אחת מהן, מלזיה, היתה להוטה להפוך למדינה המוסלמית המתועשת הראשונה בעולם לא יאוחר משנת 2020. ב-1997 היא האמינה שסורוס שמט את הקרקע מתחת לרגליה.
הנה כי כן, מה אפשר לעשות בספסרי בורסה חסרי מעצורים, המגלגלים מיליארדים, מבחינים בפרצות, מוכנים להיכנס ולצאת כלאחר יד - והורסים בן לילה את מקורות המחיה של אומות שלמות? מה אפשר לעשות - חוץ מאשר לחרוק שיניים, ולעמוד על המשמר?
התשובה התחילה להסתמן עשר שנים אחר כך, כאשר שלומה של המערכת הבנקאית העולמית חזר והועמד בסכנה. האמצעי היעיל ביותר להילחם במהמרי שווקים הוא לנהוג כמותם.
קחו למשל את איסלנד הקטנטנה, בשוליים המרוחקים של הים הצפוני. היא היתה עד זה לא כבר סיפור הצלחה מהולל. עכשיו היא נלחמת בציפורניה כדי להגן על שלומו של המטבע הלאומי, הקרונה. היא העלתה את שער הריבית שלה ל-15%. זה שבועות אחדים ששלטונות איסלנד חוקרים חשד לקונספירציה: קרנות גידור הימרו על נפילת הקרונה, וציפו לרווחים פנומנליים. תחת הרושם של הגילויים האלה, האיסלנדים האזינו בשבוע שעבר להצעתו של בנקאי מקומי רב השפעה: כדי להילחם בקרנות הגידור, הבה נקים לנו קרן נאמנות לאומית להבטחת יציבותנו. הקרן הזו "תשאב את הכנסתה מן המשאבים הטבעיים והאנושיים של ארצנו". הקרן תבטיח את המשך השתתפותה של איסלנד בסחר הבינלאומי, ותאפשר לנו "לקיים כלכלה עצמאית ומטבע משלנו".
כדי לגבור על קרנות הגידור, איסלנד צריכה להפוך בעצמה לקרן גידור. זה רעיון שבעל טור ב"פייננשל טיימס" תיאר באירוניה קצת יותר מדי מושחזת עוד בסוף מארס. הוא כתב על מאמצי הבנק המרכזי של אירופה להציל את "איסלנד, קרן גידור ענקית השוכנת מערבה מן החוף הנורווגי, ובבעלותה נמצאים חלקים ניכרים של הרחובות המרכזיים בערי בריטניה", כולל כמה בתי קפה בצ'לסי. בעלי המניות של הקרן רותחים מכעס על הפסדיהם, "שהלוא רייקייאוויק עצמה שווה איזה עשרה מיליארד דולר".
אגב, הבנקאי האיסלנדי שהציע להפריט את ארצו הוא ביורגולפור גודמונדסון, בעל השליטה במועדון הכדורגל האנגלי ווסטהאם.
פרוור מדברי עשיר להחריד
הרעיון להפוך את איסלנד מרפובליקה פרלמנטרית לחברה בע"מ (או בעצם לא בע"מ) הוא כמובן הגזמה סאטירית. אבל אולי לא כל כך. דובאי, למשל, עומדת בעיצומה של טרנספורמציה מעין זו. סטטיסטיקה מראה שבעוד 12 שנה, חלקם של בעלי האזרחות באוכלוסייתה יפחת מתחת לאחוז אחד. גם אם עדיין יהיו לה סממנים של ריבונות מסורתית, ספק אם יהיה אפשר לחשוב אותה למדינה. היא תהיה פרוור מדברי עשיר להחריד של העולם המתועש, עם המון גדול של עובדי שירותים הודיים ופקיסטניים. אמנם יהיו לה שגרירים ויהיה לה צבא (באמצעות הפדרציה של האמירויות), אבל הקשר בינה ובין שאר העולם יהיה מיוסד בעיקר על האחזקות הענקיות שלה מעבר לגבולותיה. את האחזקות האלה מנהלת הקרן הלאומית שלה.
קרנות לאומיות מנהלות עכשיו את עסקיהן של שורת ארצות, מקצתן זעירות עד כדי גיחוך. רובן משתדלות להיות סובטיליות, זאת אומרת לא להיראות יותר מדי, לא לזכות בעודף תשומת לב. הן יודעות שנוכחות מופגנת תעורר שנאת זרים, ושנאת זרים תזין פופוליזם ודמגוגיה.
לא קל להיות רגיש.
קחו למשל את ולדימיר פוטין, נשיאה היוצא של רוסיה וראש ממשלתה הנכנס. הוא גילה זה כבר את הדרך להחזיר את רוסיה אל מעמדה הראוי: להפוך אותה לנסיכות נפט וגז.
בחמש השנים האחרונות, הנשיא פוטין שוקד על טשטוש הגבולות בין המדינה הרוסית ובין "גזפרום", חברת האנרגיה הגדולה ביותר עלי אדמות. גזפרום מחזיקה את אירופה באותו אזור עדין, סמוך למפשעה, שבו רוסיה מתעניינת זה 300 שנה ויותר. בלי גזפרום אין לאירופה חיים.
למי ניתן את הצינור הדרומי?
האינטרסים של גזפרום חייבו אותה לחפש חלופות לפרוזדור הגז החוצה את אוקראינה ואת בלארוס. צינור אחד נועד לעקוף אותן מצפון, דרך הים הבלטי, אל תוך מעיה של גרמניה. צינור שני נועד לעקוף מדרום, דרך טורקיה ויוון אל מעיה של איטליה.
את המשא ומתן על הצינור הצפוני ניהל פוטין בהצלחה ניכרת עם גרהרד שרדר, קנצלר גרמניה לשעבר. זמן קצר לאחר שהפסיד בבחירות, ב-2005, שרדר נענה בעונג להזמנת פוטין להיות היושב ראש של תאגיד רוסי-גרמני אשר יניח את הצינור החדש. השליטה בתאגיד שייכת לגזפרום.
את המשא ומתן על הצינור הדרומי התחיל פוטין עם סילביו ברלוסקוני, בתקופת הכהונה הקודמת שלו כראש ממשלת איטליה. ברלוסקוני, ידיד אישי קרוב של פוטין, הפסיד בבחירות ב-2006. יורשו, רומאנו פרודי, המשיך את המשא ומתן. הוא תמך בשותפות בין גזפרום לענק האנרגיה האיטלקי ENI. ממשלתו של פרודי נפלה בתחילת השנה, והקואליציה שלו הובסה בבחירות לפרלמנט בחודש שעבר. פוטין אינו מצליח להסתיר את קורת רוחו. הוא מחל על הפרוטוקול, וקפץ לביקור אצל ברלוסקוני עוד לפני שקמה ממשלה חדשה. אבל השבוע נודע שהוא גם הציע לפרודי להצטרף אל שרדר, ולהיות היושב ראש של חברת הצינור הדרומי.
לפי עיתוני איטליה, פרודי, המוסיף לעמוד בראש ממשלת מעבר, הודה לפוטין על ההצעה ה"מחניפה", אבל דחה אותה. הוא כנראה עדיין מחשיב את שמו הטוב.
השאלה המעניינת באמת אינה נוגעת לפרודי. היא נוגעת לפוטין ולשיטותיו. האם הנשיא היוצא וראש הממשלה הנכנס חושב שזו הדרך לתרגם כוח כלכלי להשפעה פוליטית? לטלטל תוכניות פנסיה נדיבות לפני כל פוליטיקאי אירופי שישרת את האינטרסים של רוסיה? ובעצם, מדוע רק פוליטיקאים אירופיים? פוטין אינו מסתיר את רצונו להרחיב את עסקי רוסיה באירופה: לא רק לשאוב את הגז, אלא גם לחלק אותו. זו תוכנית סבירה בהחלט בשביל תאגיד אנרגיה רב-לאומי. ל-Exxon , ל-BP, ל-Shell ואפילו לחברת הנפט הלאומית של ונצואלה יש רשתות הפצה משלהן. במרכז וושינגטון אפשר למצוא תחנת דלק הנושאת את שמה של חברת הנפט הרוסית Lukoil. אבל פוטין אינו מנכ"ל של חברה מסחרית, הוא עומד בראש ארץ ריבונית.
או האמנם? האם רוסיה היא רפובליקה פדרלית, כפי שאומרת חוקתה - או עסק מסחרי ענקי, שיש לו למרבה הנוחיות טריטוריה עצומה עם חסינות דיפלומטית? מה רוצה רוסיה בע"מ לקנות? את מי היא רוצה לקנות? מי יוכלו לעמוד בפיתוי, כאשר יתברר להם המחיר? האם אנחנו צריכים להציע שמבקר המדינה יתלווה מעכשיו אל כל נסיעה של פוליטיקאי למוסקבה? כמובן, ייתכן שכבר איחרנו את המועד.
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com
