פרופ' קרלו שטרנגר מבין אותי מיד כשאני שוטחת בפניו את התופעה המתעתעת. אני מספרת לו שבמגזין שעוסק במנהיגות ובאנשים שעומדים לא פעם בראש הפירמידה, אנחנו עדים שוב ושוב למשבריות שאופפת הצלחה, לפער שבין החוץ המצליח לבין הפנים המיוסר. שטרנגר עצמו הוא לא רק חוקר, בקליניקה שלו הוא מטפל באנשים שרוצים, כמו כולנו, להצליח. "הבעיה של רוב האנשים", הוא אומר, "היא שהם מתענים, כי הם לא הגיעו עוד להצלחה. הם מיוסרים כי הם חושבים שבלי זה אף פעם לא יהיה להם ערך כבני אדם, והם לא מבינים שהדימוי שלהם של הצלחה - הוא לא מציאותי".
למה, בעצם?
"יש סיבות מבניות שבגללן סוג ההצלחה שהתרבות מקדשת היא הצלחה מדידה. במציאות גלובלית, שבה אף מערכת תרבות כבר לא מובנת מאליה, מחפשים נקודה מיידית, וזה לרוב מספרים. מאוד קשה להתנגד ללחץ הזה, כי הוא מבני. במקום לעסוק בערך אינהרנטי, האקדמיה נכבשה בידי מדדים כמותיים. יש קריטריונים כמותיים לחלוטין של מתי אתה יכול להתקדם מדרגה אלף לדרגה הבאה. כמה מאמרים פרסמת, כמה העבודות שלך צוטטו, איזה ערך שוק יש לך בבורסה האקדמית הגלובלית.
"התופעה השנייה היא הפורנוגרפיה של ההצלחה. המדיה חיה מזה. היא לוקחת סיפור הצלחה ומספרת אותו בצבעי כרומו אטרקטיביים. דירוגים זה הדבר שהכי קל למכור: העשירים ביותר, המשפיעים ביותר. יש פורנוגרפיה שלמה סביב זה. יש דור שלם שלמד מה זה סקס דרך צפייה בפורנוגרפיה, ויש לזה השפעה קטסטרופלית לגבי הציפיות שלהם, כי הקשר בין זה ובין סקס אמיתי הוא כמעט אפסי".
אז למה זו פורנוגרפיה של הצלחה?
"כי דימוי ההצלחה שמשווק במדיה זה 'הגעת!'. פורנוגרפיה זה דימוי מגרה שלא קשור למציאות. כולנו שואלים את עצמנו אם אנחנו חיים חיי ערך בעלי משמעות, זו שאלה שלא ניתן להיפטר ממנה. הצלחה מדידה של כסף, פופולריות והשפעה, אמורה להשקיט לכאורה את כל הספקות, כי כאמור הגעתי, אני שווה משהו, אני יכול לנוח מבחינה קיומית. אבל הקשר בין זה למציאות הוא אפסי.
"אנשים לא לוקחים בחשבון שמשמעות ההצלחה היא שאתה עומד בלחצים הרבה יותר גדולים מאשר קודם. אתה כל הזמן פוחד שאתה הולך להפסיד את מה שיש לך. אתה נתקל בגלים של קנאה ושנאה. רק מחכים שתמעד ותיפול. מאז ימי היוונים דרך שייקספיר ועד היום תיארו את העונג הגדול שבשמחה לאיד, כשהגדולים נופלים".