לפני שבועיים נרשם צעד נוסף במסכת ההתנכלויות כלפיה: שלטונות מצרים גזרו על בעלה לגרש אותה מעל פניו, בטענה שאין הוא יכול להיות נשוי לאשה שפעילותה ואמונותיה "משחיתות את המידות והרסניות לחברה".
"הם רוצים להשתיק אותי", הודיעה אל-סעדאווי בת ה-70 לעיתונאים שהגיעו לדירתה לאחר הצו, "או לגרום לי לגלות מארצי. אבל אין כוח בעולם שיוכל להפריד בינינו, או לגרום לנו לעזוב את מצרים. אינני פוחדת למות, ונמאס לי כבר מכל זה".
מן הסתם, גבר חששו של ממשל מובארק, שדווקא היה סבלן כלפיה יותר מקודמו סאדאת, מפני זעמם של החוגים האיסלמיים, והוא נאלץ להפגין כלפיה יד קשה. מה גם שדבריה, ובעיקר הטון שלהם, נהיו בוטים יותר לאחרונה, ויש קנאי איסלם הטוענים שהיה עליה להיענש עונש מוות על כפירה. הפתרון של השלטונות נולד בוודאי מן התקווה שהזוג פשוט יארוז את המזוודות וירחיק את הבעיה. אבל לפחות על-פי ההצהרות, לאל-סעדאווי אין כוונות כאלה.
הקהילה המדעית שאליה משתייכת אל-סעדאווי, וגם אוהדי זכויות אדם מכל רחבי העולם, מתארגנים בימים אלה לכתוב לממשלת מצרים באמצעות שגרירויותיה בעולם, למחות נגד הסנקציות שהיא מטילה על משפחת סעדאווי, ולשחרר את הבעל מצו גירוש אשתו.
אל-סעדאווי נולדה ב-1931 בטאהלה, כפר קטן על-יד קהיר. היא בת למשפחה מסורתית, מרובת ילדים, יש לה שמונה אחים ואחיות. את אמה תיארה לימים, "מהפכנית פוטנציאלית שקברה את שאיפותיה בנישואים". בגיל 7 "נימולה" (מנהג אכזרי שבו מוסר הדגדגן). הטקס המשפיל נחרת היטב בזיכרונה, ואולי האקט הנועד-להכניע הזה יש לו חלק בהפיכתה למהפכנית ומורדת.
למרות גודל המשפחה, עמד אביה על כך שכל ילדיו יקבלו חינוך. אל-סעדאווי נרשמה והתקבלה לאוניברסיטת קהיר ולמדה רפואה. היא התמחתה בפסיכיאטריה והיתה האשה הראשונה במצרים שזכתה בתפקיד ניהולי חשוב: מנהלת שירותי בריאות הציבור. בתקופה זו פגשה את בעלה, ד"ר שריף הטאטה, אף הוא רופא בשירות הציבור. "היא היתה שותפה מלאה - לא רק למקצוע, אלא גם לדעה", סיפר לימים. "חלקנו אותה תפיסת-עולם, אותה ראייה פוליטית. שנינו היינו שמאלנים, וכמובן שהתנגדנו למשטר בארצנו". ד"ר הטאטה הצטרף למפלגת אופוזיציה שמאלנית, עילה מספקת לשלטונות לעצור אותו ולדון אותו ל-13 שנות מאסר בפועל.
אל-סעדאווי החלה לכתוב מאמרים על בריאות האשה הערבית, בירחון "בריאות" שערכה. הכניסה לתחום הזה הרחיבה את נושאי כתיבתה האישית. את עמדותיה בעניין הפסיכולוגיה הנשית, המיניות, מעמדן המשפטי וזכויותיהן הפוליטיות של נשים, ביטאה בעיקר בסיפורים וברומנים, שחלקם צונזרו ורובם הוכרזו "מסוכנים לחברה" והוחרמו במצרים. על-כן נאלצה לפרסם אותם בביירות.
ב-1972 ראה אור ספר העיון הראשון שלה, "נשים ומין" - דיון גלוי בנושאים שתוקים בחברה המוסלמית, כמו המיניות הנשית, מעמדה של האשה בדת המוסלמית ובחיים הפוליטיים בארצות ערב. הספר עורר שערורייה, והיא פוטרה ממשרתה כמנהלת שירותי בריאות הציבור ומתפקידיה כעורכת עיתון וסגנית מזכ"ל אגודת הרופאים המצרית.
היא חזרה לאקדמיה ובמשך שלוש שנים, מ-1973 עד 1976, ערכה מחקר מקיף על נשים ונוירוזות, שהתבסס על סיפורי מצוקתן של 20 נשים - חלקן אסירות וחלקן מאושפזות בבתי-חולים. המחקר היה השראה לנובלה "אשה בנקודת האפס", המבוססת על סיפורה של אחת מ-20 הנשים שבדקה: אשה שהואשמה ברצח בעלה.
ב-1977 ראה אור ספרה המפורסם ביותר, "פניה הנסתרות של חווה", שדן בניצול מיני של ילדות, בזנות, ביחסי מין, בנישואין ובגירושין ובפונדמנטליזם האיסלמי. הספר תורגם ל-12 שפות, ובעקבותיו התמנתה ליועצת מיוחדת של האו"ם לפיתוח תוכניות לקידום נשים באפריקה ובמזרח התיכון. כעבור שנתיים, ב-1980, חזרה למצרים, ושם גילתה שכל המשרות הציבוריות סגורות בפניה. היא פרסמה כמה מאמרים שבהם ביקרה את משטרו של סאדאת ונאסרה באשמת "פשעים נגד המדינה".
"נאסרתי כיוון שהאמנתי לסאדאת", אמרה לימים. "סאדאת הצהיר שמצרים היא דמוקרטיה המתירה ריבוי מפלגות ודעות, חופש דיבור וביקורת. התחלתי לבקר את המדיניות שלו וגמרתי בכלא". אף שמנעו ממנה כלי-כתיבה בכלא, היא הצליחה לכתוב, "בעיפרון איפור על גלילים של נייר טואלט ישן". כשהשתחררה, ב-1982, כתבה את "זיכרונות מכלא הנשים" - מתקפה על השלטון המצרי ושיטות הדיכוי שלו. באחרית-הדבר של הספר כתבה, בין השאר:
"הסכנה היתה חלק מחיי מאז שאחזתי בעט. בעולם של שקרים, אין דבר מסוכן יותר מן האמת. אין דבר מסוכן מידע בעולם הרואה בידע חטא מאז ימי אדם וחווה. אבל אין כוח בעולם שיוכל למנוע ממני לכתוב".
אף שמשטרו של מובארק סבלני יותר כלפיה, היא העדיפה לגלות לארצות-הברית, שם לימדה והרצתה באוניברסיטאות. ב-1996 חזרה למצרים, שבה היא עדיין מותקפת על-ידי קנאי-דת וחוגים שמרניים אחרים. מיום ששבה לארצה מאיימים פונדמנטליסטים איסלמיים על חייה. שומרים חמושים מוצבים בקביעות בפתח ביתה בגיזה.
אל-סעדאווי כתבה לא פחות מ-27 ספרים ועשרות מאמרים. שניים מספריה תורגמו לעברית: "מאחורי הרעלה" בהוצאת מסדה ב-1989, ו"אלוהים שוכב בערשו של הנילוס", הרומן הראשון שכתבה, שיצא בהוצאת מפרש ב-1991.
ארוחת בוקר עם אריקה ג'ונג לפני שנים מספר פגשתי את נאוואל אל-סעדאווי ואת בעלה בסמינר בין-לאומי בזלצבורג על ספרות ככוח פוליטי. בין המשתתפים הרבים בסמינר, נציגים מ-34 מדינות, בלטה אל-סעדאווי בהופעתה המרשימה: רעמת שיער לבנה מעטרת את פניה השחומים, עזי המבע. היא היתה ידידותית מאוד מרגע שנפגשנו, לעומת בעלה, שלא החליף איתי מילה. ד"ר הטאטה גם חולל שערורייה קטנה במהלך הסמינר, כשסירב ללחוץ את ידו של אחד מחברי המשלחת הישראלית, הסופר דן שביט, שהיה באותם ימים אחד ממועמדיה של מרצ לכנסת.
הטאטה ראה בכל ישראלי אויב. אבל זאת ודאי איננה הסיבה שבגללה עזבו נאוואל, בעלה, בתם ובנם את הסמינר בפתאומיות לפני שהסתיים. בעת ארוחת הערב הודיעה קתרין סטימפסון (נביאת ה"פוליטיקלי קורקט" בארצות-הברית), ממארגנות הסמינר: "נאוואל אל-סעדאווי ושריף הטאטה עזבו אותנו היום. אנחנו מודים להם על נוכחותם". איש מממשתפי הסמינר לא ידע את סיבת העזיבה.
אבל עד שעזבה את הסמינר הספקתי להכירה קצת. ישבתי לצדה בעת ארוחות הבוקר, והייתי מרותקת לכמה מדעותיה, שנראו לי מקוריות ונועזות, גם אם טוטאליות ועל-כן דוגמטיות לפעמים. היא תפסה את העולם כולו, ללא הבדל בשיטת המשטר, כמנגנון דיכוי ארסי ומחוכם. היא ראתה באנשי אקדמיה ועיתונאים משת"פים של מנגנוני החושך השלטוניים. לדידה, האקדמיה והתקשורת, שאמורות להיות סוכנות של העברת מידע לציבור, מסייעות לטשטושו ולהעלמתו, ובכך הן משרתות את השלטון.
"שימי לב למושגים הרווחים עכשיו", אמרה לי. "'דמוקרטיה', 'גלובליזציה', 'תכנון משפחה', 'פוסט מודרניזם' (זה מושג שנוא במיוחד על אל-סעדאווי, מאבות זיהום השפה), הרי כל אלה מסמנים צורות מודרניות של קולוניאליזם. אנחנו חיים בחברה צבועה מאוד, המנסה לעוות את השפה ומצליחה בכך. שלום פירושו מלחמה, דמוקרטיה - דיכוי. שפה חייבת להיות בהירה כדי שנבין זה את זה. אסור שלאיש או לקבוצת אנשים יהיה מונופול על השפה - בלי משחקי לשון, בלי משחקים פוליטיים.
"כולנו אבודים בתוך מכבסת מילים שמשכפלות את עצמן ללא סוף. אנחנו טובעים במילים האלה, נחנקים בהן. מילים 'מקצועיות' כמו 'גלובליזציה' ו'כוחות שוק' יוצרות תלות במקצועני האקדמיה, מסבירי העולם, מתווכי המידע על מה שמתרחש בו. אבל זו קבוצה של אנשים שאין לה מגע עם המציאות, עם העוני, עם עבודת פרך. זו המציאות של אנשים רבים מאוד בעולם הפוסט-מודרני המגוחך והעצוב שלנו. את המציאות הזאת אי-אפשר להכיר ואי-אפשר להבין בלי מגע איתה, בלי התנסות".
ארוחות הבוקר שלנו נערכו סביב שולחן עגול, שאליו הסבו כמעט במשך כל עשרת ימי הסמינר גם אריקה ג'ונג, בתה מולי והסופרת הירדנית זוליקה אבורישא מעמאן. בוקר אחד, אריקה ג'ונג הצטרפה לשולחן באיחור והתנצלה על שלא הספיקה לאפר את פניה. אמרתי לה שהיא נראית מצוין בלי איפור, והיא ענתה, "אבל אני מרגישה נורא בלעדיו".
בשלב זה התערבה אל-סעדאווי: "הניחי לה. הרי לעולם לא תשכנעי אותה. פמיניסטית ככל שהיא, אריקה לא תוותר על איפור". ואז סיפרה על משהו שאירע לה באחת מהרצאותיה הראשונות באוניברסיטה אמריקנית: בתום ההרצאה קמה אחת הסטודנטיות ושאלה אותה כיצד הנשים הערביות משלימות עם כך שעליהן להסתיר את פניהן מאחורי רעלה.
"הסתכלתי בסטודנטית הצעירה", המשיכה, "וניסיתי להעריך איזה משקל עודף היא נושאת על עצמה. היו לה עגילי-ענק, שרשראות כבדות תלו על צווארה, והיא ענדה גם כמה צמידים על ידיה. לא יכולתי להעריך את משקל האיפור על פניה. אבל לא ראיתי בהם נקודה אחת של עור טבעי. השבתי לה בשאלה 'וכיצד את נושאת את כל הכבודה הזאת על פנייך, ובוודאי עוד טורחת עליה שעות ארוכות בכל בוקר? הרי איש לא מכריח אותך לשאת מסכה על פנייך ולהקדיש לכך זמן יקר. האם רעלה לא חסכונית יותר, בעצם?"
צחקנו. אבל שנה אחרי הסמינר פרסמה אריקה ג'ונג את ספרה המצליח "צער החמישים", ואני מצאתי בו את הדיה של אותה שיחת נשים שהתנהלה סביב שולחן ארוחת הבוקר העגול בזלצבורג. ֲ
