נשים כותבות

מסע
אל
הנצח

מסע אל הנצח,
חגית מנדרובסקי

את האופנוע הזה בניתי מחלקים ישנים שמצאתי במחסן של אבא. תדלקתי עם שרף עצי האורן שנהג לטפח באדיקות.

אבא הותיר אחריו מחסן אסבסט גדוש גרוטאות, תמונות מצהיבות בשחור לבן, ובור עמוק ורחב שאף-אחד מאלה לא יכול היה למלא, אי-שם במעמקי בית החזה שלי.

עוד בחייו, התלבטתי אם לגעת בגרוטאות שלו. כפורצת מנוסה חמקתי אחרי מיון שקט וזריז, נזהרת לא להעיר אותו מתנומת הצהריים שלו, כשפני למכולת האשפה עם מריצה גדושה חפצים בלתי מזוהים מחמת החלודה.

אבא היה אספן כפייתי. כל גרוטאה סימלה ערך סנטימנטלי נסתר אחר עבורו. בדיוק כשחגגתי בלבי את נצחוני הסודי ופתחתי את שער החצר, שמעתי את קולו הזועם: 'לאן את חושבת שאת הולכת עם זה?!'.

ארשת פניו חמורת הסבר בחנה היטב את תכולת המריצה. הוא הרים בקושי רב מוט ברזל כבד ועקום, ולאחר שהניחו בצד, טפח עליו כמו היה ילד קטן: 'זה! א'גרויסע מציעא. כזה לא זורקים!'.

'אבא...', ניסיונותיי העלובים לפייס אותו ולדבר אליו הגיון השיבו פני ריקם, בה בעת ששקד על החזרת כל גרוטאה אל משכן המבטחים שלה במחסן הקטן ורווי האבק.

מבוישת עמדתי, אל מול דמותו הקטנה הנועלת את המחסן על מנעול ובריח ולאחר מכן חולפת על פני מבלי להביט לעברי, ואותה ילדה קטנה ותמימה שהייתי כמו משכה בידי והציבה מסך דומע לנגד עיניי.

'מי עשה לך את זה אבא?' אזרתי עוז לשאול. אבא לא כעס, גם לא הדף אותי הצדה כדי לצפות בטלוויזיה. הוא רק חייך בחביבות וענה: 'אנשים. אנשים רעים'.

'אבל למה?' תשובתו רק הגבירה את סקרנותי לדעת עוד.

אבא משך בכתפיו ונראה כאילו הוא חוכך בדעתו מה לענות. 'זה היה מן בית ספר כזה. עם הרבה ילדים. לא יכלו לזכור שמות, אז נתנו מספר'.

הנהנתי, בעודי מנסה לדמיין איך נראה אותו בית ספר בילדותו של אבא.

'למה דווקא ירוק?' שאלתי.

אבא צחק, אבל ארשת פניו נותרה עגומה כתמיד. 'טוב, נו... לא היה צבע אחר'.

התשובה הזו סיפקה אותי. שמחתי בקרבה הפתאומית אליו ומן רעיון שכזה חלף במוחי כשניגשתי אל עפרונות המים וחרטתי על אמתי גם אני את אותו מספר. בצבע ירוק.

'תראה אבא' נפנפתי בידי ביצירת האמנות שלי. 'תראה! גם לי יש כזה'.

אבא הביט בי נבוך, בשעה שאמא נכנסה אל הסלון ומראה המספר על אמתי ירה מעיניה את החץ הזה, הנורא, האימתני, שהעביר צמרמורות בגווי.

בכוח נגררתי אחריה אל חדר האמבטיה, וכשקרצפה בזעם גלוי ודמעות עלבון את אמתי לחשה לי: 'שלא תעזי לעשות דבר כזה שוב? את שומעת?! זה לא משחק!'.

החנקתי את דמעותיי שכבר עקצצו את הגרון כמו אלפי נמלים קטנות ולחשתי לה חזרה: 'אז למה לאבא את לא מורידה?'.

הפעם לחישתה התגברה לקול רם שגם הוא ישמע: 'של אבא לא יורד במים!'.

לא רק גרוטאות נהג לאסוף. בכל סוף שבוע התייצב למולי איתן אתגר בלתי אפשרי- לטהר את המקרר של אבא אחרי שבוע שלם בו בישל לעצמו.

אבא לא ויתר על שום סיר. בעיקר לא כשהגיעה שעתו האחרונה.

גם כשהיו אלה סירי פירה מוריקים, תבשילי גיוועץ' שסרחו, וקציצות עגומות שהחליפו מצב צבירה ממוצק לנוזל, לא מסוגל היה להיפרד מעליהם.

כלום! כלום לא שכנע אותו כי כל אלה, כבר אינם ראויים למאכל אדם.

'מה את עושה?! לאן את לוקחת את זה?! מה מה מה?! מה פתאום?! יצאת מדעתך?!'.

ואז – ברגע הקריטי ששנינו אוחזים בסיר, נועצים זה בזו מבטים מזרי אימה כשני לוחמי סומו מיומנים, היה אבא מרים את קולו לשאגה רועמת: ' תעזבי את התפוח-אדמה הזה!'.

עזבתי. מנחיתה את הסיר המדיף בהפגנתיות על השולחן ויוצאת כרוח סערה מהבית רכובה על טוסטוס המילוט שלי, בידיעה ברורה כי הגיע הזמן לשכור דירה.

וחוזרת, ככלבלב שזנבו שמוט בין רגליו, מגש פיצה ריחני בידי.

אבא לא טרח לשאול לשלומי, רק מלמל כהרגלו: 'איך קוראים לו למאכל הזה? כזה עוד לא טעמתי...' ואחרי שטעם משולש אחד, שאל כמו ילד החושש מנזיפה: 'אפשר עוד?' ובלי להמתין לתשובה כבר תחב חצי בלעיסה מורעבת והסביר לי מה זה הסרט הזה שהוא רואה, למרות שברור היה לי כי הוא התעורר משינה עמוקה רגע לפני שנכנסתי.

את אוסף התמונות של אבא דווקא אהבתי מאוד. היו אלה רגעים נדירים בהם סיפר על ילדותו בעיירה הקטנה בפולין, על המשפחה הגדולה, הפינוקים, ואיך בהינף יד הונחתה עליו התופת. שוב ושוב היה מוציא מקופסת הנעליים את התמונות הישנות של חבריו לצריף במחנה הריכוז האכזרי בו העבידו אותו בפרך. פנים של ילדים רזים ניבטו מן התמונות, בעלי בלורית מטופחת ועיניים נוגות. ילדים יתומים של אחרי המלחמה. עיניו נמלאו עצב ואני מיהרתי להכין לו כוס תה מהבילה, לשפשף את כפות רגליו הקפואות ולהזכיר לו שעכשיו הוא בבית, חם ומוגן.

אך לימים, ניכר היה כי אינו משתכנע. כמו כוח פנימי בלתי נשלט משך אותו אל הרחובות.

בתחילה נעלם היה לשעה, או שעתיים. חוזר כשמבטו חלול ונטול הבעה וקורס אל כורסתו, ספק מהורהר, ספק מבולבל.

לעתים, הייתי שבה מן העבודה ומוצאת את הדלת נעולה, פניו מביטות אלי מתוך הסורג כמו תוהות מי היא אותה אישה צעירה המתדפקת על דלתו, ובד בבד על לוח-לבו, שאכן, איני זרה, אלא בתו.

שיטוטיו של אבא ברחבי העיר החלו מתארכים. לעתים היה שב תשוש, פצוע, מלוכלך, גוער בי עם נסיונותיו הנואשים להוביל אותו אל חדר האמבטיה ולרחוץ את הזוהמה מעליו.

לא היה מנוס מלאשפזו במקום שיגן עליו מאותם התקפי שכחה אך אני, דחיתי את הקץ.

נאחזתי בתקווה אווילית כי ימצא את דרכו חזרה אלי. והוא, רק אבד רחוק ועמוק יותר אל תוך מדמנת מוחו האפלה.

ליוויתי אותו בשיטוטיו הקבועים, מניחה לו להלך בין הצללים, שומרת מרחק ביטחון, ומזכירה לו בכל פעם מחדש היכן היא הדרך הביתה.

עד שבוקר אחד, בעודי ממיינת את מבחר הגלולות שנהג ליטול, הבחנתי כי דבר בו השתנה. ידי קפצה מאליה כשנגעתי בפניו. והבנתי... כבר לא ישוב.

שנים התהלכה בי מחשבה פראית, כאריה בסוגר, כי עלי לפצות אותו.

לא היה זה הוגן לחיות כך. וככה למות.

והנה כעת, רכובה אני על האופנוע, אותו בניתי מחלקי הגרוטאות שמצאתי במחסן של אבא.

עיניי נעצמות ואני נזרקת אל חלל רחוק, עמוק ממני, בולע אותי אל מעבר.

קצת קשה הקרקע. מחנק. והאור מסנוור בעיניים.

משהו קרב לעברי, לובש צורה. זה נער. הוא צנום. כחוש אפילו.

חיוך רפה על שפתיו היבשות.

אני קמה ופותחת את התא שמתחת לכסא האופנוע. שם הטמנתי אותם, עטופים בנייר הכסף, כמו שאהב.

'מה זה?' אבא מריח משהו ומנסה להציץ. אני מושיטה לו אותם. עיניו נוצצות.

'עוד רגע יסתער עליהם, יטרוף!' אני חושבת, אך הוא, שלא כהרגלו, נוגס לאט. נגיסות קטנות. משתהה. כאילו אין רעב בעולמו, כאילו יש לו שפע של זמן.

'על זה הגעת?' הוא מסמן בראשו אל עבר האופנוע, אני מהנהנת וחוששת שמא יכעס על חילול הקודש של גרוטאותיו.

'זה יפה', הוא מלטף את האופנוע, סוקר אותו בעיניים משתאות.

אני מושיטה שתי ידיים וחובקת את גופו, היכן שבעבר צמחה לה כרס מפוארת כעת ניצב בקושי גוף.

'בוא אבא, נלך מכאן. נחזור הביתה!'. אני מושכת אותו אלי.

'איזה בית?' הוא מביט בי, מרצין, עת גופו הולך ומתפוגג.

ידיו הגרומות ואצבעותיו החלושות מחבקות את גופי חזרה לשבריר של שנייה ואז מרפות.

הוא נשמט ממני בעוד ידי העיקשות מתאמצות לאחוז תהום.

הבהובים מסנוורים את עיניי. אני מתנפצת אל קרקע אחרת. יציבה יותר.

מוצאת את עצמי ישובה עדיין, משפשפת אגרופים הסוגרים על הכידון כמתניעה כלי רכב דמיוני.

ברקע קולות של ילד מתגברים והולכים.

בני הקטן מתקרב לעברי במבט משתאה, בוחן את האופנוע בקפידה.

'איפה היית?' הוא שואל, ואני, שאיני יודעת מה לענות, ממלמלת: 'בשום מקום'.

'איפה זה? הוא מקשה כהרגלו.

אני סוקרת במבטי את עצי האורן, את מחסן האסבסט ששקלתי לאחרונה להרוס, את אוסף הגרוטאות שנותר מיותם ומופקר לגורלו.

'שום מקום... זה בכל מקום'.

מקום נחמד?' הוא מניח את כפות ידיו הזעירות על שלי.

'מקום נפלא!' אני מחבקת אותו בעוד שנינו סופרים לאחור: 'שלוש שתיים אחד!'

אנחנו ממריאים!