בית המשפט המחוזי בת"א קבע, בפסיקה עקרונית ומכוננת בתחום הרשלנות הרפואית, כי רופאים אינם רשאים לשקול שיקולים תקציביים בהחלטות רפואיות שהם מקבלים. כן נקבע שגם כשרופא פועל לפי נהלי בית החולים, הוא עשוי להיחשב לרשלן.
השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן פסקה ש"על הרופא להמליץ על האבחון והטיפול הראוי לדעתו. רק אם הרופא ינקוט בכל האמצעים שהוא יכול לנקוט בהם במסגרת המוסד בו הוא עובד, רק אז יופטר מאחריות באם זו תוטל על המוסד הרפואי".
בית המשפט אוסר למעשה את הפרקטיקה שבה שיקולי תקציב מוסווים כשיקולים רפואיים, ומשגר מסר ברור: "על כל הגופים העוסקים במימון צרכים רפואיים (בדיקות, תרופות, אשפוז וכיו"ב), ובראשם קופות החולים ובתי החולים, לדעת כי הם ישאו באחריות מקום ששיקולים מינהליים יביאו להחלטות רפואיות שגויות".
המחוזי דחה ערעור של ד"ר צבי רביב מבית החולים אסותא, על החלטת השופט בדימוס ורדי זיילר לאמץ החלטה של ועדת משמעת במשרד הבריאות ולהתלות את רישיונו של רביב ל-3 חודשים בגין רשלנות רפואית חמורה.
רביב שיחרר חולה 11 יום אחרי שעבר ניתוח לב. החולה התמוטט כשהגיע לביתו, אושפז ונפטר מזיהום כעבור חמישה ימים. התברר שהזיהום החל לפנות שהחולה שוחרר ע"י רביב, וכי נלקחו ממנו תרביות דם, אלא שרביב שחררו בטרם התקבלו התשובות מהמעבדה.
רביב טען, באמצעות עוה"ד אלי זהר ואפרת קלש-משען, שהמליץ למשפחת החולה להעבירו למכון שיקום הלב "פרוקרדיה" הסמוך, אולם לא כתב זאת במכתב השחרור עקב הנחיה הקשורה "לענייני ביורוקרטיה ומימון". הוא הסביר שבית החולים נושא בעלות השהות בפרוקרדיה כשהוא מפנה את המטופל, לעומת מצב בו המטופל פונה עצמאית שאז הוא נושא בעלות.
לעניין בדיקת הדם טען רביב, שלא ידע שהמעבדה סגורה בסוף השבוע ולכן כשלא הגיעה תשובה מהמעבדה ביום א' לפיה קיימת בעיה בבדיקה, הוא הניח שהבדיקה תקינה. לכן, טען, אם היתה רשלנות הרי שהיא בנוהל של בית החולים.
למעשה נגע עיקר ערעורו לשאלה האם רשלנות מינהלית של מוסד רפואי פוטרת רופא מאחריותו שלו. אגמון-גונן ציינה, שהרשלנות הרפואית של ימינו היא רשלנות מינהלית, "הנובעת משיקולי תקציב של קופות החולים ובתי החולים, למשל כשהם מסתפקים בצוות רפואי מצומצם; כשרופא מורה על ביצוע בדיקה מסוימת וקופת החולים לא מאשרת אותה; וכשניתנות תרופות המתאימות פחות לטיפול בחולה בשל שיקולי תקציב".
היא קבעה שהנוהל שקיים עד היום באסותא, לפיו "אין רישום של המלצות באשר להמשך טיפול במכתב השחרור, הוא נוהל חמור ובלתי ראוי. כל חולה שמשתחרר מבית החולים צריך לדעת מהן ההוראות לגבי המשך הטיפול. לא ייתכן שהשיקול מי יישא בעלויות השהות בבית ההחלמה יקבע את תוכן מכתב השחרור".
לדבריה גם "בלתי סביר לחלוטין שרופא ששולח בדיקת מעבדה, שהוא סבור שהיא נדרשת בנסיבות העניין, לא יברר את תוצאות הבדיקה בפועל, בעיקר לאור העובדה שעליה אין מחלוקת שלחולה עדיין היה חום ביום השחרור". עוד קבעה שלמנוח ומשפחתו לא הובהר שעליו לעבור לפרוקרדיה.
שיקולים גלויים
אגמון-גונן הדגישה ששיקולי התקציב צריכים להיות גלויים ואסור שהם ייכללו בשיקולי הרופא המשחרר. "על הרופאים להפעיל שיקול דעת רפואי ולא אחר. ד"ר רביב היה יכול להמליץ להשאיר את המנוח באשפוז. גם אם נניח שיש נהלים או הנחיות לשחרר חולים משיקולי תקציב, היה ד"ר רביב מופטר מאחריותו רק אם היה עומד על כך שהמנוח לא ישוחרר, וגורם אחר בבית החולים היה פועל בניגוד להמלצתו", קבעה.
השופטת סיכמה שמדובר ברשלנויות חמורות ולכן החלטת ועדת זיילר סבירה. "גם בעונש חמור יותר לא הייתי מתערבת", הבהירה.
(ע"ש 1199/07). *