היה היה סטטוס / צילום: כפיר זיו
בבוקר אחד, לפני קצת פחות משנתיים, קצת אחרי שלירן כהן סיים את משמרת הלילה כפועל באחד המפעלים בעיר הולדתו קריית שמונה, גמלה בלבו ההחלטה ששינתה את חייו. "זה היה בסביבות שבע או שמונה בבוקר, ואמרתי 'די, אני חייב לממש את עצמי ולצאת ולעשות משהו עם עצמי'. פתחתי קמפיין מימון של הדסטארט בהחלטה של רגע, בלי להתייעץ עם אף אחד, ויצאתי לדרך. בתוך 3-4 ימים גייסתי את הכסף, 22 אלף שקל".
הפרויקט שעבורו גייס כהן את הכסף באמצעות קמפיין גיוס ההמונים היה הוצאת ספר, והתוצאה - "כבר לא מתים מאהבה" (הוצאת ניב) - כבשה לפני 12 שבועות את המקום הראשון ברשימות רבי-המכר בחנויות סטימצקי וצומת ספרים, ובינתיים ממאנת לפנות אותו.
הנתונים היבשים הללו ממעיטים בערכו של הסיפור, ויש לכך כמה סיבות. ראשית, "כבר לא מתים מאהבה" הוא ספרו הראשון של כהן; שנית, לכהן אין כל רקע ספרותי, ועד לפני שנתיים הוא בכלל לא חשב שאי-פעם יוציא לאור ספר ובוודאי לא יזכה עמו להצלחה; שלישית, הספר לא יצא בהוצאה ותיקה וממוסדת; רביעית, המבקרים שונאים אותו ואת מה שלדעתם הוא מייצג; וחמישית - וזה אולי הכי חשוב - "כבר לא מתים מאהבה" החל את דרכו כרצף אקלקטי של סיפורים קצרים שכהן פרסם בדף הפייסבוק שלו.
אם כל הסיבות הללו הופכות את הצלחתו הפנומנלית של "כבר לא מתים מאהבה" לסיפור עיתונאי טוב, מגיעה האנקדוטה הבאה והופכת אותו לסיפור סינדרלה של ממש. לשבוע היחיד בשלושת החודשים האחרונים שבהם הספר ירד למקום השני בטבלת רבי-המכר, הייתה אחראית שערוריית "גדר חיה" של דורית רביניאן שהזניקה את מכירותיו. ספרה של רביניאן, אישה מזרחית שהממסד האשכנזי הוותיק אימץ בחום במשך השנים והרעיף עליה תועפות של שבחים וכבוד, רכב לכמה ימים על גל האהדה הציבורית של בני האליטות הישנות שמחו על סתימת הפיות של שר החינוך, נפתלי בנט, ואז שב ופינה את המקום להעדפתם של בני האליטות החדשות.
ספרות קלאסית כמו זו שכותבת רביניאן - כזו שמגוללת נרטיב ארוך טווח ועמוסה בסימבוליזם ובסבטקסט - לא מדברת אל הקהל של כהן. מי שקונה את "כבר לא מתים מאהבה" רוצה את הסיפורים שלו קצרים, רגשניים ולא מרומזים.