דר חזי לוי / צילום: ענבל מרמרי
אני: מאוד רגיש וככל שאני מתבגר זה מקצין. מצד שני, אני מנהל ריכוזי וטוטאלי.
משפחה: שני הצדדים מגיעים מבגדד, שושלת סוחרים. חוץ מסבתא מצד אבא, שהייתה מאוד משמעותית בחיי, לא הכרתי את האחרים. ההורים הכירו והתחתנו בבגדד. ב-1951 הם עלו לארץ והגיעו למעברה בחדרה. ממשפחה מאוד מבוססת הם הפכו לאנשים קשי יום, שערכו את ליל הסדר הראשון שלהם באוהל עם מזוודה כשולחן. משם עברו לרמלה, שם אבא קיבל משרה של מורה בתיכון עיוני אזורי רמלה-לוד, שהיה מהטובים בארץ, והוציא תלמידים כמו מוני מושונוב ומלאכי חזקיה. גם אמא הייתה מורה.
ילדות: גרנו בחדר אחד עם אחות של אמא ועם סבתא, שגידלה אותנו כי ההורים עבדו. הייתי יו"ר מועצת תלמידים, חבר נבחרת הכדוריד והדי.ג'יי של בית הספר.
רבקה: אשתי, בת למשפחת ניצולי שואה מלוד. למדנו באותה הכיתה במגמה הביולוגית. ב-י"א ישבנו אחד ליד השנייה ולמדנו לבגרות יחד. היא בעלת תואר שני בביולוגיה ועובדת במחקר במכון ויצמן. את הדוקטורט שלה היא הקריבה למעני. יש לנו 3 בנים.
גיוס: התקבלתי ללימודי רפואה במסגרת העתודה בירושלים, וכשפרצה מלחמת יום כיפור רבקה התגייסה ואני התחלתי שבועיים אחר כך טירונות, קורס חובשים מהיר וישר לסיני, כשהסבירו לנו שכנראה לא נלמד רפואה כי חסר כוח אדם בחזית. הייתי חובש בסואץ ובאפריל 74' מישהו הגיע אלינו ואמר, "תזדכו על הציוד, אתם מתחילים ללמוד".
טראומה: מיד עם הגיוס אמרתי שאני רוצה להגיע לגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, שישב במטולה, כי היו לי רגשות אשם על כך שאני לומד לי בירושלים והחברים שלי מסכנים את עצמם. הייתי שם שנה עד שפרצה מלחמת שלום הגליל ובמהלכה הגדוד שלי הופגז על-ידי הפנטומים שלנו בגלל טעות בזיהוי. הייתי רופא צעיר ונקלעתי לגיא מוות. העמק היה מלא אש, משאיות בלהבות, הרוגים, פצועים צועקים, חברים שלי. זה אירוע שחי בי עד עצם היום הזה כסוג של הלם קרב.
רפואה: אחרי ארבע שנים כרופא בשטח, רווי פצועים ואירועים ומכיר את לבנון כאת כף ידי, התחלתי התמחות בכירורגיה באסף הרופא, ככירורג כללי, מתמחה בטראומה ובגידולים. המשכתי בקריירה צבאית ומילאתי את כל התפקידים האפשריים בצפון ובלבנון והמשפחה עברה איתי לשנה למצובה. ב-2002, כשהייתי חניך במכללה לביטחון לאומי, התמניתי לקצין רפואה ראשי, אחד התפקידים המשמעותיים בחיי, שאותו מילאתי ארבע שנים וחצי.
פרישה: הייתה קשה מאוד. יש הטוענים שעד היום לא התגברתי עליה. אני עדיין אוהב את חיל הרפואה בכל ליבי.
בית חולים ברזילי: התמניתי כראש מנהל הרפואה במשרד הבריאות ואחרי ארבע שנים ניגשתי למכרז לניהול בית חולים ברזילי וזכיתי בו. אנחנו מתקדמים בבניית הבניין הממוגן, שרובו מומן מתרומות, סלע יסוד של כל בית חולים ושבאופן מגוחך כל מנהל חייב להתמחות בו. יש לי ביקורת על ההשתתפות הנמוכה של הממשלה בפיתוח בית חולים שנתון למתקפות טילים ומשמש יעד לפינוי נפגעים.
תקציב: אנחנו מקבלים את אפס קצה קצהו של מה שנדרש לקיים את בית החולים. לשר הבריאות יש ראייה נכונה, אבל ההוצאה לבריאות לנפש לא תומכת בחיזוק הרפואה הציבורית.
מצב הרפואה: קשה. שכר לא מספק, גילויי אלימות כלפי אנשי צוות, מחסור כרוני בכוח אדם, ואנחנו נמצאים בתחרות עם ד"ר גוגל. כל זה משפיע על האינטראקציה עם החולה.
בית חולים באשדוד: מהווה גם סיכוי וגם איום. מצד אחד, תוספת של 300 מיטות שהדרום זקוק להן, אבל מצד שני הוא מהווה איום של משיכת כוח אדם מקצועי. למה לא לחזק אותנו במקום להשקיע הון בעוד בית חולים? אבל משהוקם, המטרה היא שיתוף פעולה.
פנאי: במעט שיש לי - הרבה מוזיקה: פינק פלויד, חיפושיות, אלטון ג'ון, גילמור, מארק קנופלר. יש לי אוסף של הופעות חיות ב-DVD והכיף הכי גדול שלי זה ללכת לקונצרטים. פעם הייתי עושה כושר, היום לצערי פחות.
תפיסת עתיד: מקווה לבריאות המשפחה, רוצה לראות את הילדים מצליחים, פוחד להיות סיעודי ומקווה שתהיה לי עוד הרבה אנרגיה לפתח דברים.