פארק גון-הה / צילום: רויטרס
הגעתי לדרום-קוריאה לפני חמש שנים, והתאהבתי בה מיד. קצת אחר כך נבחרה נשיאה שהאפיון "היסטורית" קטן מלהכיל את חשיבותה. אביה של הנשיאה, פארק צ'ונג-הי (Park Chung-hee), היה רודן צבאי קשוח בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, והמושג "עריצות נאורה" כמו נועד עבורו. מתנגדיו הגיעו לכלא, ומפגינים נגדו פוזרו באלות ובגז מדמיע, אבל בסוף כהונתו (הוא נרצח בארמונו בידי ראש סוכנות הביון שלו), דרום-קוריאה עברה ממעמד של מדינת עולם שלישי למסלול שהביא אותה להיות אחת מן הכלכלות הגדולות בעולם.
אמנם בהנהגתו הממשלה היא ש"בחרה את המנצחים", אבל אחד המנצחים שהוא בחר הייתה חברת סמסונג, המתחרה הגדלה ביותר של אפל, שניצחה את סוני, את פיליפס ושאר ענקים.
בתו, פארק גון-הה (Park Geun-hye), האישה הראשונה מאז ומעולם בראש הרפובליקה, הודיעה כי תשלים את מה שהתחיל אביה. כשם שהאב הוביל את קוריאה ממדינת איכרים אביונה למעצמה תעשייתית, הבת גמרה אומר להנהיג אותה מאוסף תאגידים, המיטיבים לייצר מהר ובזול, אל ארץ של יצירתיות. דרום-קוריאה נמצאת בין סין לבין יפן, גם גיאוגרפית וגם פסיכולוגית: כדי לוודא שהיא לא תימעך בין שתי הענקיות האלה, היא צריכה לעשות מה שעשתה ישראל - להיות ענקית ביצירתיות, כך שהגודל הופך ללא רלוונטי.
כישראלי שהגיע מארץ הסטארט-אפ המקורית, הרגשתי שהיא פונה אליי באופן אישי דרך הטלוויזיה. החוויה הפכה עוד יותר אישית כאשר היא הודיעה, בוועידה הכלכלית בדאבוס, שדרום-קוריאה בחרה בישראל להיות מופת של השראה, מפני שישראל ממחישה כיצד יש לבנות "כלכלה יצירתית".
כדי להטעים את רצינות בחירתה, היא מינתה את המתרגם של הספר "סטארט-אפ ניישן" לסגן השר הממונה על פיתוח סטארט-אפים בקוריאה. הספר, המתאר את ישראל כגן עדן של חידוש ושל יצירה, הפך לפריט חובה בכל משרדי הממשלה העיקריים, ומיליארדי דולרים הוזרמו להפיכת קוריאה למעצמת סטארט-אפים בסגנון ישראל; ואני, ישראלי עם משיכה מיוחדת לסטארט-אפים, נמצא בלב חנות הממתקים הענקית הזאת.
אבל אז התברר שמה שיודע כל סטארט-אפיסט מתחיל, נכון גם פה: הרעיון, כמו גם האסטרטגיה, חשובים הרבה פחות מן הביצוע. והביצוע, איך אומרים, לקה בחסר. מתברר שאותו מתרגם הוא אולי סופר מצוין (ורב דמיון. הספר תורגם באופן די חופשי. הוא קובע, לדוגמה, שכל הישראלים נוסעים לעבודה במכונית חשמלית), אבל הוא בינוני ומטה בענייני ביורוקרטיה.
מיליארדים בוזבזו, והסטארט-אפ ניישן היחידה נשארה בציון. כמו שיודעים אותם יועצי סטארט-אפ ישראליים, שגררתי פעם לסיאול, הבדלים תרבותיים תהומיים מקשים על חברה שמקדשת תבניות (חברתיות, חוקיות, עסקיות) לשבור את החוקים, ולעמוד בחוצפה נגד ענקי התעשייה.
בישראל, מדינה שבה עמידה בתור היא עניין תיאורטי, סטארט-אפ כמו ווייז יכול להחליט שכנגד כל כללי הנימוס הבסיסיים, הוא מתחרה במישרים באפל ובגוגל (ובדרך אומר לא לפייסבוק, כשזאת מציעה לרכוש בכמעט מיליארד דולר). בקוריאה, לא נכנסים למעלית עולה אם רוצים לרדת. פשוט לא נכנסים, זה לא מנומס.
אבל לא כישלון היומרה לחקות את ארץ הסטארט-אפים הוביל לנפילת הנשיאה. ההחמצה ההיסטורית הזאת (הזכרתי כבר היסטורית?) תיזכר כנראה כהערת שוליים. מתברר שהבת הנשיאה ירשה את הגישה הסמכותנית של האבא, וגם את היועצת האישית שליוותה אותה מאז ימיו. על-פי ההאשמות, אותה יועצת, קצת חברה וקצת גורו, השתמשה בקרבתה לנשיאה, אף על פי שלא נשאה בתפקיד רשמי, כדי לגייס מיליארדים מחברות מסחריות (בתמורה להבטחות להטבות שלטוניות), ואז עשתה את הגרוע מכול: הכניסה את בתה לאוניברסיטה יוקרתית בפרוטקציה.
אין דבר יקר יותר לנפש האימא הקוריאנית מכניסת הילד לאוניברסיטה, ועכשיו היה ברור לכול שהנשיאה צריכה ללכת. שחיתות בשיתוף חברות ענק כבר ראינו. אבל לעקוף את בחינות הכניסה לאוניברסיטה? יש דברים שאי אפשר לעבור עליהם בשתיקה. מעל מיליון איש יצאו בכל סוף שבוע להפגין.
קשה לי להגיד שוב ושוב "היסטורית", אבל מעטים האנשים שיכולים לספר סיפור חיים כזה: אבא הדיקטטור המפורסם הוביל את המדינה מעוני מחפיר להצלחה, שמומחי כלכלה הדביקו לה את התווית "נס"; את אימא רצח מתנקש צפון-קוריאני, ופארק-גון-הה גדלה כ"גברת הראשונה" לצד אביה, בעצם כנסיכה, עד שהוא עצמו נרצח על-ידי חברו הטוב, ראש סוכנות הריגול הדרום קוריאנית.
הבת הוסיפה לגדול כמעין יורשת עצר, לא התחתנה וחיכתה לרגע שבו היא תירש את מקומו של אביה בפסגה. הרגע הגיע בסוף 2012. זה תסריט שאפילו קוונטין טרנטינו היה אומר עליו "מופרך". רק חבל שסצנת הסיום פוספסה.
אני עדיין חושב שקוריאה מתקדמת במעלה בדרך להיות "סטארט-אפ ניישן". החברים הקוריאנים שלי אומרים עליי שאני חסר סבלנות ושעברו רק חמש שנים. דברים טובים לוקחים זמן, הם אומרים לי, אבל יש מושגים שישראלים כמוני לא מבינים, גם כשמתרגמים להם.