כמו ברוב בריכות השחייה, גם זאת שבה אני שוחה מחולקת למסלולים: השניים המרכזיים אלה המסלולים המהירים. התנאים בהם אידיאליים ומתקבצים בהם חטובי הגוף שבאים לחתור ולא לעצור. צעירים חסרי מנוח להתקנא בהם. לצדם, אלה המסלולים הבינוניים, שמארחים את באי גילאי המעבר והכושר שעבר. המון כוונות טובות יש בהם, אבל היכולת לא כשהייתה. וישנם המסלולים האיטיים, אלה שתוחמים את שטח הבריכה משני צדיה. לצעירים בגופם באי המסלולים המהירים, הם נסתרים מן העין, ולרוב הם אף מדלגים עליהם כלא היו קיימים. אבל אלה ששוחים במסלולים הבינוניים לא אחת מגניבים מבט הצדה. אל העתיד המצפה להם. הזקנה והבלות. עדיין במסלול החיים, אבל בשוליים שלהם, ובעצלתיים. עוד זמן לא רב ומחוץ למים.
הבחירה של הבמאית רוני ברודצקי למקם את יצירתה "אקווריום" בתפאורה של בריכת שחייה היא לא פחות מהברקה. הדימוי המושלם, ובכל רובד שבו מנתחים אותו. למרבה האושר וההתפעמות - זו רק ההברקה המשנית בהצגה הזאת, שעולה במסגרת קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה, "החיפאית". ה-הברקה שהופכת את "אקווריום" למופע ייחודי ומרשים מאוד בנוף התיאטרון הישראלי, הן ברמת הקונספט והן ברמת הביצוע, היא הבחירה לבצע את ההצגה בליפ-סינק (Lip-Sync). הווה אומר, "לעשות עם השפתיים" כשפלייבק מתנגן ברקע.
קבוצה של שמונה צעירים, ארבע שחקניות וארבעה שחקנים, לבושים בגדי ים צמודים ותואמים, משל דובר בנבחרת של שחייה אמנותית, שמפיהם יוצאים קולות וטקסטים דוקומנטריים של אנשים זקנים שהוקלטו מבעוד מועד בשלל סיטואציות. בכל פעם "קופצים" לבריכה שחיין, שחקנית, צמד או שלישייה, ובפיהם אפיזודה אחרת מן היומיום שלהם. הם מנהלים שיחות על חיים ומוות, על סקס ויצרים, על שאיפות ופחדים. הם צוחקים, נרגנים, מרכלים, מנדנדים, כואבים, מתרפקים על העבר, ומעל לכול הם פשוט אנושיים. ומתי לאחרונה דיברתם עם אדם זקן? לא נכד אל סב, לא בן אל אב. אדם אל אדם.
הבחירה של ברודצקי לתווך את הקטעים האותנטיים המוקלטים באמצעות שחקנים צעירים גורמת לכך שהחומות נמסות. קודם כול, בגלל שכולם צוחקים. זה מצחיק ואפילו מאוד, ואפשר שגם מגחיך לא אחת את הזקנים המוקלטים. אבל זה לא בא במטרה לעגנית, אלא ככלי שנועד להסיר מחסומים, ואז, אחרי שצוחקים מן המימיקות המעולות של השחקנים הצעירים, ומהעמדות הפנטסטיות, לרבות במקלחות - גם מקשיבים. וזה מתעתע, וגם עצוב וגם נוגע וגם חודר וגם צובט. בהתחלה בלחיים, ואז גם בנשמה, כי זה הדבר עצמו, והנה ישבנו במשך 70 דקות והקשבנו לזקנים - מה שלא היה קורה לעולם, אם על הבמה היו מספרים את אותן אפיזודות בדיוק האנשים שאת קולם אנחנו גם שומעים.
זו הצגה שכל יוצריה ראויים למחמאות, וגם האכסניה - תיאטרון חיפה שאזר אומץ לשבור שגרה. זו הכוריאוגרפיה של טל קון, המוזיקה של נדב ויקינסקי, התפאורה של רות מילר, התאורה של חני ורדי, הבימוי והעיבוד של ברודצקי שמנצחת על הלהקה - וכמובן שאלה שחקני החיפאית: קרן אור, ארז ביטון, נגבה מאור, מיטל נר, רון ריכטר, ארז שהרבני, ולדיסלב פסחוביץ, כשהם מחוזקים בחן גרטי.
את ביקורת ההצגה הקודמת שבה צפיתי בהם, "ליל העשרים", סייגתי בין היתר בכך שהם לא הלכו בה עד הסוף ונכנעו לשמרנות. הפעם אפשר לומר בפה מלא שהם הלכו גם הלכו, והם עושים את זה בכישרון רב ובתעוזה אמנותית ראויה לציון.
פרספקטיבה | עוד שלוש הצגות על זקנה
האבא
ששון גבאי לוקח את הקהל למסע מתעתע במוחו של קשיש הלוקה בדמנציה, במחזהו של פלוריאן זלר [בית ליסין]
מה עושים עם ג'ני
ליא קניג מגלמת אלמנה טרייה שבמקום לנבול בשקט, כפי שילדיה היו רוצים, פוצחת בחיים חדשים וסוערים [הבימה]
רביעייה
הסניורים של התיאטרון הישראלי בהצגה על חברות לאורך השנים. עם מרים זוהר, אילן דר וליא קניג [תיאטרון הספרייה]