התקשורת חגגה על פליטת הפה של יצחקי, שהיא הכל חוץ מפוליטיקלי קורקט, ומערכת החינוך מחתה. רן ארז קרא לגילוי הלב של יצחקי "התבטאות מצ'ואיסטית שוביניסטית, שעומדת בבסיס ההתייחסות המכפירה של ממשלות ישראל למערכת החינוך, כנשענת על כוח עבודה נשי וזול". יצחקי מיהר להבהיר: "כל מה שאמרתי הוא שתנאי השכר הירודים במערכת החינוך, מאפשרים בעיקר למי שהוא מפרנס שני להיות מועסק בהוראה".
עם יד כנה על הלב, למעט החלקים השוביניסטיים בדבריו, יצחקי ניסה להצביע על מה שכואב לכל הורה ב-2 בספטמבר - הידיעה שהוא הולך למסור את ילדיו ואת חינוכם בידי אנשים שאינם מוכשרים מספיק לכך. רן ארז, כמו גם פרנסים אחרים של מערכת החינוך, לא ישתמשו בנוסח הזה, אבל גם הם רוצים להעלות את רמת מערכת החינוך.
גם משרד החינוך רוצה. כולם רוצים, ושום דבר לא קורה. כל שנה משחררת המערכת עוד ועוד תלמידים שאין להם מושג באזרחות, במתמטיקה או בהיסטוריה של מדינת ישראל.
למה מערכת החינוך בישראל כל-כך גרועה? למה ליבנו נחמץ כשאנחנו שולחים מוחות טבולה-רזה לתוך שערי בית הספר? לשאלות הללו שלושה הסברים, שכל אחד מהם מייצג חולי חמור אחר במערכת החינוך. חולי ראשון: כמות ולא איכות בשנת 91', נערך סקר בקרב 80 מדינות בעולם, שבחן את כמות הכסף שמושקע במערכות החינוך שלהן. ישראל סיימה את הסקר במקום ה-28 מבין 80 המדינות. מכובד. במרבית הפרמטרים שבוחנים את ההשקעה בחינוך, ישראל גם כן נמצאת במקומות גבוהים ומכובדים, והנתונים בה דומים למקובל במדינות ה-OECD (ראו טבלה).
למעשה, זו משוואה פשוטה: אם בכמות ההשקעה אנחנו דומים למדינות ה-OECD, והתוצרים שלנו נמצאים במגמת ירידה, פירושו שהכסף מתבזבז, הולך לאיבוד במקומות הלא נכונים, או במונחים כלכליים - היעדר ניצול יעיל של משאבים. מה שמדאיג יותר, הוא שמדובר במגמה נמשכת של ירידה באיכות התוצרים החינוכיים בישראל.
ב-20 השנה האחרונות השתנתה עוגת התקציב של המדינה. הסרת האיום הקיומי איפשרה להעביר תקציבים מסעיף הצבא לסעיף החינוך, וסוף-סוף יכולנו להימנות על המדינות הנורמליות, ששמות את עיקר הכסף בחינוך.
רק שהתקציב הזה, שהלך והתרחב עם השנים, עד שהיום היקפו כ-25 מיליארד שקל, לא הולך לסעיפים ולשימושים הנכונים. בטח שלא להקטנת מספר התלמידים בכיתה, כדי שיפיקו יותר מהמורה, ובטח שלא מהגדלת שכר המורים, כדי שיהיה להם תמריץ לעבוד ולהשקיע בילדים שלנו.
חולי שני: הגרועים להוראה המנטרה הרגילה אומרת, שאם נעלה את שכר המורים, אפשר יהיה לצפות ולקבל מהם תוצרים איכותיים יותר. מצד שני, ישנם הטוענים כי הגישה של מורים רבים היא גישה פאסיבית, של פקיד ממשלתי שדופקים אותו - והוא מנסה לקחת מהמערכת בחזרה ולפצות את עצמו. כך שגם אם יתנו לו יותר כסף, הוא קודם כל יחשוב שמגיע לו, ואחר כך יחשוב איך הוא עובד יותר תמורת התוספת.
זו לא רק האשמה כלפי המורים. זו גם השתתפות בצערם. כי עם יד על הלב, מי מאיתנו יכול - ומוכן - להתפרנס ממישרה שכוללת עבודה בשעות לא צפויות ולא תמיד מסודרות, בשביל קצת יותר ממשכורת מינימום? אז נכון, הם עובדים נטו שמונה חודשים בשנה, וישנן מורות שמתכננות את ההריון לפי שנת הלימודים, כדי לזכות בשנה שלמה של חופש, והם מקטרים על שעות העבודה בבית, שמרכיבות את מישרתם למישרה מלאה. ובכל זאת, כל זה בשביל 3,500 שקל?
הבעיה מתחילה הרבה לפני כן - על פי נתונים שהוצגו בכנס הכלכלי האחרון בקיסריה, ציון הפסיכומטרי שנדרש מסטודנטים להוראה כדי להתקבל ללימודים, עומד על 515. עם ציון כזה יהיה קשה להתקבל לפקולטה להיסטוריה, גיאוגרפיה או ל-BA כללי בכל אוניברסיטה אחרת. חמור מכך - רבים מהמתקבלים ללימודי הוראה, כלל לא עומדים בתנאי המינימום, הנמוכים ממילא.
הנה נתון מזעזע, להורים ששולחים בעוד שבוע את ילדיהם לבית הספר: 27% מהסטודנטים שהתקבלו ללימודים כמורים לעתיד, לא עמדו בתנאי הסף. רק 5% מהם בעלי ציון פסיכומטרי גבוה מ-600, לעומת 33% מהסטודנטים באוניברסיטאות. כלומר, פרופיל המורה בישראל מבטא היום הכל - חוץ מהטובים להוראה. אולי הם רואים בזה שליחות, אבל מעטים מהם באמת מתאימים.
חולי שלישי: חינוך טכנולוגי על סוסיתא ודאי לא ידעתם, אבל בחלק ממגמות המכונאות בתיכונים הטכנולוגיים, לומדים עדיין על סוסיתא. זאת, למרות שגם חיפוש במדורי הרכב תחת הכותרת "אספנות", לא יגלה שרידים של רכב כזה.
בתי הספר התיכוניים נחלקים באופן גס לשניים: תיכונים עיוניים ותיכונים טכנולוגיים, שכוללים גם את מה שמכונה "חינוך מקצועי". בחינוך העיוני עוברים 65% מהתלמידים, ובחינוך הטכנולוגי עוברים 35% מהם: חלקם לומדים לימודים טכנולוגיים אמיתיים - כמו אלקטרוניקה, מכניקה עדינה, אופטיקה ומחשבים - אבל רק אחוזים ספורים מהם מגיעים ללימודי המדעים באוניברסיטה.
שאר התלמידים, כ-20% מכלל התלמידים בתיכונים, לומדים במסלול ללא בגרות, שנותן להם בעיקר תעודה מקצועית. פעם המקצועות האלה נקראו נגרות, מסגרות ותפירה. היום הם נקראים עיבוד עץ, צנרת ומבנים, ואופנה ועיצוב.
אבל מכבסת המילים לא עוזרת להיפטר מהסיבה האמיתית לקיומם: מקום מפלט לתלמידים חלשים, שבמקום לקדם אותם במקומות בהם הם מתקשים, זורקים אותם ללמוד תפירה ומסגרות, ונותנים להם להגיע לגיל 18 בלי שיעורים עיוניים בסיסיים כמו אזרחות.
לא רק שהם נפרדים ממערכת החינוך ללא השכלה בסיסית, הם גם סובלים מתיוג של חלשים, קורבן לדימוי עצמי נמוך, וסיכוייהם למוביליות תעסוקתית וחברתית נמצאים ברף הנמוך ביותר.
שיטת התיקצוב של בתי הספר התיכוניים מעוותת: שעת לימוד עיונית, של מתמטיקה, אנגלית ומקצועות דומים, יקרה בחינוך הטכנולוגי ב-60% מאשר בחינוך העיוני. פירושו, שלמוסדות החינוך הטכנולוגיים יש תמריץ סמוי למשוך אליהם תלמידים, לתת להם את המינימום שבמינימום, ולקבל מקסימום כסף.
לפי הנתונים שהוצגו בכנס קיסריה, העלות השולית הכוללת בחינוך הטכנולוגי נאמדת ב-400 מיליון שקל בשנה - סכום גבוה מהתקציב לתלמידים חלשים בתיכון. לא פלא שאחד המאפיינים בפרופיל העני הישראלי, הוא השכלה נמוכה. הרי המפתח לשיוויון כלכלי ולמוביליות חברתית נעוץ בהשכלה, ומי שקשה לו לא מקבל כמעט כלום. זה רק עולה יותר כסף.
שיעורי נטישה גבוהים אחת הבעיות הקשות בחיפוש אחר פיתרון למחלות הוותיקות האלה, היא החילופים התכופים של שרי חינוך בישראל. כל אחד מהם מתעקש להשאיר חותם על המערכת העדינה. כשעוקבים אחריהם ואחרי פעילותם, לא רק שאי-אפשר לזהות קווי עבודה דומים, אלא שהקווים שונים להפליא. גם השרה הנוכחית, לימור ליבנת, ביטלה בתחילת דרכה במשרד חלק ניכר מההחלטות של יוסי שריד, קודמה בלישכה, כולל פיטורי המנכ"לית שהביא למשרד, שלומית עמיחי.
עמיחי היא אשת חינוך ותיקה. כיום, אחרי הפרידה מכסא המנכ"ל, היא עומדת להצטרף לשורות הג'וינט, בתחום פיתוח כוח אדם במיגזר החברתי-ציבורי. עמיחי עומדת מאחורי דו"ח בן-פרץ, שבדק את נושא הכשרת המורים בישראל, ופורסם לפני כשבוע. הוועדה, בראשות פרופ' מרים בן-פרץ, היא מינוי של עמיחי.
המסקנות הקשות של הוועדה, על שיעורים גבוהים של נטישת מורים, רף קבלה נמוך של סטודנטים להוראה וכשלים במשרד החינוך (כמו היעדר תכנון לטווח הארוך, כמה מפתיע), אינם זרים לה. אחרת לא היתה ממנה את הוועדה.
ניסינו להבין מעמיחי אם יש סיכוי לפתור את כל המחלות הללו. עמיחי, מצידה, הפתיעה בכמה מחלות שלא הכרנו.
"גלובס": כל-כך הרבה כסף, וכל-כך מעט תוצרים?
עמיחי: "קודם כל, צריך לדעת שיש חילוקי דיעות לגבי הפרשנות של הנתונים. ישראל היא מדינה קולטת עלייה, עם אחוז אוכלוסיה צעירה גבוה יותר משאר מדינות אירופה, והיא גם מדינה עם מיעוט לא מבוטל של ערבים. כך שהבעיות של מערכת החינוך בישראל, לא עומדות באותו יחס למדינות אחרות. בנוסף, יש עוררין על מה בדיוק בודקים: את השקעות המדינה או השקעה בכלל, שכוללת רשויות מקומיות ותשלומי הורים. אני לא בטוחה שההשקעה נטו של המדינה, היא מהגבוהות בעולם - אבל היא גם לא נמוכה.
"אבל כל זה לא משנה לאיפה שאנחנו נמצאים. דעתי האישית היא, שעלינו להיות חדים בייעוד הכסף. לקצר את הטווח בין ההקצאה לבין מה שמקבל התלמיד הבודד. לא מעט כספים ניתנים לפעילות ופרויקטים שלא ברור מה מצפים לראות אחריהם. קראנו לזה פרויקטיטיס, כמו מחלה.
"לכן, לא מעט תוכניות נועדו למקד את הישגי התוכניות והפרויקטים, כולל תוכנית לא פופולרית עם תמריץ מיוחד למורים ותלמידים, לפי תוצאות. גישה אחרת היא לקבוע סטנדרטים ודרכים להשגתם, כמדד להקצאת הכסף.
"דבר שני, צריך להרוג כמה פרות קדושות במערכת החינוך. אלה נושאים שזכו לתקציבים מתוגברים, ולא היה ברור אם עם ישראל באמת נהנה מההקצאות הללו. למשל, כספים של טיפוח. מקצים לא מעט כסף, כבר שנים, והפערים לא מצטמצמים ואפילו גדלים. צריך לבדוק אם הם מוקצים נכון. אולי צריך להקצות אותם אחרת".
מה לגבי ההקצאה הלא-שיוויונית של כסף לחינוך הטכנולוגי?
"השאלה היא אם ההקצאה הזו נותנת את התוצר, והתשובה היא לא. אפילו התעשיינים אומרים לנו שהם לא צריכים טכנולוגים, אלא אנשים משכילים. צריך להפוך את התלמיד הטכנולוגי לתלמיד שמתמקד בנושאים רוחביים של ידע, ולא במקצועות 'טכנולוגיים', כמו מינהל וסיעוד".
בתי הספר הטכנולוגים נועדו לדאוג לאוכלוסיות החלשות.
"נכון, אבל צריך לבדוק אם אין צרכים אחרים - גם לאוכלוסיות החלשות וגם להישגים הטכנולוגיים".
בואי נדבר על הכשרת המורים. לא מדאיג אותך שיותר מרבע מהם לא עוברים את סף דרישות הקבלה?
"אנחנו צריכים לשאול שאלות מרחיקות לכת. ההשקעה בהכשרת מורים, ללא השתלמויות, היא מעל מיליארד שקל, ובסופה פחות מ-50% מגיעים להוראה. רוב המורים לא נשארים שם יותר מארבע שנים. פעם היו אוניברסיטאות ומכללות להכשרת מורים, ואחרי זה קמו המכללות האזוריות. עכשיו מדברים על תארים פחותים (BeD ,MeD) למורים - לא כי חסרים מורים, אלא כי יש מכללות שצריך לספק להן פרנסה.
"כמו בעולם הנאור, אנחנו צריכים לבטל מוסדות להכשרת מורים. מי שרוצה להיות מורה שיילך לאוניברסיטה. אם ירצה אחר כך לפנות להוראה, הוא יצטרך לקבל רישיון של מורה ותעודת הוראה. המערכת תבחן אם היא מוכנה לקבל אותו, בלי להכשיר אותו. אחרת, ימשיך המצב האבסורדי, שלא מקבלים איכות טובה של מורים ותלמידים".
אולי יהיה קל יותר אם שכר המורים יעלה, או יהיה דיפרנציאלי.
"אם אנחנו מדברים על ניהול עצמי ואוטונומיה בית-ספרית, אפשר להגיע להסכמה על מדרגות שכר, שתהיינה בנויות גם על מקומות, על מקצועות הלימוד ועל הישגים. זה לא אומר שעשירים יקבלו יותר, להיפך: אצל החלשים, התמריץ למורים יהיה גדול יותר. זה מקובל בכל העולם, שמורה צריך להוכיח הישגים.
"יותר מזה, אנחנו צריכים להכניס את הגיבוי הציבורי והדיון הציבורי בחינוך, שגם הוא מקובל בעולם. ועדי הורים זה לא רק כדי להביא עוגות ולצאת לטיול שנתי. ההורים צריכים להיות מעורבים ברמת הפיקוח על בית הספר, כמו דירקטוריון הורים, שיודע מה הוא רוצה, יש לו אחריות והוא בודק אם המטרות הבית-ספריות הושגו".
כל הרעיונות האלה ישימים, או שגורלם הוא אבק?
"פתרון מיכלול הבעיות הללו, ייצור שינוי. צריך לעשות זאת כתוכנית ממלכתית. כמו שעשו עם האינטגרציה - עכשיו לעשות תוכנית לשידרוג מערכת החינוך. לדעתי זה אפשרי, תוך הידברות עם האוצר והמורים".
לסיום, אי-אפשר להתעלם מכך שהטענה של יצחקי נכונה, והוראה הפכה מקצוע נשי לחלוטין. זה מפריע לך?
"מבחינתי, אין לי בעיה שיש מורות. הבעיה היא כשמקצוע הופך לנשי, כי השכר בו נמוך. אז יש לי בעיה. אם יסתבר שהטובים ביותר במתמטיקה הן נשים - בסדר. אבל אם יש גברים טובים שלא באים בגלל השכר, זו בעיה. עם המשבר הנוכחי בהיי-טק וההתעוררות הציבורית והמוסרית, אני חושבת שאפשר לגייס היום אנשים צעירים, שלא ראו בעבר את מקומם בהוראה. זה יכול להיות שילוב בין הוראה ועבודה נוספת. אם הם יעבדו יומיים-שלושה בהוראה, זה יכול להיות מפנה".
