התערוכה הפעם סובבת סביב "עקרות", ובתוך כך, כמובן, גם פריון. מאמרו של גדעון עפרת המצוי בקטלוג מרפרר ליצירת האמנות באשר היא כייצוג של פריון, ומשרטט בקווי מתאר רחבים, נדיבים, גנאולוגיה של ייצוגי עקרות בתרבות העולם ובתרבות הישראלית, מספר בראשית ועד ליצירות אמנות שנעשו בישראל ב-2008.
הפרישה של עבודות רבות בקונטקסט החדש עוררה בי מערך אסוציאציות חדש, ויצירות שהוצגו בתערוכה נדמו לי כמנהלות דו-שיח וירטואלי עם יצירות שלא הוצגו בה. כך הזכירה לי יצירתו של הדס עפרת "לידה מחדש" את המיצב של שולי נחשון "כל רגע להתחיל מחדש", שתיהן עבודות המבקשות לגעת ולהתפלש בחיטה כ"אם הגדולה"; ציורו של לארי אברמסון "עין" המתאר גזיר ירח דק הטבוע בעיגול סגול את סדרת יצירותיו של האמן הדתי חיים אודם, המתארות ירחים בגדלים משתנים; הפרויקט "הכוורת" של מירי נשרי את ציורי הדבורים של איטה גרטנר; ועבודותיה של מאיה אטון את יצירותיה המוקדמות של חן שיש. שדה האמנות נראה כך כמרבד רוחש של קשרים פוריים - מדומיינים או ממשיים, מגעים של איקונוגרפיה דומה או קירבה סגנונית בלתי מודעת.
אהבתי במיוחד את המיצב של אתי אברג'ל, "השריקה שלא נשמעה". המיצב בנוי חוטים משתלשלים ועליהם צרורות של משרוקיות צבעוניות, "עטופות" שברי חרסינה סיד וגיר, לידם מערך של כלי קיבול ומשרוקיות נוספות, ועל הקיר מסתחרר עיגול כהה, דמוי רחם. דומה כי כותרתו של המיצב מתייחסת לשירה הקאנוני של יונה וולך, "מחזור", מתוך הספר "מופע" (1985). גם המושג "מחזור", כמו גם התערוכה כולה, הוא סימבול הן לפריון והן לעקרות בו-זמנית: לעתים המחזור הוא סמל להריון שלא התממש, אך הוא גם מעיד על מהלך בריא ותקין של מערכות הגוף. הנה שירה היפה של וולך, ייצוג מהודר ופואטי החוגג את המחזור הנשי: "ונשמעה שריקה/ ופרחי הדם/ החלו להטיף דם/ וכל הפרחים/ החלו לנטוף דם/ וההמון העצום/ בא לאסוף את הדם/ וכל הדברים הטיפו דם/ והשמים האדימו וכהו/ וילד קטון הלך מתחתם/ והשמים נצטללו והבהירו/ אחרי שהטיפו דם/ וניטהרו והתכילו/ וגביע זהב ענק מקושט/ בעלים ופרחים של זהב/ גדול מכל השמים/ נמלא עד שפתיו בדם/ ונטף דם./ וגביע זהב מקושט/ בעלים ופרחים של זהב/ להראות שמלאה המכסה/ נטף דם מגדותיו".
