מה קורה כששני אשפי שיווק נפגשים? אחת האפשרויות היא מסע מתוקשר לבוליביה, וזה מה שעמד לקרות בשבוע הבא בעקבות המפגש בין ניר פדרבוש, סמנכ"ל החברה הגיאוגרפית, ויוסי גינסברג, האיש שחזר מטואיצ'י. אחרי שנים שבהן הייתה החברה הגיאוגרפית שם נרדף למסעות בעולם וידעה תהפוכות, כמעט קריסה, פירודים ומיזוגים, הגיאוגרפית חוגגת השנה 40. "הקונספט שנבחר הוא אנשים מיוחדים, מסעות מיוחדים, מקומות מיוחדים", אומר פדרבוש. "למשל, 'טיול לבן' מסוג surprise me, שבו לנרשמים אין מושג לאן הם יוצאים, או טיול לאפריקה עם אייל פלד, כוכב העבר של 'מסע עולמי'. הסנונית השלישית היא הטיול לבוליביה עם יוסי גינסברג".
את גינסברג כמעט שאין צורך להציג. ספרו "בחזרה מטואיצ'י", שנכתב בעקבות סיפור הישרדותו המופלא בג'ונגלים של בוליביה, הפך מיד עם פרסומו ב-1985 לרב מכר, ספר פולחן שאין כמעט תרמילאי שלא קרא אותו. בספר מתאר גינסברג את קורותיו לאחר שרפסודה שבה שייט בנהר הטואיצ'י שבאגן האמזונס התהפכה, הוא איבד את חבריו למסע ונאלץ לשרוד במשך כשלושה שבועות לבדו ביער הגשם, בלי מזון, מצפן או ציוד מתאים. הספר תורגם לשפות רבות, גינסברג עצמו הפך לסלב והרפתקאותיו סחפו אלפי תרמילאים.
הוא הפך למרצה מבוקש ברחבי העולם והתפרנס יפה מסיפור טואיצ'י. לדבריו הוא לא רק מתפרנס יפה מהמקום, אלא מחזיר לתושבים שהצילו אותו בשעתו טובה תחת טובה. "ב-1992 חזרתי לטואיצ'י מסקרנות, לראות מה קרה שם מאז, ונשאבתי. הביקור הזה עלה לי בשלוש שנים נוספות בבוליביה. יחד איתם הקמתי בכפר San Jose de Uchupiamonas אקו לודג' על גדת נהר טואיצ'י, בלבו של הפארק הלאומי Madidi, במקום בעל גיוון ביולוגי יוצא דופן.
"הבעלים הם תושבי הכפר עצמם. אני מדבר איתם בפייסבוק, וזוהי לטעמי האותנטיות האמיתית, על התמימות ועל הקדמה שבה, ולא הפנטזיה הפטרונית שלנו על הפרא האציל. הם נחלצו מהעוני בזכות היוזמה שלהם. אני פשוט הייתי שם ונלכדתי ברשת הטובה הזאת. כיום האתר הוא ב-top fifty של אחת מרשימות ה-bucket list, וראש הכפר יושב עם מלך שבדיה ועם בראד פיט".
שאלתי את גינסברג אם הוא מתרגש לקראת המסע הקרוב שבו יוביל קבוצה של אנשים, שמן הסתם קראו את הספר, ואולי מצפים להרפתקת חייהם.
"מתרגש? מאוד. קודם כל מהשמחה שבחזרה למקומות כמו טואיצ'י, אגם Chalalan, הכפר San Jose de Uchupiamonas ואחרים שחיי קשורים בהם; אבל יותר מכך אני מתרגש מההתנסויות האנושיות שיחוו האנשים שייצאו למסע ומהתהליך שהם יעברו כתוצאה מכך, כשהטבע והנופים סביב הם התפאורה. אני לא מדריך טיולים ולא רוצה לספור אנשים. התפקיד שלי הוא להביא את הרוח ולגרום לחבורה להיות חלק ממשהו. אני הרי עובד עם אנשים ומרצה להם על טרנספורמציה, מוטיבציה, נחישות והתמודדות במצבי לחץ, ובכך אני רואה את האתגר שלי בטיול הזה. 'הגיאוגרפית' היו מאוד נדיבים איתי בתהליך יצירת הטיול וזרמו עם הרעיונות שלי, ומכיוון שאני עדיין מאוד אוהב לטייל, זה התאים לי. ושתביני, זו לא תוכנית ריאליטי. את יכולה לתאר לעצמך שפנו אליי מרובן. לכולן סירבתי".
מלכודת טובה
גינסברג כיום בן 57, נשוי בשלישית, אבא למיה, בת 31, מאשתו הראשונה, ולעוד שלושה ילדים שהצעיר שבהם בן 6. הוא מתגורר במושב בצרה שבשרון עם אשתו בלה, שהיא חצי אוסטרלית חצי סינית, מוזמן להרצות בארגוני ענק על פני הגלובוס, מקבל לדבריו כ-15 אלף דולר ויותר להרצאה, טס במחלקות עסקים ומתארח במלונות בהתאם.
הוא גם איש שיחה נלהב שחושב, זורם, נראה ונשמע כמו גורו. על שאלה פשוטה כמו האם הוא כיום איש עשיר, קיבלתי הרצאה בת עשר דקות לפחות, עם תובנות פילוסופיות על מהות הקיום ועל כסף. "אני דווקא אוהב לדבר על כסף. חי טוב, אבל אני לא איזה מיליונר", סיכם בסוף. "אין אצלי הפרדה בין העבודה לחיים שלי, ולא חשוב אם זה סטארט-אפ, הרצאות, עבודה עם נגמלים מסמים או בתחום האמנות (אגב, גלריה collecte'co שהייתה בבעלותו נסגרה זה מכבר).
דומה שלרגעים גינסברג לא רק נראה ונשמע כמו גורו, אלא כמעט מאמין בזה בעצמו. כך למשל הוא מספר איך הציל אישה מקומית ממוות. "יום אחד באו אליי מקומיים ואמרו לי שאחת מהרוחות הרעות גרמה למותה של אישה צעירה באחד הכפרים הנידחים שליד אגם Chalalan. לפי אמונתם, הרוח חטפה אותה, וכדי להחזירה לחיים ערכתי טקס, ואכן החזרתי אותה לחיים".
אתה רציני?
"האישה לא נשמה. המקומיים סביבה ניסו להעיר אותה בעזרת טקסים עם עשן סיגרים שנשפו על פניה. הדפתי את כולם, ואף שאני לא פרמדיק ולא היה לי שום ניסיון, עשיתי לה הנשמה מפה לאף. אחרי אולי דקה היא פתאום התיישבה, וסיפרה שבחלומה רוח ניסה לחטוף אותה והחל למשוך אותה לכיוון הנהר. היא הצליחה להתחמק לרגע, רצה לעבר הבקתה אבל הרוח הדביק אותה ואז היא התמוטטה, התחילה לזעוק ונפלה לתרדמת מוות.
"תביני, האנשים האלה האמינו שהמקום הזה מקולל. מי שקורא את סיפורי גבריאל גרסיה מרקס ואחרים, מכיר את ההוויה הזו, שבן אדם יכול למות מהבהלה מרוח, ולחזור לחיים בעקבות החייאה טקסית. אני בהחלט מבין את הטענה שמדובר בדמיונות שווא והזיות, אבל מה שאני מתאר זה מה שחוויתי עם אותה אישה".
כפי שגינסברג עצמו מעיד, הוא אדם שנוי במחלוקת. לצד רבים ששותים את דבריו בצמא, יש גם כאלה שמטילים ספק אם הדברים שהוא מספר אכן התרחשו בדיוק כפי שהוא מתאר אותם.
אתה בטח יודע שיש אנשים, בהם מטיילים רציניים בזכות עצמם, שטוענים שכלל לא ייתכן שמישהו שרד את המפלים בקניון סן פדרו בטואיצ'י.
"הלוואי שהייתי יכול להמציא עוד סיפורים כאלה. הייתי כותב כמה סדרות המשך. גם אני לפעמים לא מאמין ששרדתי את זה. דרך המסע הזה והניסים שקרו לי גיליתי את האמונה. אני מאמין בהשגחה. מישהו דאג לי. מספיק היה לשבור יד כדי שלא אשרוד. אני מבין את האנשים שמפקפקים. אפילו המקומיים אמרו לי שאף אחד לא היה שורד נפילה כזאת. זה שינה אותי לתמיד מבחינת הבנתי את עצמי. למדתי את משמעות המושגpeak performance (ביצועי שיא), כשכל המטרות מתאחדות ואסור לבזבז שום אנרגיה גופנית או מנטלית, כולל הפרשות של הורמונים. זאת חוויה מאוד מעצימה".
הרפתקנות מבוקרת
רבים ראו בסיפורו של גינסברג את מסע התרמילאות האולטימטיבי. אחרים ראו בו הרפתקן פזיז וחסר אחריות שנהנה להתגרות במוות. יש כאלה שרואים בו סמל לתרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" הישראלית המפורסמת, המעגלת פינות ומקצרת תהליכים, שלפעמים נגמרת באסון שאפשר היה להימנע ממנו.
במבט לאחור, היית עושה דברים שונה? למשל, לוקח מפה או מצפן למסע מוטרף שכזה?
"ברור שמה שעשינו לא היה לגמרי שקול, אבל קל להיות חכם לאחר מעשה. בדיעבד, הייתי עושה דברים אחרת, בטח. אחרי הכול, שני אנשים שילמו בחייהם. אבל אני חושב שלכל איש יש קארמה, וצריך לקבל גם את זה. המוות הוא חלק מהחיים".
מה שבטוח, בטיול הקרוב המטיילים של הגיאוגרפית לא ינסו לשחזר את סיפור הישרדותו, ובטח שלא ינסו את כוחם בראפטינג במפלים העוצמתיים שבקניון סן פדרו בטואיצ'י. לדברי רענן בן בסט, מנכ"ל הגיאוגרפית, מדובר במסלול שלא נעשה עד היום.
"ברור שיש פה אלמנט שיווקי", הוא אומר, "אבל לא פחות חשובה לנו גם רוח הדברים, כך שהם יהיו ספונטניים ומשתנים עד כמה שאפשר. אנחנו נצטרך לעשות החלטות בזמן אמת, להתמודד בתנאי שטח ובאמת ננסה לחוות טיול של תרמילאים. ההרפתקנות אינה חייבת להתבטא בדרמות גדולות דווקא. למשל, אולי ננסה לפתוח Airbnb במקום שעוד לא שמעו עליו. מי יודע?".
זה לא שאין בעולם חברות נוספות המציעות ראפטינג על הטואיצ'י ומסע באגן האמזונס בבוליביה בעקבות "יוסי גינסברג, ששרד נפילה מחרידה על רפסודת עץ בנהר טואיצ'י... ותעה בג'ונגל במשך כמעט חודש..." (תרגום חופשי מאנגלית מאתר אחת החברות). אבל אף אחד מהם לא יהיה בהובלתו של גיבור הסיפור עצמו.
"תביני, הטיול מיועד לאנשים שרובם כבר ראו עולם, שאין מסעדת יוקרה שלא היו בה ואי אפשר לפתות אותם עם מותרות", אומר פדרבוש. "יהיו שם בני ובנות 50 עד 70, שבא להם להרגיש את הרטט. כדי לתאם ציפיות קיימנו ראיון אישי עם כל אחד מהמשתתפים. לא מדובר אמנם בטרק בהימלאיה, אבל הם צריכים להיות בכושר, להיות מסוגלים להליכות, עם יצר הרפתקנות ונכונות ללינה בשטח". נוסף לכל אלה צריכים המטיילים גם יכולת כלכלית, שכן לא מדובר בטיול זול. מחיר ההשתתפות בהרפתקה הוא לא פחות מ-7,890 דולר לאיש, אבל לא המחיר ולא התנאים הבסיסיים הרתיעו את המשתתפים. כל המקומות נמכרו במהירות וללא קושי. בן בסט: "מה שהמטיילים האלה מחפשים זה דווקא לישון באוהל, לראות כוכבים וללכת קצת לאיבוד. הרבה פעמים מפל ענק לא ירגש כמו מפל קטן במקום לא מוכר. הגדולה היא אולי במינוריות, במשהו שקצת איבדנו".
מה לעשות, בעידן הטלפונים החכמים, הלוויינים, הג'י-פי-אס והווייז, קשה עד בלתי אפשרי ללכת לאיבוד. אומרים שהרומנטיקה והנוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם.
בן בסט: "המגע שלנו עם יוסי מנסה ליצור את המשהו שהלך לאיבוד. גם מי שמכיר את בוליביה, ספק אם הגיע למקומות שבהם נטייל", הוא מנסה לשכנע. "מרכס הרי האנדים שמעל לבירה לה פאס ועד הג'ונגלים של האמזונס, אנחנו נהיה באזורים כמעט לא מוכרים, נשוט בקאנו, נלון באוהלים, נשוטט על גדות הטואיצ'י וננסה להתחבר לחיים היומיומיים, לדברים הקטנים. זה כמו לשהות יומיים בירוחם. אפשר ללמוד מזה המון דברים על ישראל, שלא תלמד בטיול רגיל. הכפריים שנגיע אליהם חיים את החיים שלהם, הם לא מחכים לנו".
ובכל זאת, צוות מקומי ילווה אותם, את האוהלים ושאר החפצים יעמיסו על ג'יפים ורפסודות, והאנשים יסחבו רק תרמילי יום. משהו כמו ללכת בלי ולהרגיש עם. אחרי הכול, מי שיכול לשלם את הסכומים הללו לרוב אינו בגיל של תרמילאים רגילים.
"זה הולך להיות גם חזק", אומר גינסברג. "משהו ברמה האישית קורה בטיולים כאלה: התנסות, הרפתקה פנימית, חברותא, דינמיקה. אולי אני מקלקל הפתעה, אבל כדי שיחוו באופן ישיר את המקום וההוויה, יש לילות שבהם נפזר את האנשים אחד-אחד בין בתי המקומיים. אני קורא לזה 'תצפית משתתפת'. אנחנו ניכנס לבתים, נאכל איתם, נרקוד איתם, וגם אני אבשל. לא מבטיח רמת מישלן שלושה מזלגות, אבל אולי זה יהיה אפילו טעים".