סופר, נואם בחסד, סמל לאומי בהתהוותאם המסלול הפוליטי שהוביל את הנשיא הנבחר אל הבית הלבן נחשב רצוף תקדימים ופריצות דרך, הרי שגם המפגש בין הוריו היה לא שגרתי. בשנים ההן, נישואים בין-גזעיים היו תופעה נדירה בארה"ב, ובמדינות מסוימות היו אפילו בלתי-חוקיים. כך או כך, כשהיה ברק הצעיר בן שנתיים, הוריו התגרשו והפכו את ילדותו למסע בין-יבשתי.
ברק, שנשאר עם אמו בהוואי, מצא את עצמו בגיל 6 בג'קרטה, בירת אינדונזיה, לאחר שאמו נישאה לסטודנט אינדונזי, לולו סואטרו, ועקרה איתו למולדתו. בגיל עשר חזר אובמה לבדו להוואי, כשהוא גדל אצל הורי אמו, ולומד בבית ספר יוקרתי בעזרת מלגה. הסבתא, מדלן דנהאם, היתה לו לאם בתקופה הזאת, והוא לא שכח את חלקה המשמעותי בחייו. כאשר מצבה הבריאותי הידרדר, בשיא הקמפיין לנשיאות לפני כשבועיים, מצא המועמד אובמה זמן להפסיק את התחייבויותיו הפוליטיות כדי לבלות ליד מיטתה. הסבתא לא זכתה לראות את הנכד זוכה במשרה הרמה והיא מתה שעות אחדות לפני פתיחת הקלפיות.
סוכן של שינוי
אובמה המשיך בנדודיו גם כאיש צעיר. את לימודיו הגבוהים הוא החל בלוס אנג'לס, אחר-כך המשיך לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שם למד יחסים בינלאומיים. לאחר כמה שנים, וכתוצאה מהשקפת עולם המקדשת את המעורבות האישית כמנוע של קידום אוכלוסיות חלשות ושל שינוי, אובמה החל לימודי משפטים בהארוורד.
מה ששלח אותו לבית הספר למשפטים, היתה התקופה הראשונה שלו בשיקגו. שם הוא היה מדריך קהילתי בעמותה להכשרת מנהיגים מקומיים, שעסקה גם באימוץ של פרויקטים לקידום האוכלוסייה השחורה באמצעות הכשרה מקצועית, עזרה לתלמידים בהשתלבות במוסדות להשכלה גבוהה ובשיפור מערכת החינוך הציבורית.
הוא פרש מהתפקיד, לא בשל השכר הזעום ששולם לו, אלא כי הוא הבין שכדי לקדם את הצרכים של הקבוצות החלשות בארה"ב, הוא צריך לפנות לקריירה פוליטית של ממש. הוא הבין שהשינוי שהוא מייחל לו יבוא רק בעקבות מעורבות פעילה בפוליטיקה המקומית והלאומית. השלב הראשון, המתבקש, היה לימודי משפטים.
גם בבית הספר למשפטים של הארוורד הוא בלט כמעט מיד. בנאום שנשא בעד אפליה מתקנת, הוא עורר התלהבות חוצת-מחנות. הדרך שבה הוא הציג את הטיעונים של יריביו והתעמת איתם, הביא אותו להיות השחור הראשון שהיה לעורך ה"הארוורד לואו רוויו", כתב העת של בית הספר ואחד הפרסומים המקצועיים הנחשבים בעולם המשפט.
כשחזר לשיקגו, עם סיום לימודיו, הוא הצטרף למשרד עורכי-דין המתמחה בזכויות אזרח, אז גם פגש את אשתו, מישל רובינסון. במקביל, אובמה החל בניהול פרויקט לעידוד המעורבות של שחורים בפוליטיקה, כולל הצבעה בבחירות. ההיענות הגדולה של המצביעים השחורים הלילה, במה שהביא את אחוז ההצבעה של הציבור הזה לשיא של כל הזמנים, היא מעין סגירת מעגל עבור הנשיא הנבחר. את הזרעים של המעורבות הזאת הוא זרע בעצמו, מתוך חשיבה מרחיקת לכת, ולא רק במובן האישי.
ממשורר חובב לסופר של רבי מכר
כישרון הכתיבה של אובמה בלט עוד הרבה לפני שהוא הפך לפוליטיקאי, וגם בטרם כתב את האוטוביוגרפיה השאפתנית, שלא לומר היומרנית שלו, בעודו בגיל הפעוט 33. "פופ", שיר שאובמה כתב כשהיה סטודנט בלוס אנג'לס והופיע מאוחר יותר ב"ניו יורקר", מתאר את מערכת היחסים בינו לבין סבא שלו. הסב שואל בשיר את אובמה מה הוא מתכוון "לעשות עם עצמו". ייתכן שהתשובה הובילה את הכותב, יותר מעשור אחר-כך, לכתוב את האוטוביוגרפיה "חלומות מאבי", שבמרכזה תיאור של ילדותו כשחור למחצה בתוך קהילה שלא קיבלה אותו אל תוכה.
הספר מתאר באריכות גם את המסע של אובמה לקניה, לפגוש את בני משפחתו. המסר העולה מהספר הוא אופטימי ומלא תקווה. הילד שלא מצא את מקומו והרגיש כאילו חייו הם אוסף של סתירות פנימיות, התקדם והגיע רחוק. בבחירות האלה, אובמה הפך את הסיפור הזה להבטחה פוליטית: אם הוא הצליח לגשר על הסתירות ולהביס את הקשיים בחייו הפרטיים - הוא יוכל לעשות זאת עבור המדינה כולה, שגם היא, כידוע, סובלת משסעים פנימיים עמוקים.
סיפור חייו זכה להצלחה ושני הספרים שכתב הפכו אותו למיליונר, לאחר שנמכרו ביותר מ-3 מיליון עותקים. גרסת האודיו של "חלומות מאבי" אפילו זכתה בשני פרסי גראמי. לאחרונה הודיע המו"ל של אובמה כי שני ספרים נוספים של הנשיא הנבחר צפויים לצאת בקרוב.
ישראל:
אין סיבה לדאוג
כל מי שחושש מהיחסים בין הנשיא הנבחר למדינת ישראל, ושלא השתכנע מאמירותיו של אובמה במהלך הקמפיין, יכול להירגע. עוד בשנת 2000, כשאובמה היה פוליטיקאי אלמוני מאילינוי שניסה להיבחר לקונגרס, הוא אמר: "לאורך ההיסטוריה ישראל חששה לכרות שלום עם שכנותיה הערביות. אם תהליך השלום יצליח, הוא יהיה הזדמנות עבור ישראל לבסס את ביטחונה, להגיע ליחסים תקינים עם שכנותיה וליצור מזרח תיכון יציב יותר ומשגשג". ובכל מקרה, גרס אז המנהיג הצעיר, "המחויבות של ארה"ב לישראל צריכה להימשך, כדי לאפשר לישראל לנהל מו"מ עם אויביה מתוך עמדה של חוזק".
השקפת עולם:
שמאלה מהמרכז
השבועון הבלתי-מפלגתי, "נשיונל ג'ורנל", שקהל היעד שלו הוא צמרת השלטון היושבת בגבעת הקפיטול, הכתיר את אובמה בתחילת השנה לסנאטור הליברלי ביותר. הקביעה מבוססת על הצבעותיו בסנאט במהלך 2007. בשנה שלפני כן הוא דורג על-ידי השבועון כעשירי ברשימת הסנאטורים הליברליים. ב-2005 הוא היה רק במקום ה-16. בכל מקרה, אובמה מעולם לא הצניע את מקורותיו הליברליים והוא תמיד היה ממוקם שמאלה מהמרכז של המפה הפוליטית האמריקנית.
האשמה:
סוציאליזם
הליברליות של אובמה מתבטאת בדאגה לזכויות אזרח, תמיכה בזכויות חברתיות, שוויון בין המינים והגזעים וכמו כן תמיכה ב"איחוד אזרחי" (הסכם דמוי-נישואים) של זוגות חד מיניים, וכמובן, ב"זכות האישה על גופה", הביטוי האמריקני המכובס להפלות מלאכותיות.
מבחינה כלכלית דוגל אובמה ב"כלכלה רגישה" - שוק חופשי קלאסי, תוך התחשבות בשכבות החלשות. הוא מתנגד להפחתת מסים, שמיטיבה בעיקר עם בעלי ההון. כמו כן, אובמה תומך בהקמה של מערכת בריאות ציבורית, שתשרת מיליוני אמריקנים שאין להם ביטוח בריאות.
כישרון רטורי:
"כן, אנחנו יכולים"
יכולת השכנוע של ברק אובמה אינה מוטלת בספק. הקריירה הפוליטית שלו החלה ב-1996, אז נבחר לסנאט המקומי של אילינוי. הכהונה הזוטרה-יחסית הזאת, אפשרה לו לבנות את מנהיגותו באופן הדרגתי, אך אפקטיבי. כשביקש ב-2004 לעלות כיתה ולהתמודד על אחד משני המושבים של אילינוי בסנאט של וושינגטון, הוא זכה לתמיכה של 70% מהמצביעים.
המצב של אובמה לא נראה מזהיר במיוחד לאחר תום עונת הוועידות המפלגתיות בקיץ. זה הזמן שבו, תיאורטית, המועמד אמור לקבל את הרוח הגבית לקראת ההתייצבות מול המועמד של המפלגה היריבה. זה לא קרה.
המשבר הכלכלי:
תנופה והזדמנות
ההיסטריה שאחזה במגזר הבנקאי בארה"ב לאחר הקריסה המהדהדת של ליהמן ברדרס, יצרה את המומנטום המקווה.
הממשל נאלץ להציג תוכנית חילוץ למגזר הבנקאי. התוכנית נתקלה בקשיים בסנאט ובקונגרס, ואובמה ניצל את ההזדמנות כדי להפגין מנהיגות ולמצב את עצמו כממלכתי. בתחילת אוקטובר הוא אמר בנאום בוויסקונסין לקראת ההצבעה השנייה על התוכנית: "לכולנו יש אחריות לפתור את המשבר, מכיוון שהוא משפיע על כל אמריקני. יגיע הזמן להעניש את מי שהדליק את האש, אבל כרגע זה הזמן לכבות את האש".
מול מקיין:
נשאר ממלכתי
אפשר ללמוד משהו על יחסו לפער הגיל בינו לבין יריבו מקיין בדברים שאמר אובמה ב-1996, במהלך מערכת הבחירות של הנשיא קלינטון מול המועמד הרפובליקני רוברט דול. אובמה אמר אז לעיתון "פליין דילר" שיוצא לאור באוהיו, "בוב דול הוא דוגמה קלאסית למישהו שאין לו שום סיבה להתמודד. אתה בן 73, אדם רב השפעה. אז למה? הוא נראה כעושה זאת בגלל איזה צורך פסיכולוגי, וזה חבל, כי הוא במובנים רבים הוא דמות נערצת".
הציטוט הזה מגלם את אובמה המגשר, זה שהולך בין המחנות ומסוגל לא לקומם עליו את החולקים עליו. במשפט אחד הוא חלק ליריב מחמאה והפך אותו לראוי לחמלה. אפשר לומר שאובמה הצליח להציג את דול כפתטי מבלי להיות שחצן.
זו היתה במידה רבה גם הגישה שלו כלפי ג'ון מקיין, במיוחד כשמקיין וסגניתו פיילין האשימו אותו בחוסר פטריוטיות ובקשרים עם גורמים מפוקפקים, ואילו הוא העדיף להעביר מסר שהתמקד בתוכניות שלו, ולא נגרר להגיב על ההתקפות. התוצאה: שום דבר מהדברים האלה לא דבק בו.
אובמה והמלחמה:
לצאת מהר מעיראק
הנשיא הנבחר התנגד למעורבות של ארה"ב בעיראק עוד מראשיתה. כבר בפריימריס הדמוקרטיים הוא הכריז שיוצא את החיילים האמריקניים מעיראק בהקדם האפשרי. העובדה שהוא התמיד במסר הזה, לעומת הילארי קלינטון שתמכה במלחמה בתחילתה, וכמובן מול מקיין, שלא היה מוכן להתחייב על נסיגה כלשהי של כוחות, הביאה לאובמה את התמיכה של המצביעים שרואים צורך דחוף להפיק את הקזת הדם האמריקנית בעיראק.
התבטאות אחת של אובמה מראשית הקמפיין גרמה לתקרית לא נעימה במיוחד. הוא כינה את חייהם של החיילים שנהרגו בעיראק "מבוזבזים", וגרם לתגובה עוינת מאוד מצד חיילים ובני משפחותיהם. לפי התוצאות הסופיות, מסתבר שאובמה הצליח גם לפייס גם את הקהל הזה. *
