פיקניק בסרנגטי / צילום: סיון אסקיו
מאז הפעם האחרונה שיצאתי לאפריקה, ידעתי: אני חוזרת. והנה שוב אני בדרך לאפריקה, הפעם לשבוע הנדידה הגדולה. חששתי, כי לפעמים הזיכרון חזק יותר מהמציאות. פחדתי שאתאכזב, אבל לא אפריקה. אפריקה לא מאכזבת. יבשת מטורפת, מסעירה, מפתיעה ומרגיעה. שם הטבע הוא השחקן הראשי, לא אני.
נחתנו בשעות הבוקר, ויצאנו משדה התעופה למראה משגע ומשעשע של כל המדריכים-נהגים, שלבושים במדים יפים ומגוהצים, ומחכים לקבוצות. קיוויתי שהארלקווין, המדריך-נהג מהפעם הקודמת, שוב יהיה הנהג שלנו. מצאתי אותו, רצתי אליו, והתחבקנו כמו קרובי משפחה מקראקוב - אתה מאוד נקשר לנהגים במסע הזה. ואז הגיעה האכזבה הגדולה. עם חיוך על השפתיים הוא הודיע לי שביקש שיעבירו אותי לנהג אחר. הספיקה לו הפעם הקודמת שבה ישבתי לידו, ולא הפסקתי לזמזם לו באוזן. כל שקיות הבמבה שהבאתי מהארץ כדי לשמח את לבו - באפריקה אוהבים את החטיף הזה - לא עזרו.
יצאנו לעבר הבוש (The African Bush), וההרגשה הזו של אפריקה התחילה לחזור אליי. האוויר חם ויבש, ומסביבי מרחבים עצומים בירוק וצהוב. יצאנו לכיוון מכתש הנגורו נגורו, המקבילה האפריקאית והעצומה של מכתש רמון שלנו. זה אזור שימור ייחודי לטנזניה, המגן על אורח החיים של החיות ושל יותר מ-50 אלף בני שבט המסאי החיים בסביבה.
האטנו את הרכב כדי להתקרב אל אגם קטן, שבו משפחת היפופוטמים נחה לה את שנת הצהריים. פתאום שמנו לב שיש קרוקודיל קטן על שפת האגם. זום אין במצלמה, ולפני שהספקתי להגיד 'היי קרוקודיל', משפחת פילים רצה אל המים. בין אמא ואבא הסתתר לו פילפילון קטן. צפינו בהם בשקט - הפילפילון נפל, ואמא עזרה לו לקום. האבא הסתכל בנחת. איזו תמונה שובת לב בזמנים מודרניים אלו, שבהם כל אמא לוקחת מטפלת וכל זוג שלישי מתגרש. סע לאפריקה, צא ולמד.
לשיר כמו אריתה פרנקלין
לקראת ערב הגענו למלון הבוטיק גיבס פארם - אפריקה הוט קוטור. החווה, שנמצאת בלב מטעי הקפה, היא מזכרת מהבריטים. אני צוללת במנהרת הזמן לתקופה הקולוניאלית, ומתלבטת איפה להתקלח - בחוץ בטבע או בפנים באמבטיה. בסוף האמבטיה ניצחה, מסיבה אחת: פחדתי שיצא משהו מהשיח ויעקוץ אותי. אחרי יום באפריקה הפראית על פי מתכון ספארי פרטי של 'ספארי קומפני', היה טוב להתיישב בערב לצד האח הבוערת בחדר האבן המרווח, כמו בסרטים.
בבוקר שמתי פלייליסט של איימי ווינהאוס. בחלוקה בין השותפות למסע, אני הייתי הדי.ג'יי. איימי הנפלאה הזכירה לי שהגוספל הוא חלום ישן שלי. "הלוואי שיכולתי לשיר גוספל עם קבוצה של שחורים", אמרתי לחברותיי. "אני מגשימה לך את החלום", הודיעה המארגנת, רונית הרשקוביץ. "היום יום ראשון, יש גוספל בכנסייה בקראטו".
בהתחלה לא האמנתי לה, אבל אז הגענו לכנסייה ה'וורודה' של קראטו, שבה התכנסו מאות אנשים בלבוש ססגוני אלגנטי. נשים בשמלות צבעוניות, גברים בחליפות ועניבות וילדים בבגדים חגיגיים. קהילה כמו פעם. כולם שרים ביחד. ואני? איך אני אצטרף לקבוצת הגוספל הזו, אתפרץ בשירה? "אל דאגה", הרגיעה רונית. גם שם יש לה קשרים.
ראיתי אותה מתלחששת עם הקרדינל שלהם, וכשהסתיימה התפילה הוא הודיע שיש כאן אורחת חשובה מישראל, מירושלים. מה לא עושים כדי להצטרף לגוספל? הפכתי לירושלמית. הנשים שרו עם הקולות הגדולים שלהן, ואני איתן. הרגשתי שהמילים בסווהילית, שפה שאני לא מכירה, פתאום יוצאות ממני. הגוספל האפריקאי שהיה שם לא היה מבייש את הבימה.
חזרנו לחווה, מרוצות ומלאות חוויות. באור היום שמתי לב לפרטים נוספים במקום המקסים הזה, והתאהבתי בציורים שעל הקירות. כמובן שמיד רציתי לקנות אחד, אבל מסתבר שלא הכול למכירה. זה הוביל אותי לשיחות עם הצייר המקומי של החווה, אוטמן, שהציע לצייר ציורים דומים. אני כבר הייתי מוכנה לשלם, אבל רונית עצרה אותי: "תירגעי, הסכום שהוא מבקש יכול להחזיק כאן כפר שלם. כשנגיע לזנזיבר אני אכיר לך את אניטה".
הפיל שבחדר
הבוקר הבא התחיל בהכרזה: "היום יהיה יום של אקטיביזם". בתור קונסולית הכבוד של זמביה בישראל, רונית פועלת כבר שנים דרך הערוצים הדיפלומטיים לשיתוף וקירוב ישראל לאפריקה. ההיכרות רבת השנים שלה עם גיבורים מקומיים למען שימור הסביבה, הטבע ובעלי החיים, הובילה אותנו אל מרליס.
מרליס היא אישה נמרצת ודעתנית המקדישה את חייה למלחמה למען הפילים. המאבק נגד הסחר בשנהב נהיה נושא חם בימינו. סין אסרה את הסחר, לאונרדו דיקפריו הקדיש לזה את הסרט 'The Ivory Game'. המושג 'תיירות אחראית' מלווה אותנו לאורך המסע, קורם עור וגידים. המשימה של מרליס עם 'שגרירות הפילים' היא לשמר את ההרמוניה ביחסים שבין פילים לבני אדם. הלוואי שהייתה גם 'שגרירות האנשים', לשמר את ההרמוניה שבין אנשים לבני אדם.
ספארי באוויר
קמנו לפני השמש כדי לתפוס טיסה לצפון הסרנגטי. המטוס הוא סוג של מיניבוס קטן עם כנפיים, 12 מקומות וטייס מקומי. המושג 'שדה התעופה' חוזר למשמעות המקורית שלו - אכן שדה כמו שצריך. לגבי התעופה, לא הייתי בטוחה שהמטוס יתרומם, אבל החששות שלי התבדו. טסנו נמוך יחסית, והמראות מופלאים. איתרתי ממעוף הציפור פילים, ג'ירפות ועדרי גנו. ספארי באוויר.
נחתנו בסרנגטי, השמורה הגדולה בעולם לחיות בר. חוץ מצ'יטה ראיתי את כל החיות בטבע. אריות, פילים, קופים, הציפור הכחולה היפהפייה וציפור מארבו ענקית. כשהיא פורשת כנפיים, אתה מבין איך נראו הדינוזאורים המעופפים. איזה יום מרגש. עוצמתי. צריך לראות בשביל להבין.
ככה זה, כשאין טלוויזיה והסחות דעת, אנשים מתחברים. וגם אנחנו, שלוש נשים בג'יפ - ורד מתעדת ומציירת תמונות מהמסע, רונית חולקת איתנו את אהבתה לאפריקה, ואני לא מפסיקה לדבר ולחפור למדריך-נהג החדש שלנו, אוגוסטין, שגם הוא לא ישכח אותי מן הסתם.
להיות מריל סטריפ
"היום לא הסתיים, יש עוד כמה הפתעות", אמרו לנו. "הלילה נישן באוהל". אוהל? זה מה שחסר לי, חשבתי. ואז הגענו אל Serengeti Migration Camp - אוהל יריעות קנבס עצומות, מרפסת הצופה למרחבי הסרנגטי, מקלחת של מים חמים, מיטה ענקית וארוחת ערב לאור העששיות. אוהל? זה ארמון. הלוואי אוהלים כאלה במחאת האוהלים בתל אביב. הכול היה נפתר.
אנחנו נוסעים לראות את השקיעה בג'יפ פתוח לגמרי, הרוח נושבת בנעימות. ואז, בסבך העצים, שני זכרי ג'ירפות מתנגחים עם הצוואר. פחדתי שהצוואר שלהם יישבר, אבל הם לא ויתרו. על מה הם רבים? ואז הציצה ג'ירפה חמודה מהסבך. נו, כמובן. כמו בחיים, גם בטבע, שני גברים רבים על בחורה. אפילו שהיא ג'ירפה.
בגלל הג'ירפות, כמעט הפסדנו את השקיעה. במקום זה קיבלנו פינת פיקניק בלב הבוש - בקבוקי יין, גבינות, לחמים, ושמש אדומה ששוקעת בלב הסרנגטי. לכבוד כל זה עשינו לחיים בסווהילית,maisha marefu , שפירושו לחיים ארוכים.
מתחיל להחשיך, ובשעות כאלה הכול נראה אחרת - הצבעים הירוקים מתחלפים בכחולים כהים, השמיעה מתחדדת. מסביב נהמות, יללות, שאגות. קצת מפחיד, אבל גם כיף. היה קשם להירדם: במהלך כל הלילה שמעתי נחירות עזות. 'עד עכשיו השכנה שלי לא נחרה', חשבתי לעצמי, 'מה קרה דווקא באוהל'. בבוקר קמתי, הרגשתי כמו מריל סטריפ ב'זיכרונות מאפריקה'. יצאתי אל המרפסת לראות את אפריקה שלי, וגיליתי את הנחרן: חזיר בר ענק עם שיני גמל.
פולה פולה
טבע, טבע, טבע - כמה זמן יכולות שלוש נשים להחזיק מעמד בלי קניות? אז כן, עשינו גם קניות. וכשקנינו מתנות ומזכרות, זה בא ממקום שידענו שהכסף מגיע אל הנשים המקומיות שיוצרות אותן. שגם הן יוכלו לעשות קניות.
בסוף הלכנו לגלריה יותר רצינית, ושם פגשתי את אניטה - אישה עצמאית, יודעת ומבינה באמנות ובעלת עין חדה, שהקימה עסק משלה בלב סמטאות העיר סטון טאון. היא סחפה אותי אל עולם האמנים המקומיים, וממנה למדתי על דויד מזוגונו (Mezuguno), צייר טנזני מפורסם. רכשתי ארבעה ציורים קטנים, ואת ספרו. אפריקה אצלי בבית.
אחד הדברים שלמדתי באפריקה הוא לקחת את הזמן. או כמו שאומרים בסווהילית, פולה פולה. טוב, הפולה פולה הזה עובד עד שמגיעים לארץ. ואז שוב צריך לחזור לאפריקה.