גיל: 23.
השכלה: קורס תדמיתנות ב"שנקר", קורס באיור אופנה אצל המאיירת ריקי בן-ארי.
מקום עבודה: חברת "כאוס", ישראל
עתיד: להקים מותג עצמאי
קריירה: את האהבה לעיצוב אופנה ירשתי מאמי, תופרת ומעצבת במקצועה. בניגוד למעצבים רבים, לא למדתי עיצוב אופנה באופן מסודר. תחילת הקריירה העיצובית שלי הייתה בחברת האופנה "מרסל", משם עברתי לעצב עבור "כאוס". חבר משותף הפגיש ביני לבין המעצב הראשי דאז ומייסד החברה, דודו גבריאלי. בתחילה הרגשתי קצת לא-נוח מהחיבור עם כאוס. הקו העיצובי של החברה באותה תקופה היה אוונגארדי מדי לטעמי, והרעיון שאצטרך להתמודד על התפקיד מול ארבעה בוגרי שנקר לא תרם להרגשה. בסוף, אחרי שהגשתי תיק עבודות, דווקא אני התקבלתי. בהתחלה עבדתי כמעצב לצד גבריאלי, וכיום אני עובד כמעצב הראשי של החברה. קולקציית הבכורה שלי לחורף 2007 הושקה לפני כשבועיים. מלבד עיצוב הקולקציה הנוכחית, עיצבתי גם את בגדי הרקדנים הגברים עבור העונה הנוכחית של התוכנית "רוקדים עם כוכבים".
מקום עבודה נוכחי: כאמור, כאוס. המטרה העיקרית שעמדה מאחורי הקולקציה הנוכחית הייתה להוציא את כאוס מהנישה שאליה נקלעה כשפנתה בעיקר לקלאברים (בגדי מועדונים), ולהפוך אותה לנגישה ככל האפשר לקהל רחב יותר.
הבדל בין עיצוב בגדי גברים לעיצוב בגדי נשים: למרות שאני מעצב עבור גברים, אני רואה את העתיד המקצועי שלי בעיצוב עילית של בגדי נשים. אפשרויות ההבעה העצמית בעיצוב עבור נשים הן גדולות יותר. נשים פתוחות יותר לשינויים, אפשרויות השימוש בסוגי בדים גדולות יותר, וגם מגוון הגזרות עשיר יחסית לעומת גזרות בגדי הגברים.
שלושת פריטי החובה בארון-הבגדים הגברי: חולצה שחורה ומכופתרת עם שרוולים ארוכים, מגפי-בוקרים שחורים, רצוי עם שפיץ, רצוי במראה יד-שנייה, וז'קט אופנוענים מעור במראה Used.
מה לא אוהב באופן שבו ישראלים מתלבשים: מפריעים לי שני דברים - המושג "ספורט-אלגנט", אין מושג כזה ולא ברור לי מאיפה הוא הגיע, והנטייה של גברים ישראלים להכניס בכל הזדמנות את החולצה לתוך המכנסיים, גם כשלא צריך.
הפריט היקר ביותר בארון-הבגדים שלי: נעליים שקניתי בברצלונה. אני אפילו לא זוכר את שם המעצב, אבל אני זוכר שהם עלו לי 3,200 שקל, סכום שערורייתי. בדרך-כלל אני לא מוציא סכומים כאלה על בגדים. לפחות אני יכול להתנחם בעובדה שהן משמשות אותי לא-מעט.
אחרי שבועיים החתימו אותי בניו-יורק / עמירם אסולין
גיל: 31
השכלה: בוגר בעיצוב אופנה, מכללת "שנקר"
שנת סיום: 2005
מקום התמחות ועבודה: בית-האופנה סירל (Searle) ניו-יורק
עתיד: לחיות במקום עם הרבה שמש וים
קריירה: כבר בזמן הלימודים, במיוחד בשנה האחרונה, היה לי ברור שאני רוצה למצות את האפשרות לעבוד בחו"ל. חשבתי שבכל מקום עבודה חדש ההתחלה היא החלק הקשה אז למה שלא נתחיל בחו"ל. כשחשבתי על התמחות ועבודה אחרי הלימודים, היה חשוב לי למצוא מקום שיעצב בגדים באיכות גבוהה, החל מעבודה עם בדים איכותיים דרך הקפדה על גזרות וכלה בגימור.
זה היה חשוב לי מאוד, מפני שחשבתי שמקום העבודה הראשון אחרי הלימודים מקנה לך את יסודות העבודה בתעשיית האופנה, והם צריכים להיבנות בסטנדרטים גבוהים. התקבלתי לסטאז' בסירל ניו-יורק. שמעתי טובות על המקום, וגם פרויקט הגמר שלי, שהתאפיין בבגדים מחויטים, התאים לקו של החברה. הסטאז', שאמור היה להימשך שלושה חודשים, התקצר לשבועיים, בסופם קיבלתי הצעת עבודה.
מקום עבודה נוכחי: חברת האופנה "סירל", נוסדה לפני 40 שנה בניו-יורק, והיא מתמחה בעיצוב ובייצור של מעילי שירלינג (צד אחד עור, צד שני פרווה) וכן במעילי עור, צמר, קשמיר, פרווה (לא, אין לי בעיה עם שימוש בפרוות בתעשיית האופנה) ועוד. בשנים האחרונות מתמחה החברה - שמחזיקה שמונה חנויות בניו-יורק ואת בגדיה ניתן למצוא גם במקומות נוספים - גם ב-Sport Wear - שם כללי לכל מה שהוא לא אופנה עילית ולא בגדים של ספורט אקטיבי. אני מתפקד כיום כעוזר למעצב הראשי, ומתמחה בעיצוב סריגים לקולקציית ה-Sport Wear.
ההבדל בין עיצוב בגדי גברים לעיצוב בגדי נשים: אין בכך חידוש גדול, אבל ידוע שנשים פתוחות יותר לרעיונות חדשים באופנה, ואילו גברים נחשבים לשמרניים בכל הנוגע ללבוש שלהם. גם אם נערוך מחקר לא מדעי הבודק זוג ממוצע, נגלה כי כמות הפריטים שנמצאים בארון שלה גדול מאוד ביחס לכמות הפריטים שלו. חוץ מזה, אסור לשכוח שרבים מהגברים (ובהם כמה מחבריי הטובים) מובלים לקניית בגדים על-ידי בת-זוגם, חברה טובה, או במקרה הממש-גרוע אמם. אולי כאן טמונה התשובה - האופנה וההופעה תופסים מקום חשוב בעולם הנשי, בעוד שבגברי הוא עדיין שולי, אם כי חייבים להודות שבשנים האחרונות חל שיפור ניכר.
שלושת פריטי החובה בארון-הבגדים הגברי: גופיית-סבא, תחתוני בוקסר צמודים וכפכפים או מגפיים, תלוי בעונה. שלא יבינו אותי לא נכון, לדעתי הארון הגברי חייב לכלול אין-ספור פריטים, הבחירה שלי מתייחסת לבסיס, ל"לחם והחמאה".
מה אתה לא אוהב באופן שבו ישראלים מתלבשים: אני דווקא אוהב איך שישראלים מתלבשים. אני אוהב את האופנה הישראלית, את הג'ינס, הגופייה והכפכפים. הדבר היחיד שחסר לי הוא שבשונה מניו-יורק, שבה אני חי, בארץ לא קיים קוד לבוש ברור, והישראלים נוהגים ללבוש את אותם הבגדים לעבודה, למסעדה או לאירוע.
הפריט היקר ביותר בארון הבגדים שלי: ז'קט עשוי בד דנים של מעצב יפני בשם ניקיטה, שעלה 2,500 שקל. קניתי אותו מהמעצב לאחר שהגיע ל"סירל" להצגת הקולקציה שלו. בסופו של דבר הוא חזר ליפן בידיים ריקות, ב"סירל" החליטו שלא לרכוש את הקולקציה.
אביזרים לפריזאים / עינת סקלסקי
גיל: 26
השכלה: בוגרת בעיצוב אופנה, מכללת "שנקר"
סיום לימודים: 2005
עתיד: עיצוב אביזרים לגבר
התמחות: Lancel, פריז
קריירה: לאחר סיום הלימודים בשנקר, נסעתי לאיטליה ללימודי תואר שני בעיצוב אביזרים (אקססוריס), בבית-ספר השייך לקבוצת ריצ'מונט. זהו תאגיד שתחתיו 18 מותגי-יוקרה כמו Cartier ,Van Cleef, Lancel ועוד. Lancel היה המשך טבעי ללימודים.
מקום עבודה נוכחי: Lancel חברת-יוקרה ותיקה שהוקמה בשנת 1876 ומתמחה באבזרי-יוקרה מעור לגברים ולנשים, כמו תיקים, ארנקים, חגורות ואביזרים משלימים להופעה. האהבה הגדולה שלי היא עיסוק ועיצוב בעור, והרקע שלי בעבר בתחום הסטיילינג מחבר אותי לעיצוב אביזרים בכלל ולעיצוב בעור בפרט. מרבית האביזרים שאני מעצבת נועדו להשלמת ההופעה הגברית, ולכן חלק נכבד מיומי מוקדש לעיצוב אביזרים כמו מזוודות נסיעה וטרולי'ס לאנשי עסקים, תיקי נסיעה מסוגננים ללפ-טופ, כיסויים לאיי-פוד וכדומה. שלושת פריטי החובה בארון-הבגדים הגברי: ז'קט עור, ג'ינס, מגפי-עור.
הבדל בין עיצוב בגדי גברים לעיצוב בגדי נשים: בעיצוב גברי יש צורך גדול יותר בפונקציונליות, ודגש על נוחיות והרגשה טבעית.
הפריט היקר ביותר בארון-הבגדים שלי? תיק עור של Hermes שמצאתי בשוק פשפשים במילנו, ועולה 1,200 אירו.
מה לא אוהבת באופן שבו ישראלים מתלבשים: חוסר אכפתיות. לעתים עדיין נראה כי הם יוצאים מהבית בלי לבצע דבר בסיסי כמו להסתכל במראה. עם זאת, בשנים האחרונות חל שינוי גדול לטובה. דבר נוסף שקשה לי איתו הוא "מראה האינסטלטור" עם החריץ המפורסם.
לא בשוק העבדים / תמר פרימק
גיל: 29
השכלה: בוגרת עיצוב אופנה, מכללת "שנקר"
שנת סיום: 2004
עתיד: בית-אופנה שיישא את שמי
קריירה: לאחר סיום הלימודים התלבטתי בין שלוש אפשרויות להתמחות: בבית-האופנה של המעצבת ויוויאן ווסטווד, התמחות בבית-האופנה "שומכר", והצעת עבודה מחברת "בגיר", שבה עבדתי בזמן לימודיי. בלונדון עיצבתי חליפות גברים ל"מרקס אנד ספנסר". ההחלטה נפלה בסופו של דבר על שומכר, והיא לא הייתה קלה.
ההתמחויות בבתי-האופנה הגדולים והמפורסמים, כמו דיור, פראדה, ווסטווד ודומיהם, הן מהנחשקות ביותר בקרב בוגרי בתי-ספר לאופנה. משום כך מרשים לעצמם המעצבים להעסיק סטז'רים ללא שכר, וכך נהנית האופנה הגבוהה מ"שוק עבדים" של בוגרי בתי-ספר לאופנה. העובדה הזו מקוממת אותי, מפני שהיא הופכת את ההתמחות בבית-אופנה גדול לאופציה תלוית יכולת כלכלית ולא תלוית כישרון. אגב, אחרי שויוויאן ווסטווד ראתה את תיק-העבודות שלי, היא הסכימה להיפגש איתי. באותה פגישה היא הציעה לי להתחיל לעבוד, עם הבטחה לדון בעתיד בתנאים ובשכר. אבל בית-האופנה שומכר נראה לי מקום מתפתח ומעניין, והציע תנאי התמחות הוגנים, לכן בחרתי לעבור את ההתמחות שם.
מקום עבודה נוכחי: בית-האופנה שומכר (Schumacher), גרמניה. בין בתי-האופנה המובילים במדינה לצד הוגו בוס וז'יל סנדר. קהל-היעד של החברה הוא נשים בגילאי ה-30 ומעלה. הקולקציות כוללות ביגוד לעבודה, לאירועים חברתיים ולערב. הבגדים נמכרים באירופה, בברזיל, ביפן, במדינות המפרץ הפרסי ובישראל. אחרי חמשת חודשי ההתמחות עבדתי כמעצבת אחראית על מחלקה שאותה בניתי, שעסקה בעיצוב חולצות ושמלות-משי. הקולקציה בעיצובי תצא לחנויות בחורף 2007.
הבדל בין עיצוב בגדי גברים לעיצוב בגדי נשים: עיצוב בגדי גברים שונה מאוד מעיצוב בגדי נשים, בעיקר בנוחות הבגד, שהוא הגורם המשמעותי ביותר בעיצוב בגדי גברים. הדברים המשותפים בין שני העולמות, והחשובים ביותר, לדעתי, הם איכות הבד, איכות הגזרה ואיכות התפירה.
שלושה פריטי חובה בארון-הבגדים הגברי: סריג דק לא צמוד מדי, עשוי חומר איכותי כמו תערובת של כותנה ומשי או כותנה ופשתן. מכנסיים שנראים כאילו נתפרו בנונשלנט, ומשקפי-שמש עם טיפת חוש הומור.
מה לא אוהבת באופן שבו ישראלים מתלבשים: באופן כללי, ישראלים מתלבשים הרבה יותר טוב מהגרמנים ומהאמריקנים. חסרים בארץ שני דברים מרכזיים - מודעות והיצע. ישראלים רבים מודעים לחשיבות הלבוש ולמראה החיצוני, אבל זקוקים לניסיון רב יותר בהרכבת מלתחה טובה. אני חושבת שמלתחה טובה היא מלתחה קטנה, שמכילה גם פריטים יקרים ואיכותיים. בגד שתפור היטב מחומר טוב וגזרה טובה הוא בהכרח יקר, אבל מחזיק מעמד זמן רב.
הפריט היקר ביותר בארון-הבגדים שלי: מעיל פרווה ארוך בצבע שחור, שהורישה לי באחרית ימיה סבתי רחל במילים: "לכי לארון, תוציאי את המעיל השחור, את לובשת את זה ועושה מיאו". המעיל נתפר בשנות ה-50 במיוחד עבורה. אני חושבת שבסופו של דבר היא לבשה אותו רק שלוש פעמים בכל מהלך חייה.
