זמן שבני גילו עוד התנדנדו מנומנמים בין הקפיטריה לתואר ראשון, גידי גרינשטיין כבר מיתג את השאיפות המקצועיות שלו בסלוגן קליט בן שלוש מילים: הוא רוצה לעסוק במשהו "מעניין דחוף וחשוב". זה מה שהנחה אותו להגיע, עם שחרורו מהצבא, כשהוא רק בן 25, לקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF). זה מה שלקח אותו לוועידת קמפ דיוויד כמזכיר צוות המשא ומתן בגיל 29. וזה גם מה שדחף אותו להקים בגיל 34 את מכון ראות, מכון למחקר העוסק בחשיבה אסטרטגית, שחנך השבוע את כנס "ישראל 15" הראשון.
את השאפתנות גרינשטיין לא שומר רק לעצמו. הוא מדליק את הלפטופ ומחפש את גרף איכות החיים. הוא אוהב גרפים שמדברים בעד עצמם. כשהגרף נמצא הוא מצביע על העקומה התלולה שבה טיפסה ישראל מתחילת שנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-70, שנים שבהן הצטמצם באופן ניכר הפער באיכות החיים מול ארצות הברית. אחר כך האצבע שלו נמתחת לשנות ה-80 והלאה. קצת עליות, קצת ירידות, אבל השינוי אינו דרמטי. כבר יותר משלושים שנה שישראל צומחת על בטוח, וזה ממש לא מספיק לגרינשטיין, שמאחל לה להיכנס לרשימת 15 המדינות המובילות בעולם. מכאן גם שם הכנס.
מה יש ל-15 המדינות המובילות בעולם שלנו אין?
"או שיש להן הכנסה ממוצעת לנפש הרבה יותר גבוהה, שזה המודל האמריקאי שבו אדם מרוויח הרבה, ובכספו הוא קונה חינוך, בריאות, רווחה וביטחון אישי; או שיש להן איכות חיים כמו במודל האירופי, שאז האזרח מרוויח פחות, אבל הממשלה מספקת לו את אותה רמת חיים כמו לאמריקאי. זה אומר שכשאתה מגיע לבית חולים ציבורי אתה מקבל מיטה בחדר ולא במסדרון, אתה לא מחכה בתור לניתוח תקופות בלתי סבירות, ואם פרצו לך לדירה והתקשרת למשטרה, אז יגיע שוטר שיעשה משהו כדי לתפוס את הגנב ולא רק ייתן לך טופס לביטוח".
כדי להגיע לאוטופיה שגרינשטיין מדבר עליה, ישראל צריכה לעשות "קפיצת מדרגה", שבניגוד ל"צמיחה" סתם היא משהו שלא נמצא בלקסיקון המדיניות המקומי. "התפיסה הקיימת אומרת ש'קפיצת מדרגה' היא 'צמיחה' עם קצת יותר מאמץ וקצת יותר משמעת", פותח גרינשטיין. "אנחנו אומרים ש'צמיחה' היא כמו אדם שהולך במהירות של חמישה קמ"ש, ואז הוא רוצה להגביר לשמונה קמ"ש. כדי לעשות את זה הוא צריך נעלי התעמלות חדשות ולהתאמץ יותר. אבל כדי להגיע למהירות של עשרים קמ"ש, הוא כבר צריך אופניים. לכן 'קפיצת מדרגה' זה לא עוד מאמץ, אלא שינוי בהתנהלות. שינוי עמוק בסדרי העדיפויות".
איך עוברים לאופניים? "אין מתכון אחד לקפיצת מדרגה", הוא מודה. "הזינוק של אירלנד לא דומה לזינוק של דרום קוריאה". אבל יש לו בכל זאת כמה טיפים. "קפיצת מדרגה מתרחשת כשיש התלכדות של כמה דברים: הראשון הוא מדיניות ממשלה שמבטיחה יציבות כלכלית ומקדמת צמיחה. השני הוא היכולת לזהות מגמה עולמית ברורה, להתיישב עליה ולמצות אותה. לדוגמה, בסינגפור הבינו שהסחר רק ילך ויגבר, אז הם משקיעים בנמל שלהם, שמביא להם פירות רבים. דבר שלישי הוא תחושת דחיפות, בדרך כלל כתוצאה ממשבר, שמביאה לבשלות מסוימת. לדוגמה, אירלנד בשנות ה-80 או ישראל בשנות ה-50, או גרמניה ויפן שאחרי מלחמת העולם השנייה".
המקום שבו מכון ראות מבקש להזיז דברים הוא ברתימת מגזרים שונים בחברה הישראלית לחזון "15 המובילות". הכנס השבוע הפגיש ביניהם, עכשיו נותר לראות אם היוזמות שעלו בו יבשילו. "אחד הדברים שיודעים על מדינות שזינקו זה שלא מספיק שמשרד האוצר ינחית את הכללים. כדי לעשות קפיצת מדרגה, הפיתוח החברתי והכלכלי צריך להפוך לדיבוק לאומי, כמו שבעבר היו פה גאולת הקרקעות או הפרחת השממה. פרויקטים שבכל בית עסקו בהם. בשביל זה אנחנו צריכים לרתום את ראשי העיריות, ראשי השלטון המקומי, יזמים חברתיים ועמותות, פילנתרופים שצריכים להשקיע יותר כסף, המגזר העסקי, הפקידות המקצועית בכל משרדי הממשלה, והעולם היהודי שצריך למלא תפקיד יותר מרכזי בשדרוגה של ישראל. חוץ מזה, יש שתי קהילות שחייבות להשתדרג: החרדים והערבים".
ישראל חסרה את הלכידות שפעם הייתה לה.
"נכון שאין לכידות, אבל מהניסיון שלנו, סביב האתגר הכלכלי-חברתי יש קונצנזוס ונכונות להירתם. בכנס גם הכרזנו על הקמת קרן 'ישראל 15', קרן שתתמוך בפעילויות של קפיצת המדרגה. נגייס כסף מכל יהדות העולם, החל מהקיץ, ואנו מקווים להתחיל לחלק מיליוני דולרים לעמותות ולתוכניות שמחויבות לקפיצת המדרגה כבר בינואר 2009".
מגבלות הכוח
המירוץ של גרינשטיין, 38, התחיל באכזבה גדולה: התברר לו שהוא לא יכול להיות קרבי. האלטרנטיבה הייתה לימודי כלכלה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית. לימודיו הביאו אותו למחלקה הכלכלית של חיל הים. "בשלב הראשון, כקצין זוטר, עסקתי ברכישת אמצעי לחימה. בשלב השני הייתי אחראי על התוכנית הרב שנתית וריכזתי פרויקט שעסק בהפרטת המספנה של חיל הים בחיפה". במקביל לשירותו הצבאי הוא גם החל ללמוד משפטים.
עם השחרור, ביולי 1995, דילג גרינשטיין על הסיבוב בדרום אמריקה, ונכנס לעבודה ב-ECF, שכמה שנים קודם הביאה לעולם את תוכנית אוסלו. הוא התחיל בריכוז פרויקטים לשיתוף פעולה כלכלי ישראלי-פלסטיני-ירדני, אבל כבר בנובמבר 1996 המשיך הלאה. "התחלתי לרכז פרויקט ענק עם עשרות אנשים, שמטרתו להכין את המשא ומתן להסדר הקבע. הנחת העבודה של הפרויקט הייתה שלממשלה אין יכולות ארגוניות להתכונן למשא ומתן מורכב כל-כך.
"ריכזנו עשרות מומחים, משפטנים, אנשי צבא, אנשי שירות החוץ, פרופסורים, אנשי מרכז, ימין ושמאל. טיפלנו בכל תחום אפשרי של המשא ומתן, כולל ירושלים, גבולות, ביטחון, מקומות קדושים, כלכלה ומים. הכנו תיקים מסודרים למשא ומתן על הסדר קבע".
אחד המומחים היה עו"ד גלעד שר, שעם כניסת אהוד ברק ללשכת ראש הממשלה התמנה לראש צוות המשא ומתן. "שר נכנס לתפקידו וראה מה יש בשירות הציבורי, שזה היה מעט מאוד, הרים לי טלפון, והציע לי להיות מזכיר הצוות, ולהביא איתי את כל עבודת המטה, שבאמת שימשה בסיס לתהליך המשא ומתן".
הוצאתם בקבוקי שמפניה?
"מצד אחד, אתה לא מאמין שאתה שחקן בסרט, שהכול סביבך. מצד שני, גם במקומות האלה יש בנליות. העבודה היא עדיין הרבה כתיבת מסמכים, טלפונים, פגישות. אתה מגלה כמה מוגבל הכוח של מי שחשבת שיש לו הרבה כוח. אתה רואה עד כמה דלים הכלים של מי שעושים את ההחלטות ההיסטוריות עבורנו, עד כמה חלשה המערכת שנועדה לתמוך בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות בסביבה של ראש הממשלה.
"אין מתודולוגיה. מכנסים דיונים, כל המשתתפים מחווים את דעתם, אין בירור של כל אחת מהדעות והנחות העבודה, ואחר כך אף אחד גם לא בודק. הדיונים מתחילים בסקירת מודיעין שלעתים קרובות לא רלבנטית להחלטה שצריכה להתקבל, בתום הסקירה אנשים מתייחסים אליה. ההתייחסויות יכולות להיות מנוגדות, אבל אין ניסיון לברר מהו הבסיס להתנגדות. הסביבה מאוד פוליטית, ובסוף, חלק גדול מההחלטות מתקבל מבלי לברר את הרלבנטיות שלהן".
הניסיון שהצטבר במהלך השנתיים שבילה בלשכת ראש הממשלה הביא את גרינשטיין למספר מסקנות, המשמשות אותו גם היום, כשבמסגרת מכון ראות הוא מציע את תובנותיו לכל גופי הממשל בארץ. "אחרי שסיימתי את השירות בלשכת ראש הממשלה הבנתי שהבעיה היא מבנית-מוסדית, ובשורש העניין שיטת ממשל שמייצרת קדנציות קצרות ולא יציבות, פיצול בכנסת ובממשלה, ולכן יש תמריצים חזקים להתנהלות קצרת טווח, סקטוריאלית ופופוליסטית. כשהצרכים של המדינה הם בדיוק להפך.
"אם מסתכלים אחורה רואים שלכל ראשי הממשלה האחרונים - אולמרט, שרון, ברק, ביבי, פרס ורבין - יש אותן תבניות כמעט בכל נושא מרכזי. תמיד שניים מתוך השרים הבכירים הם יריביו של ראש הממשלה. עכשיו אלה ברק וציפי לבני מול אולמרט. שרון התחרה בביבי ובסילבן שלום. כך נוצרת יריבות גדולה בצמרת, שמחלחלת לדרגים המקצועיים. לכן, בכל תחום שמחייב שיתוף פעולה בין-זרועי מתמשך, מדינת ישראל מדשדשת: חינוך, תשתיות, מים, עוני, הטיפול במגזר הערבי, בפזורה הבדווית בנגב. אורך הקדנציה הממוצע של שר הוא שנה וחצי, ויש מי שיגידו שזה אורך הזמן שלוקח לשר להתחיל ליישם מדיניות".
קוצר הנשימה והתזזיתיות של המערכת הפוליטית מביאים להפקרת ההחלטות בידי קבוצה קטנה של אנשים, שלא תמיד מגיעה מוכנה למלאכה. גרינשטיין מספר, לדוגמה, שהוא לא זוכר דיון רציני סביב סוגיה מתבקשת כמו הקמת המדינה הפלסטינית והשלכותיה. לדבריו, "ההחלטות מתקבלות על-ידי צוות המשא ומתן, שזו קבוצה קטנה של אנשים, והמערכת לא שותפה. למה? בגלל הפיצול והיריבות בכנסת ובממשלה, כי ראש הממשלה לא סומך על שריו, בגלל תרבות ההדלפות, בגלל שחלק גדול מראשי הגופים הציבוריים - כמו הצבא והמוסד - מתכננים קריירה פוליטית בעודם בתפקיד.
"כל הסיבות האלה לובנו לעייפה בדוח וינוגרד. את כל זה חווינו על בשרנו. כשקוראים את הדוח רואים שזה לא התחיל באולמרט. זו תרבות קלוקלת שהשתרשה במשך שנים רבות. וברגע שהבנתי שמדובר בבעיה מבנית, הבנתי גם שהפתרון לא יכול להגיע מבפנים".
להפוך את הפירמידה
ב-2001 קיבל גרינשטיין את מלגת וקסנר, ונסע לשנה לבית הספר לממשל על-שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. הוא החליט להקדיש את השנה הזו לבירור חזון 15 המדינות המובילות, שהחל להעסיק אותו כמה שנים קודם לכן. הזרעים נטמנו במסמך שכתב עם דוד ברודט, מנכ"ל האוצר לשעבר, ועם אשת העסקים רעיה שטראוס בן-דרור, שאותם פגש בשלהי שנות ה-90 במסגרת פעילות של קרן פרידריך אברט. "החזון סוכם אז במצגת קצרה, והונח על המדף", הוא משחזר.
במהלך השנה בהרווארד גילה גרינשטיין כי הבלגן שראה בשאלות המדיניות-ביטחוניות הוא רק רמז קטן לכאוס המתקיים בתחום החברתי. "בתחום הביטחוני לפחות יש גופים שיש להם מנדט לחשוב על הדברים מבחינה מערכתית, כמו המועצה לביטחון לאומי. בתחום החברתי-כלכלי הפונקציות האלה לא היו קיימות".
המסקנה שלו הייתה הקמת מכון ראות. הוא חזר לביתו הישן ב-ECF, וניסה להקים בתוכו את ראות. "גייסנו עשרות מומחים, גנרלים ופרופסורים, וגילינו שם המון בעיות אגו, והמון בעיות זמינות. חלק גדול מהמומחים כבר לא רוצים או לא מוכנים ליצור ידע חדש. הם באים ומרצים. זו תרבות דיון שבה אנשים באים ונותנים שפיל, חלקם אפילו לא יושבים כדי לשמוע את האחרים, והולכים. אין יכולת לרדת לעומק, אין יכולת לעשות סינתזה, ולא לתרגם לעבודה".
בעיה נוספת ב-ECF הייתה ההתגייסות המלאה של הארגון להסכם ז'נבה. "חשבתי שגוף כמו ראות, שבא לעזור ולעצב אסטרטגיה רלבנטית, לא יכול לשבת בתוך ארגון שמקדם את ז'נבה באש ובמים". בסוף 2003, אחרי שנה קשה ב-ECF, התכנסו חמישה חברים ומצאו את הנוסחה למכון ראות. במקום מומחים מבחוץ, שבאים להתארח ולהישען על מספר קטן של אנשי צוות קבועים, מכון ראות החליט להפוך את הפירמידה על הראש.
"לב ההתארגנות הם חבר'ה צעירים שזמינים באופן מוחלט לעבודה, כשאת המומחים אנחנו מביאים לפי הצורך. זה יותר זול ויותר גמיש. מה שהצעירים מביאים לשולחן זו שיטת חשיבה. רוב מכוני המחקר עוסקים בחקירה ובלימוד, אנחנו נותנים שירותים לקבלת החלטות. גופים אחרים מעסיקים מומחי ידע, אנחנו מחזיקים מומחים לתהליך. האחרים מתמקדים במידע, אנחנו מנסים להבין מהן הנחות היסוד. אנחנו משלימים גופים כמו המכון לדמוקרטיה, כי אנחנו מתמחים בשאילת השאלות, והם מתמחים במחקר. הצלחה מבחינתי היא אם הפניתי אותם לשאלה שלא חשבו עליה". במילים אחרות, גרינשטיין אומר שמקבלי ההחלטות והמומחים פועלים מתוך אינרציה ולא מתוך בחינה מתמשכת של המציאות המשתנה, ושם הוא רואה את תפקיד הארגון שלו.
בניסיון להדגים את הדברים הוא קופץ ללוח המחיק ומצייר טבלה. אחת המשבצות שלה, המסוכנת ביותר, היא השטח המת, שמסמל מידע שמקבל ההחלטות אינו יודע שחסר לו. הארגון של גרינשטיין, בשל המבנה השונה שלו, אמור לראות את השטח הזה.
"בנקודות העיוורון מתהוות הפתעות אסטרטגיות. זה מלחמת יום כיפור, האינתיפאדה הראשונה, רצח רבין, ה-11 בספטמבר, חברת קודאק שלא חזתה את מהפכת המצלמות הדיגיטליות, חברות טקסטיל שנאחזות בקרני המזבח. אנשים שפועלים לפי הנחות עבודה, למרות שבמציאות כבר חל שינוי, ולכן הם לא מצליחים לסגור את הפער. כדי לסגור את הפער הבסיסי הזה צריך שינוי בסיסי במרקם הערכים, בתוכניות".
כבר עליתם בראות על שטח מת?
"כן. בינואר 2006 החמאס ניצח בבחירות, ומדינת ישראל עיצבה מדיניות שמטרתה הייתה להביא למפלת החמאס או לשינוי דרכיו על-ידי קריאה להחרמתו. במדיניות הזו היו פערים בסיסיים. בסופו של דבר, במקום להשיג את מטרתה, החמאס רק התחזק, וביוני 2007 השתלט על עזה. אנחנו, כבר במארס 2006, כתבנו שהמדיניות תיכשל, כי זיהינו היטב את הפער הבסיסי בין המדיניות למציאות. אבל למרות זאת לא הצלחנו לגרום למערכת לשנות כיוון".
הצלחתם להזיז את המערכת בתחום אחר?
"מכון ראות רק בן 4. בינתיים הוא זורע זרעים".
גרינשטיין יודע שהחיסרון המשמעותי בפעילות מחוץ למערכת הוא המרחק מצומתי קבלת ההחלטות. "אני תלוי בממשלה בסופו של דבר. היא זו ששולטת במשאבים ובתהליכי החקיקה". ועדיין הוא משוכנע שהמגזר השלישי, אותן עמותות שנובטות סביב העשייה הממלכתית, הוא שיביא את השינוי החברתי-כלכלי בישראל. "אם זה באיכות הסביבה, באיכות השלטון או במערכת החינוך. היתרון הגדול של גופים במגזר השלישי הוא שאנחנו יכולים להתמקד ברעיון אחד ולקדם אותו. אנחנו יכולים לרוץ למרחקים ארוכים, ונחסכים מאיתנו כל קרבות ההישרדות שהפוליטיקאים שוקעים בהם".
סיבוב פרסה
כמו מורה מעט מיואש, מתבונן גרינשטיין בראשי הממשלה של עשרים השנים האחרונות, ונאלץ להודות שחוץ מרבין ומשרון אף אחד לא הצליח לשנות סדרי עולם. "רבין עשה מהפכה באמצעות אוסלו, אבל שרון עשה דבר עוד יותר יוצא דופן: הוא הוביל מדיניות הנקראת 'פוליטיקה של סיבוב פרסה', שזה מעשה המנהיגות והאתגר הפוליטי המורכבים ביותר. הוא נבחר עם סדר יום אחד ויישם סדר יום הפוך, כשבדרך הוא היה צריך ליצור בריתות משתנות.
"רוב המנהיגים שניסו להוביל סיבובי פרסה לא השלימו את הסיבוב - או שנרצחו או שהודחו. וגם אם לפעמים הם השלימו את הסיבוב, הם הפכו ללא-רלבנטיים. כמו גורבצ'וב אחרי הגלסנוסט. אם שרון לא היה מקבל שבץ הוא היה נבחר על גלי התמיכה של סיבוב הפרסה".
גם ברק, אומר גרינשטיין, קיבל כמה החלטות כבדות כראש ממשלה: "הוא חתם על מזכר שארם, הוא החליט לא לחתום עם הסורים, הוא יצא מלבנון, הלך לקמפ דיוויד ויצא משם, ניהל את האינתיפאדה".
אז יש לו אומץ לקבל החלטות קשות. אבל מה עם תוכן ההחלטות?
"התקלה הקשה של ברק היא שלא הייתה לו כוורת צמודה שהלכה איתו לאורך כל הדרך, כמו פורום החווה של שרון. אצל ברק מתקיים פרדוקס. הוא התייעץ עם כולם, אבל החליט לבד, וכמעט תמיד ההחלטה הייתה שונה מכל העצות".
השבועיים וחצי שבילה בשיחות קמפ דיוויד השאירו על גרינשטיין חותם ברור. "שני דברים אני לוקח משם. הראשון הוא הבדידות של מקבל ההחלטות, במקרה הזה ברק, אבל אני בטוח שזה נכון גם לגבי רבין, שרון ונתניהו. ברגע האמת הם לגמרי לבד. הם יכולים לשלוח צוותים, אבל ברגע האמת - חותמים או לא, עוזבים או נשארים - הם לגמרי לבד. הם נעים בין המבחן האישי של המורשת, המבחן הפוליטי ומבחן ההיסטוריה. לראות את זה ממרחק נגיעה זה משאיר רושם בל יימחה. כי בשביל רובנו, כאזרחים, זו מחשבה תיאורטית. ההחלטות הכי גדולות שלנו הן אם לקנות בית, כמה משכנתא לקחת, ואם לעבור מקום עבודה. ופתאום אני רואה מה זה כובד החלטה, ומבין שהאנשים האלה שוב ושוב היו בצומת הזה.
"הדבר השני זה שראיתי עד כמה, בסופו של דבר, אחרי שנגמרת העבודה הרציונלית זה יורד לאופי, ליחסי אנוש, ליכולת לתקשר ולנהל שיחה. אני הייתי המזכיר של הצוות. הכי צעיר והכי זוטר. הייתה ישיבה שבה ברק ביקש מכולם להביע את דעתם על התהליך כולו, וספציפית על סוגיית ירושלים. היו שם 11 איש, כולל אותי. אני אף פעם לא אשכח את הפער הגדול והעצום ביכולת של אנשים ברגע האמת, כשזה נרשם, לדבר באומץ או בפחדנות. לומר דברים ברורים או להתפתל. בצוות של ברק היו משני הסוגים. היו אנשים שכשגמרו לדבר לא היה ברור אם הם בעד או נגד".
מי?
"התפקיד שלי הוא לא להלשין".
אתה היית ברור?
"כן, אבל התייחסתי למשמעויות כמזכיר הצוות. אני לא פוליטיקאי עם מפלגה שאני צריך לייצג או לדווח לה. התפקיד שלי היה להצביע על התוצאות של הנתיבים שייבחרו".
אתה חושב שברק הוא אלטרנטיבה ראויה לאולמרט?
"אני לא חושב שיש אדם במדינה שחושב שברק הוא לא אלטרנטיבה ראויה".
אף שהוא לא מופת של הנהגה נקיית כפיים.
"מדינת ישראל מעמידה את נבחריה בפני אתגרים קשים מאוד. משלמים להם משכורות שבהן קשה לפרנס משפחה בכבוד, שולחים אותם למסעות בחירות שעולים מיליונים עם תקציב זעום, מחוקקים חוקים לא ברורים, ואחר כך מחפשים אותם בפינה. בן כספית כתב שלכל אחד יש את הטלנסקי שלו. בסופו של דבר הדינמיקה סביב מי שהגיע לעמדת כוח היא שמנסים להפיל אותו, ואז מחפשים בציציותיו. ומי שמחפש בציציות ברוב המקרים ימצא. המחיר שמדינת ישראל משלמת במונחי היכולת למשול על ההתעסקות האין-סופית הזו הוא כבד מאוד".
אז שהעיתונות והמשטרה יעלימו עין?
"אם אנחנו רוצים למשוך למערכת הציבורית אנשים טובים, אנחנו צריכים לתת להם פרנסה מכובדת או לאפשר להם לגייס את הכסף הזה".
מתישהו תגיע בעצמך לזירה הפוליטית?
"היום אני נמצא במקום שמאפשר לי להשפיע כמו האנשים במרחב הפוליטי".
ובעתיד?
"ברור שיום אחד אכנס למערכת הציבורית, אבל בינתיים מעניינים אותי יותר תפקידי מטה עם ראייה מערכתית כמו מזכירות ממשלה או מנכ"לות משרד האוצר או החוץ. להם יש יותר השפעה מלחברי הכנסת".
יש מפלגה שתהיה הבית המתבקש שלך?
"אני מאמין שעד שלא תשתנה שיטת הממשל, העוגן הוא מפלגת מרכז. זה לא מקרה שקפיצת המדרגה בישראל התרחשה כשמפא"י השתלטה על המרכז ודחקה לשוליים את הימין והשמאל הקיצוני. בשנים האלה טסנו קדימה. בשנים שבהן המרכז מתפורר, אנחנו לא סוגרים פערים מול ארצות הברית, כי פוליטיקה של שני גושים עם הרבה מפלגות קטנות לקחה המון כוח מהצמיחה של המדינה".
אז זו תהיה קדימה או דמוית קדימה?
"תמיד יש מפלגה במרכז, כרגע זאת קדימה".
אבל קדימה של אולמרט לא הזיזה דברים.
"קדנציה ממוצעת היא בערך שנתיים וחצי. ממשלת אולמרט הולכת לשרוד יותר מזה. קשה לתאר ממשלה אחרת שורדת משבר כמו מלחמת לבנון השנייה אלמלא הייתה מפלגת מרכז. ובסופו של דבר, ביצועים של מדינה לא נמדדים על-פני קדנציה, ובטווח הארוך הביצועים של ישראל יהיו טובים יותר עם מפלגת מרכז חזקה". **