גלויה מרגשת מהעבר שמו של עמנואל לופטגלס מוכר בעיקר לחוקרי אמנות התיאטרון. הוא עיצב תפאורות ותלבושות ל"הבימה", לתיאטרון הפועלים "אהל" ולכל הצגות "המטאטא", התיאטרון הסאטירי המפורסם שאיבד את סיבת קיומו עם הקמת המדינה. ציורי השמן שלו אף פחות מוכרים, ואודה שאני בין אלה שסך עבודתו של לופטגלס היה זר להם. מבחינה זו זומנה לי חוויית גילוי בתערוכת ציורי השמן ומתווים לתיאטרון שלו, שנפתחה בשבוע שעבר בבית ביאליק בתל-אביב.
לופטגלס נולד בכפר חוצ'ניאה שבפולין, ועם הגיעו ארצה ב-1926 עמל ומצא דרך לסנן את האור הישראלי הקשה ולהקנות לציוריו רכות אימפרסיוניסטית. תיאור מדוקדק וריאליסטי של הטבע הארץ-ישראלי לא עניין אותו. באחת התמונות בתערוכה - כפר גלעדי בשנות ה-40 - נראות נשים תולות כבסים, והמתבונן חש כאילו לופטגלס מקנה למקום מראה אירופי, שטעטעלי כמעט, צהוב-זהוב בדרך החוצה בין הבתים ואפרפר משהו בקצוות, תחושת סגריריות מתקרבת מעל ארובות הבתים, ורק המכנסיים הקצרים עם הגומי על ירכי הקיבוצניקיות מזכירים נוף מוכר.
יש בתערוכה מספר ציורי תנ"ך, כשהוא ממסגר שתי דמויות בסצנות דרמטיות וטרגיות, כמו מנחת עשיו ליצחק, יוכבד מניחה את משה בתיבה, קין המכתיף את גופת הבל. אוצר התערוכה, אליק מישורי, סבור שלופטגלס חזר לתנ"ך, להסתכלות נוספת, בעקבות הציורים והתלבושות שעיצב להצגות התנ"כיות שהיו פופולריות אז בתיאטרון העברי. אבל ניכר שלופטגלס מקנה מאווירת התנ"ך גם לציורים שלו את הנוף הישראלי של שנות ה-50. נצרת הערבית שהוא מצייר, אם בציור שער העיר או בזה שבו נראות נשים שואבות מים מן המעיין, היא עיר בעלת נוף קדומים עברי מובהק.
לופטגלס עיצב, כאמור, תפאורות לאין-ספור הצגות, והאמן דני קרוון, שזכה ללמוד אצלו בנעוריו, מקדים עליו בקטלוג מילים אוהבות ומלאות געגועים. למי שכמוני "ראה" את התיאטרון של הימים ההם מתוך מסמכים מצולמים, בעיקר קטעים קופצניים ושרוטים בשחור-לבן, ציורי התיאטרון של לופטגלס הם אוצר קטן. לפתע מזנק צבע חי ומעצב מחדש את המראה הנזירי והפלקאטי של הסקצ'ים ההם. במתווה לאחת ההצגות במטאטא צייר לופטגלס שולחן דיונים מוקף קונצרטינה, משני צדיו מזדקרים שני קנים של תותחים, ודגל בריטניה מתנפנף מעל. אין כאן תיעוד נוסף, וחבל, למרות שדי ברור שההצגה התייחסה לימי המאבק. ניתן רק לתהות אם השחקנים קיבלו השראה מהחלל שיצר בעבורם, והאם עיצב לופטגלס את קני התותחים בקליבר כזה שניתן לירות מתוכם את השחקנים, או שרק הציג את הסקיצות כהצעה, ומנהל התיאטרון אמר לו שישכח מזה, שאין תקציב, ונסתפק בקפצונים.