בשנה האחרונה תופעת היאפיזיציה חלחלה גם לשווקים בישראל. הדימוי העממי, ולעתים הוולגרי והפרימיטיבי, שדבק בשוק, מתנפץ. אם היום הפוליטיקאים באים לשוק כדי להראות קשר לציבור הרחב ולא רק לעשירון העליון, סביר להניח שהנוהג הזה יסתיים בבחירות של עוד חצי עשור.
ביום שישי בשוק הכרמל אפשר להבחין שמספר הצעירים האופנתיים עולה על הנשים המסורתיות שבאות לעשות קניות לשבת. ליד דוכן הגבינות פגשתי את צבי אפרת, אדריכל ומנהל המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שסיפר שהוא בא לשוק כל יום שישי, ולא רק כדי לעשות קניות. היי-טקיסטים, פרסומאים, מוזיקאים, עיתונאים ועוד צעירים נהנו מהשמש החורפית ומהמסעדות והבאסטות, מה שהזכיר לי את רחוב שינקין בימי הזוהר שלו. נוסף על כך, השוק שקק תיירים, לבד ובקבוצות, ששוחחו בשפות שונות והתמקחו בחוסר חשק עם המוכרים.
רפרם חדד, נשיא סלואו-פוד בישראל, הפך את שוק מחנה יהודה בירושלים לביתו השני. חדד מנסה לנתח את התופעה.
קודם תסביר מהו ארגון סלואו-פוד.
חדד: "סלואו-פוד היא תנועה עולמית של בשלנים הדוגלים בבישול אטי ובחזרה לאוכל שורשי. התנועה עוסקת בין השאר בהצלה של זנים נכחדים של פירות וירקות וחיות נדירות למאכל, כמו החזיר השחור בצ'ילה שהולך ונעלם מהמטבח המקומי של דרום אמריקה. כל העניין של המקומי והאורגני נהיה טרנד, אז אנשים הולכים יותר למקומות קטנים, והשוק מזוהה ככזה. כאן תוכל להשיג לעצמך את הירקן הפרטי. זה מה שנקרא המיסטיפיקציה של האוכל. זה נורא מושך ואופנתי היום. העגבניה הספציפית, המלפפון הספציפי".
אבל השוק בארץ שייך לשכבות החלשות.
"אוכל טוב הוא כאילו שייך לשכבות החלשות. באירופה השווקים נחשבים למקום שהאליטות הגסטרונומיות אוכלות בו. למהלך הזה אפשר לקרוא 'מהקמח החום לקמח הלבן ובחזרה'. זה בדיוק מה שמייצג את התרבות הזאת. עניים בעבר אכלו לחם חום, ועשירים אכלו לחם לבן, והיום זה התהפך. היום רק העשירים אוכלים את הלחם החום, והעניים נתקעו עם הלחם הלבן. זה מה שקורה בסופר, שם ישנם עניים. העשירים מנכסים להם את השוק ומביאים לעליית מחירים. האנשים הפשוטים בעצם יותר קרובים לשוק מכל הבחינות החומרים שנמכרים שם הם עממיים. יש דברים שהאנשים בכלל לא מכירים, כמו למשל גזרים למילוי, קישואים בלאדי וכל מיני מאכלים שקשורים לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות בישראל. המהלך הזה של חום-לבן-חום קורה בתוך השוק במדינות מפותחות. במדינות עניות תגלה שהכול אורגני. היום האישה של העורך דין באה וקונה מלפפונים דווקא אצל מוסא, זה סמל סטטוס".
אני טרי
בלב שוק הכרמל הקים אלעד הרוש, בן זוגה של עורכת הדין המפורסמת כנרת בראשי, מסעדת שף ים תיכונית טוניסאית ששמה בוחא, שזה סוג של ערק שרוקחים מתאנים. הרוש רוצה לאזרח את המשקה בישראל. "עבדתי לפני כן במסעדות רפאל, גוצ'ה ומסה", אומר הרוש. "לפני כשנתיים הגשמתי חלום והקמתי את המסעדה בלב השוק. הרעיון לפתוח בתוך השוק בא מהצורך להיות הכי טרי והכי קרוב למוצרים. הקהל שלי הוא שונה לגמרי מהקהל המסורתי של השוק, צעיר ומעודכן שמחפש חוויות אחרות". בחודשים האחרונים נפתחו במתחם השוק מסעדות נוספות. מסעדת פלויד הקוראת לעצמה ביסטרו שוק, ובאסטה, בר יין עדכני וסופר טרנדי שמנהלות אושיות לילה תל אביביות הקשורות לפאב המנזר, שנמצא במעלה השוק כבר קרוב ל-15 שנה. המנזר נחשב בתל אביב למוסד בלייני המתהדר בחוסר פוזה ומרושלות מודעת לעצמה.
מלך הפיגועים
דוד מלך הבננות לא מתרגש מהשינוי: "השוק נהיה יותר מקום לטיול מאשר מקום לקניות. באים סתם כך לטייל. יש פה אנשים שבאים למסעדות וסתם לתפוס כוסיות". לראיון עם מלך הבננות מתפרץ באסטיונר נוסף ושואל אם באתי לדבר על פוליטיקה. כשאני אומר לו שלא, הוא נראה מאוכזב מאוד. "עזוב אותך ממנו", אומר דוד מלך הבננות. "אליו מגיעים כל החברים שלך העיתונאים תמיד בבחירות או אחרי פיגוע. מזמן לא פנו אליו ולא היה לו את מי להאשים או על מי לצעוק שהמדינה חרא. אם אתה רוצה לדבר עם אדם חכם, לך אל יוסי, הוא אחד שמבין".
יוסי: "אני לא צריך פרסומת, ולכן אני לא מעוניין לומר את שם המשפחה שלי".
מה אתה אומר על כך שיותר צעירים תל אביבים באים אל השוק?
"שוק זה דבר תיירותי בכל העולם. אם היום אנחנו בטורקיה יורדים מבית המלון, מה שואלים בקבלה? איפה השוק, לא שואלים איפה הקניון. באים לפה למטה לאינטרקונטיננטל, שואלים איפה השוק. בתור תייר, מה תלך לראות? את שוק הכרמל ולא את קניון איילון. זה דבר טבעי, דבר שיש בו הרבה שפע. פעם השוק היה דבר שאתה חייב לבוא אליו, כי לא היו חנויות ולא היו קניונים ולא היו ירקות באף מקום. חיו בצנע, חיפשו הרבה יותר זול. היום השוק הרבה יותר יקר. פעם היו עובדים על יותר כמות, היום עובדים על יותר איכות. היו מגיעות משפחות עם הרבה ילדים. האמא היתה מבשלת יותר. היום יש יותר מסעדות ובילויים. הירקות קצת ירדו מהשוק. יש גבינות, צעצועים וממתקים. האמהות של פעם היו רבות איתי על כל שקל וקונות הרבה, לא כמו היום שבחורים צעירים קונים שניים-שלושה גזרים, שני קישואים ואומרים, זה למרק. אין מה לעשות. אבא שלי, אם היה מגיע לו מישהו ואומר, אני רוצה שלושה גזרים, היה אומר לו, לא מוכר. אבל אני כן, אין מה לעשות, צריך להתרגל".
לא יעבדו עליי
מול הבאסטה של יוסי פתחו יאנה טרנטול ובעלה את קפה דאדא, בר-קפה מעוצב בקפידה שנראה כמו סט של סדרת טלוויזיה מעודכנת שנשכח במקרה בשוק.
קצת מוזר לראות בר-קפה אופנתי באמצע השוק.
יאנה טרונטול: "זה טבעי. לאנשים מבוגרים קשה לצאת מהבית, וצעירים ממלאים את השוק היום. פעם היו רואים את האנשים האלה שנמצאים אצלי בבית הקפה במועדונים. היום הם התבגרו, וחלק נהיו סוחרים בשוק, חלק הפכו ללקוחות. זה מראה שהשוק משמר את עצמו גם לדור הבא".
את אומרת בעצם שצעירים תל אביבים מעדיפים את השוק?
"הדור של ההורים שלי, שהם בני 60, קונים בסופרמרקט. זה מחלה להיכנס לכל מיני בונגלות מבטון עם מניפולציות ופרסומות והשקעות שיווקיות שקריות. אנשים מבינים שעבדו עליהם. אני מבינה שעבדו עליי, וטוב מאוד שאנשים התחילו להתפכח. אני בן אדם של שוק ולא של סופר. אני מתעבת את זה, פשוט כך. אפילו טיב טעם נהיה חלש, כי היום יש מעדניות ששוות פי אלף מטיב טעם, ואני ובעלי לא הולכים לסופרמרקט, אלא אם כן אנחנו שיכורים טיכו בשתיים בלילה, אז אנחנו הולכים ל-AM PM לקנות בירות. זה הכי קרוב לסופרמרקט שאני יכולה להיכנס אליו".
איך קיבלו אתכם?
"אנחנו פותחים כל יום בחמש בבוקר. המקום מפוצץ. כל הסוחרים של השוק הסיטונאי, כל הסוחרים של שוק הבשר, המקום מאכלס 700 עובדים. יש פה שלושה-חמישה אנשים שבמשך שנים מבשלים תה למי שעובד פה, אבל יש פה גם סוחרים צעירים, ויש להם מודעות לברים ולמותגים של צעירים. חוץ מזה, יש כאלה מהסוחרים עצמם שהם מאוד מעודכנים ויודעים מהי סחורה טובה. הם יודעים למה מכרו להם במשך כל השנים בזול קפה שחור של עלית. הם מבינים למה אנחנו גובים מהם כמה שקלים יותר. הם מתים על הסטייל של האספרסו. בן אדם מקבל את הקפה שלו לבאסטה כמו שהוא אוהב, בכוס יפה".
נערי הסלק
את מהלך ההתברגנות בשוק הכרמל פתח רמי בן-נון, הבעלים של מסעדת המטבחון, שמגישה אוכל ביתי מבושל. בן-נון פתח את המקום לפני עשר שנים בשותפות עם העיתונאי עודד שלום, ידידו הקרוב, שעבד אז בעיתון "העיר". דרכו הוא הכיר את אנשי מערכת העיתון דאז, איתן בקרמן, ארי פולמן ואחרים, שגם היום באים בקביעות למסעדה. "אני פתחתי את המקום כי גרתי באזור", אומר בן-נון. "זה נראה לי מקום מגניב, פשוט כך. אני אוהב לבשל, והאוכל הוא אוכל שהבאתי מהבית. המקום היה שייך לדודו אלהרר בשנות השבעים, כך שמבחינתי זה סוג של המשכיות בזה שאני נמצא פה".
הדימוי של השוק שונה מאוד מהאג'נדה של מקום לצעירים, והמקום שלך הוא די כזה. "גרתי פה כמה שנים לפני שפתחתי את העסק. ידעתי שמסתובבים באזור הרבה חבר'ה צעירים. הרגשתי את זה, אי אפשר להגיד שידעתי, והעסק, ברוך השם טפו-טפו, עובד. בשוק אין פוזה. אתה יכול לבוא עם טרנינג, עם עגלת קניות, יש פה הרגשה יותר נוחה, פחות רשמית, משהו שלא מוגדר כיציאה".
עם השנים אתה מרגיש הצערה של השוק?
"להגיד לך שאני מרגיש שהאוכלוסייה בשוק נהיית צעירה, אני לא אגיד לך. בשלוש השנים האחרונות יש יותר מסעדות שנפתחות, אז יש מגמה כזו. אני חושב שזה קצת ללכת בכיוון של אירופה. מסעדות שוק הן דבר מאוד מקובל שם, ובדרך כלל נחשבות מסעדות מאוד טובות".
יוסיניו והסטודיו
ממש מול המטבחון נמצא הסטודיו של יזם המולטימדיה יוסי רייך. הסטודיו הוא קומפלקס מבוכי בעל שתי קומות הצופה מחלונותיו המערביים אל הים. בחלל המרכזי של החדר מוצבים כמה מחשבים עם מסכי פלזמה על שולחן מוגבה, ולצידם כיסאות גבוהים ומעוצבים. רייך, שעלה מגרמניה, גר ברמת השרון, נשוי ואב לשלוש בנות. כל בוקר הוא נוסע למרכז העיר, עוצר בכניסה לשוק ונעלם בהמולה ובצעקות של הסוחרים. הוא נועל נעלי ספורט ממותגות ולובש טי-שירטים. הוא לא איש של חליפות או חולצות מכופתרות. הוא עושה כסף במגוון סטארט-אפים של היי-טק אבל מדבר בעיקר על אמנות.
למה בחרת למקם את הסטודיו שלך בשוק?
רייך: "כי המקום נראה הרבה יותר אנושי מהאזור של רמת החי"ל. יש פה, לדוגמה, אווירה יותר יצירתית, וזו לא סביבת עבודה מלחיצה שבה כולם מגיעים בתשע ועוזבים בשש. אני ממוקם באזור שחיים בו אנשים, ולא רק עובדים. זה עושה לי טוב. אני מרגיש יותר בנוח לעבוד לצד אנשי באסטות עממיים למרות שהם משתינים בלי סוף מתחת למשרד שלי".
למה הכוונה?
"אין פה באזור שירותים ציבוריים, אז לפעמים אני סובל מהריח של השתן".
דבר כזה לא היה קורה לך ברחוב הברזל ברמת החי"ל.
"נכון. אבל אני מעדיף להיות מוצף בשתן מאשר להיות כלוא בכלוב של משרדים ברמת החי"ל".
שכונת המרק
לאחרונה נעלמת האוכלוסייה המסורתית שגרה בקרבת השוק ומפנה את מקומה לאוכלוסייה אמידה יותר. ברום בן-שטרית מחברת נדל"ן הים התיכון מדווח: "כרם התימנים ואזור השוק הופכים לנווה צדק הבא. המחירים שם עלו לרמה של 5,000 דולר למטר. זו שכונה מאוד מבוקשת, אפילו יותר ממרכז תל אביב, בייחוד בקרב הקניינים הזרים. נכנסו לשם כוחות אמריקאים, צרפתים, אנגלים".
ומה עם התושבים הוותיקים של המקום?
"אתה מתכוון לתימנים תושבי השכונה? הם לא ייעלמו במובן הציורי-תיירותי-תרבותי, כלומר המרקים יישארו והתימנים יתאדו. זו נהיית שכונה יוקרתית כי היא ממוקמת במרכז העיר, קרוב לים, בדיוק כמו שקרה עם נווה צדק. מטבע הדברים האוכלוסיות החלשות יותר ימכרו את הנכסים לעשירים".
לסוג האנשים החדשים בשכונה שעליהם מדבר בן-שטרית אפשר לשייך את הרפלקסולוגית גלית ארבל, שעברה לאזור השוק לאחרונה, לטענתה בעקבות התנועה של הצעירים למקום. ארבל: "אני גרה בגפי עם הכלב שלי. אני לא באה איתו לשוק. כלבים לא אוהבים שוק. ההמון מלחיץ אותם. השוק הוא מאוד פונקציונלי בשבילי. אני נמצאת בו כמעט כל יום".
את לא פוחדת להסתובב בלילה לבדך באזור השוק?
"חשבתי בהתחלה שאני אפחד, אבל הכרם הוא אזור שכונתי. לא יודעת אם הייתי עוברת בחושך באמצע השוק. חשוך שם מאוד, ואני לא נוטה לעבור שם בלילות. אולי זה פחד קמאי כזה שיש חשש מפני השוק". נחמה היא בעלת מקום להכנת מאכלים תימניים בצקיים, סלוף, מלווח, פיתות. במקום של נחמה ברחוב ישכון יושבים תושבי שכונה מסורתיים, כך שהיא לא תלויה במיוחד בכספם של הבורגנים שחודרים אליה למטבח מפעם לפעם. "אני לא אוהבת את העשירים החדשים שבאו לגור כאן", אומרת נחמה. "לכולם יש כלבים, והרחוב התמלא לאחרונה בחרא. המכוניות שלהם תופסות את המדרכה והכול מתייקר בשוק".
כמה פעמים הלכת לשוק
השחקן עמיקם לוי, המוכר מהטלנובלה "השיר שלנו", פתח לפני כמה חודשים חנות אקסצנטרית וצבעונית לרהיטים יד שנייה שבתוכה בית קפה, בשם עמיקמא, שם יושבים על כיסאות וספות שיוצרו בשנות הארבעים והחמישים, ולוגמים תה וקפה מספלים מאותה תקופה. ביום שישי שבו ביקרתי במקום ערך הזמר רפי פרסקי, שגר בשכונה, אירוע של גבינות ויין. "כבר עשר שנים אני בעסקי הרהיטים", אומר לוי. "עברתי ליד השוק, ואני במקום הכי טבעי שלי. המקום נהיה מאוד טרנדי בגלל אנשים כמוני שמחפשים איזה משהו אותנטי, אבל אני חייב להגיד לך שאני מקווה שלא יהיו עוד הרבה כמוני פה. אני נורא אוהב את השילוב שמתקיים כאן. לא רוצה שיהיו עוד הרבה צפונים שיפתחו פה מקומות. בתל אביב מתנפלים על מקומות ודוחקים הכול הצידה".
במקום של עמיקם אני פוגש את ז'קלין רוקובניץ שקנתה עם בעלה, הפרופ' ז'ירום מנדל, בניין בתוך השוק ושיפצה אותו. "באנו מכיכר המדינה לכאן", היא אומרת. "כולם אמרו לנו שאנחנו מטורפים. האנשים בבאסטות חשבו שאנחנו ממס הכנסה או מהעירייה. למה שני זקנים יבואו לגור בתוך השוק, יש רעש, חולדות ונרקומנים".
אז למה בכל זאת עברתם לפה?
"איפה תקנה בית כזה? יש שומר שיושב פה כל הלילה. לגמרי לא מפחיד. חוץ מזה, הם שומרים עלינו החבר'ה מהבאסטות. הגענו לפה, הכול התפורר, התקרה נפלה, ובעלי אמר שהוא לא יישאר".
לא רועש פה? "בכיכר המדינה היה לי יותר רועש. בבוקר אנשים קמו והדליקו את המכוניות שלהם בצפצופים נוראיים. היו שם הרבה אוטובוסים. הילדים שלנו והחברים אמרו, אנחנו לא נוכל לבוא לבקר אתכם".
לא מטונף פה בלילה?
"בסוף היום זורקים את הזבל ואחר כך מנקים את הרחוב בזרם מים. היום כולם אומרים לנו כמה נבונים היינו, אחלה עסקה עשיתם, ובאים לבקר אותנו". רפרם חדד מזהיר מהאופוריה: "המגמות החדשות בשוק יכולות גם לפגוע בחקלאים ובדוכני הירקות, כי נפתחו יותר חנויות אופנה על חשבון מקומות חלשים. מישהו עם חנות אופנה יכול לשלם יותר כסף ממישהו שיש לו דוכן לבצלים, למשל. זה מה שיפה בשוק היום, שיש לך דוכן של בצלים בקילו בשקל דבר שאם כוחות כלכליים יגיעו לשוק לא יוכל להתקיים. זה יכול להפוך למשהו נורא מפחיד. נכון לעכשיו זה נראה טוב, זה שומר על עצמו. כסף יכול להביא למשהו טוב, אבל גם להוריד את האיכות. זה לא כמו באירופה, שבשווקים שם מחליטים על פי איכות מי ייכנס ומי לא. החנויות החדשות הן דבר נחמד סך הכול, עדיף מכלום, אבל לא עדיף מאיכות".
המעצב צדק
בלב שוק מחנה יהודה בירושלים פתחו לימור טוב ורחלי שמול, שתי מעצבות, בוטיק מעצבים ששמו אגוז, על שם הרחוב של החנות. "האמת היא שירושלים נגמרת", אומרת טוב. "האפשרויות בה לא רבות. במרכז העיר לפני שלוש שנים היה כמעט מת. אז מה היה לנו, או עמק רפאים או שצריך להמציא מקום חדש, והמקום החדש נראה לנו השוק".
לשוק הזה יש דימוי של עמך, בית"ר ירושלים, מוות לערבים וכהנא צדק.
"בין דימוי לאמת יש מרחק. זה שבן אדם אוהד בית"ר, זה בסדר. הוא יכול להיות גם בוגר אוניברסיטה, אז תמיד יש אחד כזה שצועק, זה לא מעיד על הכלל. הקשר בין כל סוחר לסחורה שלו הוא לא מקרי. יש קשר מאוד ענייני ואישי. מי שמוכר עגבניות לא ימכור לך עגבניות לא טובות, זה עניין של עיקרון".
אבל בכל זאת, בוטיק בשוק?
"לפני שלוש שנים היינו היחידות. עכשיו יש כמה בוטיקים. המחירים פה לא בשמים. זה חלק מהעקרונות שלנו, מחירים לא גבוהים, בדים טבעיים. גם לא תמצא כאן ייצור המוני. אצלנו אפשר להתמקח, וגם לפעמים רבים אחד עם השני. חלים פה חוקי נימוס אחרים, שזה קצת יותר מוחצן מכיכר המדינה, אבל שם יש ניכור וזה בעצם מקום די פרחי".
אז מה ההבדל בין הפרחים האלה לפרחים פה?
"או.קיי, אנחנו שוק. זו שאלה של מיקום, זו לא שאלה של טיב האנשים. ברור שלמיקום יש השפעה. פה זה לטובה. בכל יום בארבע וחצי אחר הצהריים יש קפה של שכונה, ואין דבר כזה להפריע. אין דבר כזה שהקליינטים יעשו מה שהם רוצים. אנחנו שותים קפה, ולא קפה עם הל, הפוך, אספרסו, אמריקנו, עם עוגיית זנגוויל".
מי שנחשב למלך היאפים בשוק מחנה יהודה הוא ללא ספק אלי מזרחי, שהקים את מזרחי, בית הקפה המצליח שהפך כבר למוסד שאליו מגיעים מכל קצות הארץ.
מזרחי: "לפני 15 שנים פתחתי את העסק. אז זה היה בית קפה הרבה יותר קטן ממה שאתה רואה עכשיו. עמדו בשוק ואמרו, משוגע מי שעושה דבר כזה בשוק מחנה יהודה. פתחתי כשאף אחד לא רצה לבוא לשוק. היה קשה לחנות פה, לסחוב את הסלים. והסופרים עשו מבצעים על ירקות, כי זה דבר שאפשר להפסיד עליו. לשוק מחנה יהודה היה מאוד קשה להתמודד עם התחרות. אתה בא לתנובה ורוצה לקנות ארגז עגבניות, ולעומתך הסופר רוצה 300 ארגזים, אתה יכול להתחרות איתם? אמרתי לעצמי, צריך פה דברים אחרים. צריך מקום שאפשר יהיה לשים בו את הטוסיק באמצע הקניות. לא ידעתי מה יהיה, היה לי איזה ויז'ן, היה לי חלום שזה יהפוך למשהו אטרקטיבי. אחרי שנתיים שהעסק נהיה באמת אטרקטיבי והדור הירושלמי הצעיר גילה את המקום התחילו להתגלגל כל מיני דברים. הבנות מאגוז התייעצו איתי ורצו לפתוח מקום. הרחוב הזה שקוראים לו אגוז, רוב החנויות בו היו סגורות לפני חמש שנים, לא היתה שם נפש חיה. מדהים איך שזה התפתח. ממש כמו אש בשדה קוצים. אחר כך באה החברה שלי ופתחה לפני שלוש שנים בוטיק בעצמה, פה לידי. לפני שאני פתחתי את הקפה הזה אנשים לא קיצרו את הדרך בסמטה הזו, מדהים".
יש במקום שלך משהו ששובר את הסטראוטיפ של השוק, כמקום של ימין קיצוני וקריאות הסתה לפוגרומים אחרי פיגועים.
"הדימוי של השוק נפגע בעצם מזה שאנשים קיצוניים הגיעו לתוך השוק. אלה שאמרו 'כהנא צדק' הם חבורות של כהנא שהשתלטו על הלך הרוחות וצעקו בתוך השוק. זה לא מה שהולך פה ברוב החנויות, למרות שחלק מהם הם כאלה. אתה חושב שאין בשוק הפועל ירושלים? יש פה, ולא מעט. היום אני עומד בראש ועד השוק. ברגע שנבחרתי הודעתי לחברים, אנחנו א-פוליטים, לא נותנים לתלות פה מודעות, לא מתקרבים אליהם. מבחינה כלכלית טהורה אסור לי להזדהות עם אף אחד. יש סטיגמות שהעיתונות דחפה לאנשים במשך שנים, יהיה קשה מאוד לתקן את זה".
אז אתה פותח בין כל השיפודיות מקום שהוא די פיינשמקרי.
"אני פיינשמקר, אני איסטניס. אני לא יכול לסבול שמישהו יעשה משהו במטבח וכולם יגידו שהוא טוב, ואני אטעם אותו, ויהיה לו טעם מתכתי".
מה עם השמועות שארומה תפתח פה סניף?
"לפני שבע שנים היית אומר 'ארומה עומדים לפתוח סניף במחנה יהודה', היו מגלגלים אותך מכל המדרגות. היום אם ארומה פותחת פה סניף זה אומר שהם רואים את השוק כמקום מרכזי שכדאי מאוד להיכנס אליו. לדעתי הם עושים שגיאה כי השוק לא מתאים למקומות כמו ארומה. יש אנשים ממרכז העיר שבאים לשתות פה קפה בזמן שיש להם ארומה שם. אבל עזוב אותך מלכלוכים על ארומה. אנשים לא הכירו את השוק הזה כדי לקבוע דברים עליו. הכול מהתקשורת, לא רואים דברים נכוחה. השוק הזה הוא מודל לחיקוי בכל הארץ. בכל העולם המודל הוא ללכת לקראת השווקים. יש היום מגמה של סלואו-סיטי באיטליה שאומרת, בערים האלה אין מקדונלדס וקנטקי פרייד צ'יקן, אין יותר לבנות קניון. הכול שווקים פתוחים. תרבות הקניונים בירידה. איפה יותר נוח לך ללכת, במקום שסוגרים אותך? אתה רוצה לנשום אוויר, יצאת מהבית סוף-סוף, יצאת מהמשרד, תיהנה מזה".
