החיים מחוץ למסך / איור: תמיר שפר
א. ראשונות היו קבוצות הוואטסאפ. באוטובוס בין דה-נאנג להואה שבוויאטנם עברתי מקבוצה לקבוצה, השארתי מעין מכתב פרידה קצר - "שלום חברות וחברים, אני עוזב את הקבוצה. אתם ודאי לא תחושו בהיעדרי, אבל אני ממש צריך לחוש קצת בהיעדרכם" - ועזבתי. קבוצות בענייני עבודה, קבוצות של עיתונאים מימין ומשמאל, של חברים, של עמיתים, אפילו את הקבוצות של המשפחה המורחבת. את כולן נטשתי. רק שתיים לא עזבתי, את הלהקה ואת המשפחה הגרעינית. אחר-כך הסרתי את הוואטסאפ מעמוד הפתיחה של הסלולרי.
האפקט היה מיידי ועוצמתי. אני מודה שבשעות הראשונות עוד היה קשה להבין מה קורה, חשבתי שאולי משהו מקולקל במכשיר; שקט מופלא השתרר במרחב של האוזניים שלי. ממאות הודעות בשעה למשהו כמו 7 הודעות ביום. נכון שגם ככה, הרוב המוחלט של הקבוצות היה על mute, אבל זה לא עזר, הרי המספרים המשיכו להצטבר ואפילו הזמן שנדרש כדי להיכנס, לעבור ולמחוק בלי לקרוא הפך להיות משמעותי.
כבר כמה זמן שהרגשתי שאני חייב את השקט הזה. יותר מדי רעש לבן מציף ותובעני.
ב. חשבתי שזה יספיק לי. זה לא הספיק. הילדים עזרו קצת: במהלך הטיול יצא לי לשמוע שוב ושוב את המשפט שרבים מאיתנו שומעים - "אבא, אתה כל הזמן בטלפון" - אבל להבדיל מפעמים קודמות, הקשבתי.
מלבד הרצון בקצת שקט, אני מאשים את החופש. הוא גורם לך להתבונן מחדש על דברים שמרוב שאתה רואה אותם אתה כבר לא מביט בהם. אז הסתכלתי על אחרים והתבוננתי בעצמי, ובאמת שלא ראיתי שום דבר חדש: התנועה המוכנית של לגשת למכשיר, הרכנת הראש, הדפדוף, ההתנתקות, הסלפי, השיתוף. כל הדברים הטובים שהחיים המקוונים מציעים לנו בשפע.
מה שכן, בחופש ראיתי עוד משהו - את ההמתנה של היצורים הלא מקוונים. לפעמים מתעניינת ומשתתפת, לפעמים כנועה וסבלנית, לפעמים נרגנת וקצרת-רוח, אבל תמיד המתנה. כמה הם ממתינים אלה. אני לא זוכר אם אני הייתי צריך לחכות להורים שלי כל-כך הרבה זמן כל הזמן.
אל תדאגו, בבקשה. זה לא הולך להיות כתב האשמה צדקני נגד תרבות המסכים. גם לא נגד ההורות של הדור שלנו. הכול בסדר גמור, אנחנו על הכיפאק, וכל מה שאנחנו עושים, בשביל מי אנחנו עושים, הא? תגידו אתם - הכול אנחנו עושים בשבילם.
זו גם לא נוסטלגיה. אני לא מתגעגע לאף תקופה מלבד העתיד. בעיניי, העבר תמיד הרבה יותר משעמם מההווה, וההווה, שעוד רגע ייהפך עבר, מעניין פחות מהעתיד. זה פשוט שהייתי צריך קצת שקט.
ג. מה שעשיתי אחר-כך היה להסיר את הרשתות החברתיות. לא לסגור את החשבונות, חלילה, לשם עוד לא הגעתי, אבל מהסלולרי הורדתי את כולן: את האינסטגרם, את הטוויטר ואת הפייסבוק.
שוב השתרר שקט, אבל הפעם שקט אחר. אם השקט של הוואטסאפ זה שקט מאלה שרוצים בחברתך - או לפחות כך נדמה לך - השקט של הרשתות החברתיות הוא שקט מאלה שאתה רוצה בחברתם - או לפחות כך היה נדמה לי.
כמו כמעט כולם, גם אני מכור. בהתחלה זו הייתה תחושה מוזרה מאוד: היד נמשכת כמו מעצמה אל המכשיר, מחפשת לראות מה חדש ומה קורה. ואין. שום דבר לא קורה, או לפחות לא קורה בכף ידך. זה קצת כמו כאב פנטום, אבל של המוח.
בימים הראשונים חשבתי שאני סובל, או לכל הפחות חווה, את מה שסוציולוגים, פסיכולוגים וחוקרי רשת מכנים FOMO (ראשי תיבות של Fear Of Missing Out, הפחד להחמיץ), אבל זה לא היה זה בכלל. אין לי בעיה לפספס, להפך. אני שואב נחמה מהידיעה שיש מלא דברים שאני מפסיד; אני מאלה שתמיד עובר על כל הכרוניקות של ההופעות, התערוכות, ההצגות, המסיבות והסיילים כדי לדעת מה אני מפסיד. עושה לי טוב לדעת שיש עולם שלם שמתנהל מחוץ לי ובלי שום קשר אליי.
וזה באמת לא אתם, זה רק אני. אין פה התנשאות על אף אחד. התובנות הפוליטיות שלכם מרתקות, האבחנות החברתיות שלכם חדות כתער, הילדים שלכם חמודים נורא, החתולים שלכם מקסימים, הקיטורים שלכם מבדחים, החופשות שלכם מהנות, והארוחות שאתם מבשלים - כולל הטבעוניות שנראות כאילו כבר נאכלו - נראות טעימות אש. החיים של כל אחד מעניינים לפחות כמו שלי.
ד. ואז, כמו בוויפאסנה, אחרי כמה ימים של שקט הגיעה תובנה. קצת צפויה אולי, אבל בכל זאת: הדבר שהיה הכי קשה להיפטר ממנו לא היה לראות מה חדש אצל אחרים, אלא להראות לאחרים מה חדש אצלי.
כי היה עוד דבר שראיתי בחופש: אותי. לא בפעם הראשונה, אבל בחדות יתרה, קלטתי פתאום שאני כל הזמן משתף. איפה אני נמצא ומה אני עושה, על מה אני חושב ומה אני אוכל, לאן אני נוסע ומה אני מרגיש. הילדים אוכלים? אני מצלם, מעביר בפילטר או שניים, ומשתף. אני על פסגת הר? מצלם, מעביר בשני פילטרים או שלושה, ומעלה.
על כל דבר אני שם פילטר, כל דבר אני שואף לשפר, להבהיר, לחדד, לגזור ממנו החוצה את מה שלא מתאים. גם אם הוא מושלם, למרות שאין מושלם כמו הרגע הלא מושלם שאתה נמצא בו. וכמעט כל מחשבה שיש לי כבר מתנסחת אוטומטית לכדי סטטוס ומפולחת לקהלי יעד - הבדיחה הזו לפייסבוק, האירוניה פה תתאים יותר לטוויטר. ואז לחכות ללייקים וכל זה. כמו שאמרה מרלה לג'ק ב"מועדון קרב": אף אחד לא מקשיב, כל אחד רק מחכה לתורו לדבר.
כדי להוכיח לעצמי רצינות, הלכתי עוד צעד קדימה - וגם את הצלמית של המצלמה הסרתי מעמוד הפתיחה של הטלפון. הפכתי לאדם חופשי, לאי בודד של מחשבות ורגעים. וזה נהדר. ולא רק שזה נהדר, זה גם חוסך הרבה סוללה.
אז אני מתאפק. את המחשבות שיש לי אני שומר לעצמי ולטור הזה. האמת, אני חושב שלא תהיה ברירה אלא להיכנס אחת לשבוע לפייסבוק ולטוויטר ולשתף אותו. אחרי הכול, זה ממש לא נורמלי לצפות מאנשים לעשות את המאמץ העילאי, הלא אנושי כמעט, של ללחוץ בעצמם שתי לחיצות כדי להגיע אליי. אחרי הכול, אני כאן כדי לשרת.
ה. לא שלא היו רגעי מבחן. מאז שהתחלתי בניסיון הגמילה היו לי לפחות 3 ימים מושלמים; ימים רצופים במה שמכונה "רגעי קודאק", במחשבות מצחיקות, ארוחות טעימות, מפגשים לא צפויים ועוד. התשוקה לשיתוף ממש דגדגה לי כאן וכאן וכאן, כמו שאמר מאיר אריאל, אבל בינתיים אני עומד בזה.
מה שכן, אולי זה קשור (ואולי לא) בתופעה פסיכו-פיזית משונה למדי, אם כי לא נדירה, שאני חווה בימים האחרונים וקצת מקשה, שלא לומר עומדת בסתירה מוחלטת, לכל השקט והרוגע שאני אמור לחוות. קוראים לזה טינטון (או: טיניטוס): שמיעה בלתי פוסקת של צליל שאין לו מקור חיצוני, מעין אשליה שמיעתית. במקרה שלי מדובר בתדר נמוך שמפיק המהום בלתי פוסק, בערך כמו לשבת בבית-קפה מעל לפסים של רכבת תחתית או לחיות בעוטף עזה ולשמוע חפירת מנהרות תמידית.
בהתחלה הייתי שואל כל הזמן את מי שסביבי: גם אתם שומעים את הרעש הזה? עד שהילדים, אמפתיים שכמותם, התחילו לומר לי שכן, גם הם שומעים, רק כדי שארגיש טוב יותר עם עצמי. הרופאה אומרת שזה יעבור, אבל בינתיים זה די מטריף אותי, אני חייב להודות, שלא לומר מחרפן אותי לחלוטין. קראתי שרבים שיש להם את זה סובלים מחרדות, מדיכאון, מחוסר שינה ושאר ירקות מהסוג הזה. ואני רק התחלתי להרגיש מצוין!
איזה עולם אכזר, אבל איזו אירוניה נהדרת - רק נפטרתי מהרעש הלבן ומההמולה החיצונית, והופ - עברתי לסבול מרעש פנימי שלא מרפה ממני. אם הייתי אדם חזק פחות, כבר מזמן הייתי כותב על זה סטטוס או משהו. אבל בחיים, אתם יודעים, אתה לא תמיד רשאי לבחור לעצמך את גיא הצלמוות המהמהם שאתה הולך בו. אחרת היה קל, וקל זה משעמם.