בשבוע חנוכה ייערך בירושלים פסטיבל קולנוע יהודי. בין האורחים שיגיעו יהיה גם ווילי הולט, גיבור "צל בעיניים", אחד מ-40 הסרטים שיוצגו בפסטיבל. הולט הוא ממעצבי התפאורות האגדיים של הקולנוע, וליתר דיוק הפקות שצולמו באירופה. בין סרטיו המוכרים: "ירח מר", "להתראות ילדים", "ג'וליה", "אהבה ומלחמה", "האם פריס בוערת". וזה אומר שבהגיעו יתעניינו אצלו בעיקר איך היה לעבוד עם וודי אלן, רומן פולנסקי, ארתור פן ואחרים.
"צל בעיניים", סרטו הדוקומנטרי של רפאל לבנדווסקי, מחזיר את הולט אל העבר, כיצד נתפס בידי הנאצים ונשלח לאושוויץ. הולט הוא מהאבות השותקים, ומצוקת הדור השני, שני ילדיו, היא שמניעה את הסרט הזה. הנרטיב מוכר לנו, כולל שיחות של הולט עם סטודנטים והנסיעה חזרה לתופת, ובכל-זאת החוויה אחרת. הולט אינו יהודי. אמו הפריסאית נישאה לחייל אמריקני בתום מלחמת העולם הראשונה. בהיוולדו, נימול הולט, כפי שהיה נהוג אז בארצות-הברית. כשהגסטפו עוצר אותו ומענה אותו כעבור שנים, כאיש המחתרת הצרפתית, "הם רצו שאהיה יהודי, אז הייתי יהודי". אמו עוד הספיקה להביא מהשלטונות הצרפתיים מסמך "אישור על אי-שייכות לגזע היהודי", אך הולט נשלח כבר ברכבת לאושוויץ.
למרות שהגיע "בטעות", הולט שמר על אופטימיות. הפסימיים, הוא אומר, מתו מהר במחנות. שומרי המחנה והקצינים גילו את כישוריו האמנותיים. קצין אחד ביקש ממנו שיאייר אותו, וללא רחמים. "לנאצים היו עיני חזיר קטנות", מאבחן הקריקטוריסט, "ולנו עיניים גדולות, קרועות מפחד". אך בעיקר ביקשו ממנו הנאצים ציורים פורנוגרפיים. כישרון שכנראה השאיר אותו בחיים. הוא חזר משם ופתח בקריירה בין- לאומית. ולמרות שעשה לא מעט סרטים על תקופת הכיבוש הנאצי, הוא לא מצליב את העבודה והחיים, גם לא כאשר הוא והבמאי הפולני רומן פולנסקי מנהלים בסרט שיח של שורדי שואה.
הולט חזר לאושוויץ ("לא התרגשתי, המקום נראה כעת כמו אתר צילומים") משום שבנו הרים לו יום אחד טלפון ואמר, "אבא, נחש איפה אני. במחנה שלך". אז הבין הולט שהוא לא יכול למשוך יותר את השתיקה. שם, בשבילי אושוויץ, נוגע סיפורו בזה "שלנו". שיירה של דוברי עברית, מנופפים בדגלי כחול-לבן, נראית לפתע חוצה את דרכו של הולט. רגע קצר, והסיפור הישראלי נעלם לדרכו.