גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

כנראה שהאביב כבר כאן, כי הפרפר הראשון הגיע. הרומן הראשון של יואב אבני בולט בכנפיו הססגוניות בנוף הכה-מתאמץ-להיות-רציני של הספרות הישראלית. לא עוד דרמה משפחתית ריאליסטית שממלאת עמודים בתיאורים דקיקים של מערכות יחסים הספוגות בהווה מקומי היסטרי; לא עוד רב-מכר שמגולל על הדרך גם את תולדות הציונות; ובעיקר לא עוד ספר שמבקש ללכוד את קולו האקזוטי של מגזר פריפריאלי מוזנח שדוכא בידי האליטות. אבני עושה את מה שמעט סופרים בארץ מעיזים: הוא מניח בצד את כובד-הראש והאחריות הלאומית לטובת קומדיה רומנטית מתוקה, מקסימה, סוחפת ומשעשעת, כתובה ביד בוטחת נדירה לספר ראשון, שמתרחשת בכלל על אי בודד, אי שם במימי המזרח.

אודי (מבוטא בחולם) הישראלי הוא שכיר של חברת ההיי-טק "אדווייס", שמיצרת את ה"אדווייזר", מערכת התומכת בקבלת החלטות. אודי נשלח לאי הקטנטן קו-טנ-גנט, כדי למכור את המערכת למלך המקומי, מתוך שאיפה עזה לסיים את עסקיו עד יום חמישי ולחזור לראות את המשחק של מכבי ת"א נגד פנתנייקוס. בדרך, כמובן, העניינים מסתבכים. ראשית, אודי לא קיבל חיסון נגד קדחת הזחל. שנית, הוא פוגש על המטוס את הנסיכה העסיסית, בתו של מלך קו-טנ-גנט. ושלישית הוא פוגש גם את החבר המוצלח והמרגיז שלה, מלווה בכלב הזאב הערס שלו, הקרוי "שארק", העונד קולר זהב עם שן של כריש. מלבד מלאיים על אודי שלא ינעץ עיניים בנסיכה, כי הוא יודע קונג-פו, החבר גם מנסה לשכנע את המלך שיבנה פרויקט תיירות

ענקי מסביב לאי. המערכת של אודי, ה"אדווייזר", היא שאמורה לעזור למלך לבצע את ההחלטה הגורלית.

שפת הג'ונגל

על גב העטיפה מוזכר שהסופר האמריקני טום רובינס הוא מהאהובים על אבני. ואכן, "שלושה דברים לאי בודד" מזכיר ביותר את ספרו המרנין של רובינס, "איך גורמים לאהבה להישאר" (בעברית בהוצאת מודן, 2004): גם רובינס משלב הווה סופר-מודרני בחוט של אגדה קסומה; גם אצל רובינס יש נסיכה מרדנית בת למשפחת מלכים, שפוגשת מאהב פוטנציאלי בטיסה לאי אקזוטי (הוואי אצל רובינס); ובעיקר שני הספרים דומים בסגנון ובטון - שפה מתפרצת ועשירה כמו ג'ונגל ומבט פילוסופי אירוני. הנה, למשל, הפיסקה הפותחת של ספרו של רובניס: "ברבע האחרון של המאה העשרים, כשהתרבות המערבית הידרדרה

מהר מכדי לאפשר חיים נוחים ולאט מכדי להלהיב,

רוב העולם ישב דרוך על קצה מושב התיאטרון ההולך ומתייקר, וחיכה - בתערובות שונות של חרדה, תקווה ושעמום - למשהו עצום שיתרחש." (עמ' 11). ולשם השוואה, פסקתו הפותחת של אבני: "השנה הייתה אלפיים ומשהו, אך העניינים לא היו עתידניים במיוחד. הטכנולוגיה אמנם אפשרה ללווייני ריגול רכלנים להתלחש בשמים, אך עדיין, תמורת מעט שיבולת שועל הובילו חמורים דליי אורניום אל מערות מרוהטות של קנאים יחפים." (עמ' 9). הדיבור על "הרבע האחרון של המאה העשרים" ו"שנת אלפיים ומשהו" ימשך לאורכם של שני הספרים.

ועוד דוגמה לאוצר הדימויים הנדיר המטורף של רובינס (הוא מתאר רחוב בסיאטל): "השתקפות אורות הניאון על המדרכות הרטובות גרמה לשדרה הראשונה להיראות כמו בית קברות תת-מימי לתוכים." (145). והנה אבני הולך בעקבות המאסטר ומראה את כוחו בשפה ססגונית: "אודי התרכז בהגדרה המדויקת של הבל ריח הגוף שנדף מהנהג

של המונית - תמהיל נדיר של פשטידת גבינה, שביתת רשויות ואוטובוס מאסף." (64). אצל שני הכותבים העיקרון דומה: לא לנסות לטשטש את המלאכותיות של הקשרי השפה. לא לנסות להגניב את הדימויים לתוך הסיפור, כביכול בלי להפריע לו, אלא להיפך: להביא אותה באסוציאציה כמה שיותר צבעונית, רועשת ומפתיעה, תוך שימוש בהאנשה ובהומור.

השוואות תמיד מוכרעות לרעתו של מישהו. ספרו של אבני פחות מבריק וקצת תמים בהשוואה לספר המסוכן והסקסי של רבו. אבל יש לומר במפורש: השפעתו של רובינס איננה עומדת לרעתו של אבני. גם מוזות צריך לדעת לבחור, ונחוץ אומץ רציני מצד כותב ישראלי להיצמד דווקא לרובינס. אם "שלושה דברים לאי בודד" הוא בנו הממזר של רובינס, אזי לפחות מדובר בילד בריא וחייכן שיודע ללכת בכוחות עצמו. הספר מסב עונג אמיתי, ויש לקוות שהפרפר הצבעוני ימצא את מקומו בשדה המקומי הקוצני.