסבוק. הוא עולה מאוקראינה, תושב הקריות, עם עמוד פייסבוק ובלי גבות (בקשו מהילדים שיסבירו לכם את הפאנצ'), שהצליח בזכות כישרון ושפה להפוך לאושיית רשת. לנקודת התיחסות.
אני מת על יבגני' ואני מת על מה שהוא מייצג: דור חדש שלא צריך שייתנו לו הזדמנות, כי הוא מייצר את ההזדמנות בעצמו.