מוטב להבין, הוא כתב, כי השאלה אינה עוד איך להיחלץ מן המשבר. אי אפשר להיחלץ. השאלה היא איך להגביל את הנזק:
"הנוכל למנוע התמוטטות כמעט מלאה של המבנה הפיננסי של הקפיטליזם המודרני? בהיעדר מנהיגות פיננסית בעולם, ולנוכח הטעות האינטלקטואלית העמוקה בהבנת הסיבות למשבר, מותר להתחיל לפקפק בזה".
הסיבות למשבר היו ברורות לו בהחלט, לכלכלן הנ"ל. הן נבעו מן "הירידה הרת-האסון בערך הכסף, לא רק בחומרי גלם, כי אם בכל נכס שהוא", ומן "התחרות אחוזת הפניקה" להמיר כל נכס למזומנים. ממילא, "התמוטטות הערך הגיעה לשיעורים אסטרונומיים".
איך להציל את הקפיטליזם הדמוקרטי מידי עצמו? השאלה הזו פיעמה בכותב ב-15 השנה הבאות, האחרונות של חייו. הוא נתן לה שורה של תשובות, והוא מילא אחר כך תפקיד מרכזי בייסוד סדר פיננסי עולמי חדש. שנים רבות לאחר מותו, הוא היה מקור ההשראה החשוב ביותר לשיטה כלכלית שנכרכה בשמו. קראו לה "קיינסיאניזם".
שמו היה ג'ון מיינארד קיינס, מן האנשים החכמים ביותר והמקוריים ביותר שהתהלכו על פני כוכב הלכת שלנו במאתיים השנה האחרונות, אם לא יותר.
לא שלום אלא פורענות
ד"ר קיינס היה אינטלקטואל שנון, הומניסט, מיסטיקן, משקיף חד-עין להפליא על מצב האדם. פסימיות הייתה שזורה במחשבותיו עוד מזמן שהשתתף במשלחת הבריטית לוועידת השלום בוורסאי, בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מן המקדימים להבין כי לא שלום זרעה ורסאי אלא פורענות.
הוא היה כלכלן גאון, אף כי לא התפעל מגאונים. בעיניו, כלכלן טוב היה שקול כנגד רופא שיניים. הוא גם חשב שכלכלן רע עומד ביסוד שגיאותיו של כל פוליטיקאי.
ד"ר קיינס מת ב-1946, לפני שמלאו לו 63, שנתיים לאחר שמילא תפקיד מרכזי בעיצוב הארכיטקטורה של מערכת מוניטרית חדשה (זו הנקראת על שם אתר-נופש במדינת ניו המפשר, שבה נחתם ההסכם על כינונה, "ברטון-וודס").
שמונה שנים קודם הוא פרסם את "התיאוריה הכללית של התעסוקה, הריבית והכסף". הוא הסביר בה כי שפל כלכלי מתרחש כאשר התפוקה והתעסוקה נופלות מתחת לרמתן הפוטנציאלית. והן נופלות מפני שיחידים, חברות וממשלות אינם מוציאים די כסף. או אז הממשלה צריכה להתערב, כדי לעודד הוצאות. היא יכולה לעשות כן באמצעות קיצוץ מסים, או הדפסת כסף, או אפילו הגדלת הוצאותיה שלה.
מעטים הם הספרים שאפשר להגיד עליהם כי התחילו עידן חדש. הספר ההוא היה אחד המעטים. הוא נעשה מדריך הכרחי לכל חברה קפיטליסטית דמוקרטית, בייחוד בימי משבר. הישוו אותו לימים עם "מוצא המינים" של דארווין. שניהם שינו מעיקרה את צורת המחשבה, ושניהם מוסיפים להסעיר את הרוחות שנים רבות לאחר שמחבריהם היו לאפר.
ד"ר קיינס לא הספיק לראות את התיאוריות שלו מוצאות אל הפועל, אבל דור שלם של פוליטיקאים גדלו על ברכיהן. קיינס היה פשוט מובן מאליו. "כולנו קיינסיאנים", הכריז הנשיא הרפובליקני רי'צארד ניקסון 35 שנה לאחר מותו של קיינס.
ניקסון השמיע את המילים ההן, כאשר החליט להקפיא את השכר ואת המחירים בתחילת שנות ה-70. זה היה הזמן שבו ממשלות ימניות היו עושות מעשים שמאליים למדי. עשרים שנה אחר כך יתהפכו היוצרות, וממשלות שמאליות יעשו מעשים ימניים למדי, או ימניים מאוד. אבל אפילו אז, כבר נקרא תיגר על החיווי "כולנו קיינסיאנים".
"הדרך לעבדות", "ממשלת הגסטאפו", "1948"
שלוש שנים לאחר המהלך של ניקסון, שהיה פופולרי להפליא, האקדמיה המלכותית השוודית העניקה חצי פרס נובל לכלכלן אוסטרי זקן, פרידריך האייק, יריב מר ומוקדם מאוד של קיינס.
מי שמקילים ראש באינטלקטואלים כבדי-ראש מוזמנים לעיין בביוגרפיה המקבילה של קיינס ושל האייק. הם לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה. קיינס היה בוהמיין, איש רעים להתרועע, חובב שירה ואמנות, מבוקש בכל סלון ספרותי של זמנו. האייק היה נחבא אל הכלים, כמעט-מיזנטרופ (או אולי סתם ביישן), מבקר זועף של סביבותיו.
איזו אירוניה היא שקיינס מלא החיים נעשה מזוהה עם איום על החירות, והאייק הצונן נעשה המגן רב ההשראה שלה. הוא הזהיר, לפני שבעים שנה ויותר מפני התוצאה של כלכלות ריכוזיות. "הדרך לעבדות", הוא קרא לספרו המפורסם ביותר.
חריפות מאוד היו אי-ההסכמות של הימים ההם, כאשר סדר חדש עמד להיוולד מחורבות מלחמת העולם השנייה. במערכת הבחירות הראשונה בבריטניה לאחר המלחמה (יולי 1945), ווינסטון צ'רצ'יל ניסה לבלום את עלייתה של מפלגת הלייבור. היא הבטיחה תיקונים כלכליים נועזים, שעמדו להפוך את בריטניה למה שקראו אז "מדינת סעד".
בנאום רדיו מפורסם, צ'רצ'יל הזהיר את בני ארצו, זמן קצר כל כך לאחר שיכלו לגרמניה הנאצית, כי הלייבור יכונן "משטר של גסטאפו", לא פחות ולא יותר. סברה אחת אומרת ש"1984", ספרו המפורסם של ג'ורג' אורוול על ממשלה כול יכולה הפולשת אל חיי נתיניה, היה בעצם אלגוריה על מפלגת הלייבור הבריטית, והוא התכוון מלכתחילה לקרוא לספר "1948".
אבל המטוטלת נעה שמאלה, על אפו ועל חמתו של צ'רצ'יל. כשהוא חזר לשלטון, שש שנים אחר כך, צ'רצ'יל לא ניסה להסב את הגלגל אחור. שלושה ראשי ממשלה של מפלגתו לא ניסו לעשות כן בשלושים השנה הבאות. למען האמת, אם בכלל, הם העמיקו את הרפורמות של הלייבור, וממילא אימצו אל לבם את הגיונו של קיינס.
"חברה של בעלי נכסים"
ואז באה מרגרט תאצ'ר. להאייק הייתה השפעה ישירה עליה. היא גמרה אומר להוציא את קיינס לפנסיה. זמן קצר אחר כך עלה רונלד רייגן לשלטון. "תאצ'ריזם" ו"רייגניזם", במידה שייצגו פילוסופיות חובקות עולם, היו ריקאציה ל"תרבות התלות" שהניבה ההתערבות המסיבית של הממשלה בפעילות הכלכלית. תאצ'ר דיברה על כינון "חברה של בעלי נכסים", שוולונטריות וספונטניות יאפיינו אותה. את העמוד הזה היא כמובן תלשה מכל כתבי האייק.
הבעלות על הנכסים נועדה להפוך מיליוני בריטים לבעלי הבתים שבהם התגוררו. בארה"ב, בעלות על בית הייתה חלק לא-נפרד של האתוס האמריקני. מעניין להרהר בקשר בין תנועת הבעלות ובין משכנתאות הסאב-פראיים שהעניקו לנו את "המשבר הפיננסי הגדול ביותר זה מאה שנה". אבל זה עניין נפרד.
שקיעתו של קיינס נראתה בשנים ההן כמעט בלתי הפיכה. אויביו שמחו לאידו, כאשר גרג מאנקיו, פרופסור מבריק מ-MIT, כתב ספר יסוד פופולרי בכלכלה כמעט מבלי להזכיר בו את קיינס. מאנקיו, שהיה לימים יועצו הכלכלי של הנשיא ג'ורג' דאבליו בוש, דווקא העריץ את קיינס. הוא אפילו קרא לכלב שלו "קיינס" (בארה"ב, אם גם לא ברוב שאר העולם, זה ביטוי של כבוד). הוא רק הפגין את המידה שבה נס ליחו של אבי ברטון-וודס. הוא חדל להיות רלבנטי.
זה היה הזמן שבו דיברו על "כלכלה חדשה", שבה לא יהיו עוד מחזורי עסקים, לא יהיו עוד גאות ושפל. אפילו נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב התחיל להאמין בזה.
ב-1998 התרחשה המפולת הפיננסית באסיה. יפן נפלה לזרועותיה של דפלציה איומה, על כל גינוני החן המוכרים משנות ה-30. קיינס חזר וזכה בתשומת לב חטופה. "מדוע שמו של קיינס אינו ידוע בכל בית?", ספק תהה ספק התלונן פרופ' פול קרוגמן מ-MIT במאמר שהתפרסם בקיץ 1998. "אינני אומר שקיינס צדק בכל דבר. אבל האמת היסודית של רעיונו הגדול ניכרת כיום לכל עין - כפי שניכרה בשנות ה-30. אבוי לנו אם בימים המאיימים האלה אנחנו נתעלם מן הסכנה האורבת לכלכלת העולם".
הסכנה האורבת חלפה, שוקי הכספים התאוששו, הבורסה גאתה לסביבות הסטראטוספרה, וקיינס הוחזר אל המדף האחורי.
הדרך לספטמבר השחור
ב-2001 הסתיימה "הכלכלה החדשה" בקול דממה דקה, עוד לפני 11 בספטמבר. מחזור העסקים חזר והתמחזר, ובסוף גאות בא, קשה להאמין - השפל. בועות בורסה התפקעו, וכלכלה אנמית קיבלה את פני ג'ורג' דאבליו בוש בכניסתו לבית הלבן. מה הוא עשה? הוא עשה משהו מוכר: הוא הגיש לקונגרס תקציב גירעוני.
ה"וול סטריט ג'רנל" חרק שיניים: "אילו קיינס היה מופיע עכשיו בוושינגטון", כתב שופר השוק החופשי, "הוא היה מרגיש בבית". יועצו הכלכלי הראשי של הנשיא, לארי לינדזי, אמר בגלוי, "אני קיינסיאני". יועץ של ראש הממשלה הסוציאליסטי בצרפת התלונן, "זה שנים שהאמריקנים מרביצים בנו את בשורת השווקים החופשיים. אבל כאשר מתברר שלאמריקנים יש אותן הבעיות שיש לנו, נראה שהם שוכחים את החוקים האוניברסליים של השוק". כאמור, זה היה ב-2001. נקל לשער את הדרמטיות של אותה תלונה עצמה ב-2008.
ג'ורג' בוש יסיים עוד מעט שמונה שנים בבית הלבן. הוא לא הגיש אפילו תקציב מאוזן אחד. קיינסיאני או לא קיינסיאני, הוא בוודאי לא נשמע כמו פרידריך האייק.
ואז בא ספטמבר השחור. לא 11, אלא 15, היום שבו האוצר האמריקני החליט להניח לליהמן ברדרס להתמוטט. משבר האשראי, שהתחיל לדחוף את כלכלת ארה"ב למיתון עוד במחצית השנייה של 2007 הפך לפאניקת אשראי. כדברי ד"ר קיינס במאי 1932, "עצם המבנה הפיננסי של הקפיטליזם המודרני" הועמד בסכנה מוחשית.
הנשיא היוצא של ארה"ב העניק בתחילת דצמבר ראיון פרידה לרשת הטלוויזיה אי.בי.סי. הוא נשאל אם היה רגע יחיד שבו התחוורה לו תמונת המשבר הפיננסי, והוא השתכנע שאין מנוס מהתערבות מסיבית.
ג'ורג' בוש הנהן. הרגע ההוא התרחש כאשר נגיד הבנק המרכזי ושר האוצר הזהירו אותו שלארה"ב מזומן "שפל גדול אפילו מזה של שנות ה-30".
הנשיא הימני, יורשם הליניארי (אם גם לא בהכרח הרעיוני או הביצועי) של יריבי קיינס, לא היסס. הוא הורה לפתוח את הברזים, 800 מיליארד פה ו-800 מיליארד שם. הממשלה, שהחליטה להניח לכוחות השוק להשכיב את ליהמן על הקרשים, מיהרה להרים משם את מריל לינץ', את AIG, את מורגן סטנלי, וכמובן את סיטיגרופ. והיא הבטיחה להציף במזומנים כל מי שינסה לטבוע. לטובת הכלל היא החליטה לאנוס את כוחות השוק.
הוא לא התפעל מנשיאים
ד"ר קיינס? הוא יושב עכשיו בכל בית קפה פינתי, הוא מרחף בכל כיתה של כל בית ספר למינהל עסקים, הוא עכשיו חבר כבוד בכל ועדת קונגרס, כוס יין קבועה מצפה לו על שולחן הקבינט בבית הלבן.
אל תחפשו אותו בגוגל - אם תחפשו, תמצאו אותו 16 מיליון פעמים, פחות מהיטלר אבל הרבה יותר מאלכסנדר הגדול . חפשו-נא בגוגל-ניוז (news.google.com), הנוגע רק לתקופה האחרונה, ורק לאתרי חדשות. ביום כתיבת הרשימה הזו עלו מגוגל-ניוז 6,000 איזכורים של ד"ר קיינס בהקשרים אקטואליים לחלוטין: "קיינס היה תומך בחילוצה של תעשיית הרכב"; "קיינס על סטרואידים"; "מה קיינס היה עושה"; ו"הולדתו מחדש של ג'ון מיינארד קיינס".
ד"ר קיינס, אילו שמע את הנשיא היוצא, היה אל נכון מניד בראשו. הוא אולי לא היה מתפעל מסך כל תכונותיו של ג'ורג' דאבליו בוש, אבל היה מעריך את היענותו. הוא היה זוכר שב-1934 הוזמן אל הבית הלבן, לפגוש את הנשיא פרנקלין רוזוולט, אשר נכנס לשם רק שנה אחת קודם. משונה עד כמה הם לא מצאו חן זה בעיני זה. משונה - מפני שהדורות הבאים חשבו אותם לשותפים הטבעיים ביותר.
ד"ר קיינס ניסה להסביר לנשיא ששפל כלכלי אינו הזמן לאורתודוקסיה. בימים כאלה יש דברים חשובים יותר מגירעון בתקציב. הוא כנראה הכביר מספרים על ראשו של הנשיא. רוזוולט אמר אחר כך למיודעיו שהדוקטור "הוא בוודאי מתמטיקאי תיאורטי, הוא לא נשמע כמו כלכלן מדיני". גם ד"ר קיינס לא התפעל. "ציפיתי שהנשיא יהיה משכיל יותר מבחינה כלכלית", הוא אמר.
תנו לו 25 שנה
במסתו ב"אטלנטיק" ב-1932, לאחר שתיאר את ההווה בצבעים קודרים מאוד, ד"ר קיינס שאל את עצמו, אולי בלחץ עורכיו, אם יש בכל אופן איזו סיבה לאופטימיות.
יש, הוא כתב, במובן הזה ש"המערכת הפגינה יכולת לעמוד בלחצים הגדולים ביותר. סוף סוף, אילו חזה מישהו לפני שנה או שנתיים את מצב העניינים הקיים כיום, האומנם היינו מסוגלים להאמין שבעולמנו תוסיף להתקיים אפילו מידה קלה של נורמליות?"
ה"נורמליות", אבוי, הסתיימה והלכה. באביב 1932 הסדר העולמי עמד בעצם התמוטטותו. שמונה חודשים לאחר פרסום המסה ב"אטלנטיק" הושבע אדולף היטלר לקנצלר. "המערכת" לא עמדה בלחץ. היא תחזור למוטב רק על חורבותיה של אירופה, ולאחר שתתבוסס בדמם של חמישים מיליון בני אדם.
אבל הנה סיום אופטימי, יחסית, שלא יקים על רגליו שום תיק השקעות בבורסה, אבל אולי ירים את רוחם של אלה המוכנים לעצום עיניים ולהרהר.
ד"ר קיינס כתב, אולי לא ברצינות גמורה, ואולי דווקא כן, כי כל בעיות הכלכלה יובנו ויטופלו בתוך מאה שנה. או-אז יהיה אפשר לטפל בבעיות החשובות באמת, "בעיות החיים והיחסים האנושיים, בעיות הבריאה, ההתנהגות והדת". על פי חשבוני נשארו 25 שנה לתאריך היעד של קיינס.
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב yoavkarny.com
