אולם וואהל בתל-אביב מלא באנשים שבאו לטקס הסיום של תחרות "תעשייה יפה בישראל יפה" שמקיימת המועצה לישראל יפה. אני עושה סיבוב בקהל - יש פה המון אנשים רגילים לגמרי שלבושים רגיל לגמרי. אף אחד פה לא מפורסם. אחרי כמה דקות אני מצליח לחזור ולנשום סדיר. הנה גדעון פת, נשיא המועצה, והנה אברהם כץ־עוז, יו"ר המועצה. שני שרים לשעבר זה גם משהו. אני פוגש את ויצמן משיח, סמנכ"ל המועצה. איפה התותחים הכבדים, אני שואל אותו. "אנחנו לא רוצים את השמנה והסולתה", אומר לי ויצמן. "אנחנו רוצים את אלה שעוסקים במלאכה", והתשובה הזו מרגיעה אותי. השר אלי ישי צריך להיות פה, אבל אני לא רואה אותו.
בשעה של מינגלינג אני קולט לא מעט פיסות רכילויות של מקומות עבודה, ואלה מקומות עבודה אמיתיים - מפעלים, לא משרדי פרסום. זה נחמד. טוב להיות עם הפועלים. הבופה סביר, הרבה בצק. אין יין. אני פוגש חבורה של ארבעה גברים, עובדים במפעל חוגלה קימברלי בנהריה שעשו את כל הדרך למרכז. נחום, מהוועד, גאה במיוחד בתחרות. כיף לבוא בבוקר לעבודה, הוא אומר לי, לעבור את השער - תענוג. אני חושב שיש לנו המפעל הכי יפה בארץ, הוא מסכם. וחבר שלו, שמעדיף לא להזדהות, מספר לי שזה לא רק המפעל הכי יפה בארץ, אלא גם באירופה - מתוך תשעים מפעלים של קימברלי בעולם המפעל שלהם במקום השלישי ביופיו. תבוא לבקר, הם מזמינים אותי, ואני אומר שבהזדמנות.
ויצמן משיח מספר לי שהתחרות מתקיימת זו השנה ה־27 ושהשתתפו בה 336 מפעלים מכל הסוגים והמינים. ארבעים מפעלים הצטרפו השנה, עלייה של כ־5% מהשנה שעברה, ויש צפי לעלייה של בין 10% ל־15% בשנה הבאה. הוא מצביע לי על החשובים שכן נמצאים פה הערב ושלא היה לי סיכוי לזהות בעצמי: מנכ"ל נמל אשדוד שוקי סגיס, מנכ"ל אגן כימיקלים צבי מנור, מנכ"ל רפאל האלוף ידידיה יערי, מנכ"ל אמניר עוזי כרמי, מנכ"ל בית הזיקוק באשדוד עדו רוזוליו, מנהל אתר תחנות הכוח של חברת חשמל רוטנברג בנהריה, ברנרד ורנסקו; סמנכ"ל החברה לפיתוח בפארק התעשייה קיסריה, אלי טל; מנהל גני התעשייה של סטף ורטהיימר, אריה דהאן; ועוד רבים.
תעשייה, במהותה, היא גוף מזהם, אומר לי משיח, אבל למרות הכול אתה רואה אותם נרתמים לאיכות סביבה, וזה מחמם את הלב. אבל זה לא ממש איכות סביבה, אני אומר, זה יותר תחרות יופי. נכון, כך משיח, אנחנו לא מחליפים את המשרד להגנת הסביבה, אבל התחרות נוגעת בסוגיות של מיחזור או חיסכון במשאבים, מים וחשמל, שימוש באנרגיה חלופית ועוד, וגם בדברים כמו נגישות לנכים וכו'.
אין לי שום דבר רע לומר על התחרות הזו: אסתטיקה היא דבר חשוב, ומפעל צריך להיות מקום יפה, או לפחות נעים. נכון שיש פה נציגות מכובדת למזהמים הגדולים, אבל ככה זה. לא מנצחים ביום אחד. "עוד לא גירדנו חצי מכמות הפוטנציאל של המשק", כך משיח, "ואנחנו מחפשים בעיקר את המיד־טק והלואו־טק, כי שם יש יותר מה להשפיע ולעשות. פחות את ההיי־טק". אני מבחין בנציגים רבים במדי שב"ס. משיח מרגיע אותי: הם משתתפים בתחרות, לבתי הכלא צלמון וחרמון יש מפעלים.
המינגלינג תם ומזמינים אותנו לעלות לאולם. אבשלום קור, המנחה, כבר על הדוכן. קור מתגלה כבדרן די כפייתי. את הבדיחות רשמתי ואני מתכנן להשתמש בהן במסיבות. הוא מזמין לבמה את סי היימן. אני מביט סביב, האולם לא מלא. היימן, יחד עם זמרת ליווי חמודה בשם איילה אליגולה, שרה את "עוף גוזל", מנסה להלהיב את הקהל, לגרום לו לשיר יחד איתה את הפזמון. בהתחלה הקהל קצת חשדן, וכולם יושבים דוממים במקומותיהם. היימן יורדת מהבמה, עושה סיבוב בין השורות כמו שלמה ארצי, ובסוף זה עובד: הקהל שר, מוחא כפיים ונהנה. אחרי השיר היימן נושאת נאום על כמה היא רוצה לומר על עצמה באביב שהיא בתו של חתן פרס ישראל. קצת לא קשור, אבל בסדר, עוברים לשיר הבא. היימן מתעללת ב"כמו צמח בר". זה שזה שלה לא אומר שמותר לה.
קור מזמין לבמה את גדעון פת, נשיא המועצה. פת פותח את נאומו בהבטחה שאלי ישי בדרך ושעוד מעט הוא מגיע. הוא מברך את כולם ומספר סיפור ארוך ולא הכי מעניין על מאחורי הקלעים של הסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית, על הביקור שהיה לו שם ב־1982, כולל פגישה עם רונלד רייגן ("אני, הילד מירושלים"). כשהוא יורד מהבמה, קור משחרר בדיחה ראשונה: ישראלי שהיה בנאום של קלינטון הבחין כי מאחורי הדוכן כורעת בחורה צעירה, אז הוא אמר לנשיא באנגלית: אקסקיוז מי, דר איז א מיס אנדר סטנדינג. הקהל על הרצפה.
הוא מזמין לבמה את שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, לא לפני שהוא אומר עליו שהוא מדליק. ברוש מודה שזו הפעם הראשונה שאומרים עליו שהוא מדליק, אחר כך הוא מכריז שאלי ישי קצת מתעכב, אבל הוא בדרך והוא עוד יגיע. את עיקר נאומו בוחר ברוש להקדיש לתקיפת תופעת ההשתמטות. זו בושה, הוא אומר, זה איבוד של ערכי יסוד. אתם פה, הוא אומר, אתם משקל הנגד לתופעת ההשתמטות. טוב, בסדר.
קור מזמין את עודד טירה לבמה, ומסתייע בבדיחה: איך אומרים בערבית 'בוא הנה' - תעל הון, והנה עודד טירה היה תא"ל ואחר כך עשה הון. הקהל משתולל מצחוק. טירה עולה לבמה, מוסר שאלי ישי בדרך והוא עוד מעט מגיע. את עיקר נאומו מקדיש טירה לסיפור אישי: באותו הבוקר הוא היה סנדק בברית מילה, ואיזה יופי היה. הוא מקשר בין התחרות של הערב לבין עבודת המוהל - שתיהן עוסקות באסתטיקה.
גם זה נגמר, וקור נותן עוד אחת: שאלתי פעם מישהו, שהיה נשוי חמישים שנה, איך עבר לו, והוא אומר כמו יומיים. איזה יומיים? תשעה באב ויום כיפור. הקהל יוצא מגדרו. סי היימן עולה לבמה לשיר את "לא עובדת בשביל אף אחד", ויורדת. קור ממשיך: המצאתי סיסמה לעידוד התיירות לשדרות: "שדרות - כי המקום קסאם לי". הקהל כבר לא יכול יותר.
מתחילים לתת את הפרסים, ועל הבמה נוצרת רכבת של אנשים, משהו שנראה כמו מיליון טקסי סיום. אלי ישי עדיין לא הגיע, וכשעולים נציגי שב"ס לקבל פרס אומר קור שככה זה אצלנו: מי שמגיע זה או השר או הסוהרים.
עוד פרסים, עוד אותות ועוד דגלונים. בסך עוברים המון מפעלים מכל הסוגים. זה מתחיל קצת לעייף. אבל לא את קור, שממשיך: יהודי יושב בחתונה. בא אליו המלצר: אדוני, יש עוף, שניצל וצלי. אומר היהודי: לא חשוב הסדר. כשעולה נציג משטראוס לקבל פרס שואל אותו קור: איך מתקדמים אצלכם, צריך ללקק?
ואז, פתאום, פורצת קרן שמש אל האולם והכול מוצף באור ובחום - אלי ישי הגיע. הוא תופס את מקומו על הבמה לצד מעניקי הפרסים. קור: איך מגיעים לאושר בנישואין? יוצאים לבלות פעמיים בשבוע: הגבר בראשון ושלישי, האישה בשני וחמישי. הקהל מתחיל להתעייף מהבדיחות, אבל השיא עוד לפנינו. הפרס הגדול הוא פרס "דגל היופי", ומקבלים אותו 11 מפעלים. אבל יש רק מפעל אחד שזוכה בפרסים כבר 25 שנה ברציפות, והוא מקבל אות הוקרה מיוחד - טבע תעשיות בכפר סבא.
קור בוחר לחשוף פנים לא מוכרות: איך אומרים באנגלית אורז? רייס. איך אומרים באנגלית אורז שרוף? קונדוליסה רייס. הקהל נע באי-נוחות בכיסאו. אנשים פחות מנומסים היו שורקים לו בוז על הבדיחה הזו.
drorfo@gmail.com