נכון, אנחנו יכולים לשמוע את ההתנגדויות הקולניות שלכם: מנהלי קרנות גידור לא לובשים גלימות בדרך כלל (אלא כאשר הם מארחים באחוזות הקטנות המפוארות שלהם) ולא חובשים את הטורבנים המסובכים הללו (אבל הם תמיד חושבים שהם הכובעים הלבנים), והם בהחלט לא עטויי זקנים, לפחות לא מהסוג שמגיע עד החזה.
אבל עלינו לשחרר כאן אנחה. לו רק ידעתם...!
עליכם לזכור, שזו היתה שנה נוראה ואיומה לקרנות הגידור. לא לכל ה-6,000, כמובן, אולי רק ל-5,500 מהן. בקיצור, אתם יכולים לתאר לעצמכם שמנהל קרן הגידור הממוצע לא כל כך פופולרי בימים הללו בקרב החתולים השמנים שהפקידו אצלו את השמנת המלוכלכת שלהם, והיא הולכת ומידלדלת.
למעשה, שום דבר לא גורם ליצורים השמנים הללו לשרוט בציפורניהם ולהשמיע קולות נשיפה איומים, כמו אובדן של טיפות מן השמנת הזו. לכן, כדי להרחיק מעליהם את יום הדין, מנהלי קרנות הגידור של ימינו נוקטים אמצעים נואשים באמת כדי לטשטש את זהותם האמיתית. הם אפילו מעזים לצאת החוצה בשפמים מלאכותיים, מה שכשלעצמו עלול למשוך תשומת לב. אבל צריך לרחם עליהם, כי כמו שאומרים, הם פועלים תחת לחצים עצומים.
איך שלא יהיה, נבהלנו כהוגן כאשר הדלקנו את הטלוויזיה שלנו ביום חמישי בבוקר כדי לשמוע את החדשות, ובמקום זאת מצאנו את עצמנו מתבוננים במה שחשבנו בטעות שהוא חבורת מנהלי קרנות גידור. השפה המשונה שבה הם דיברו הגבירה את חשדותינו, מאחר שהיא נשמעה בהחלט כמו הג'יבריש הרגיל שמנהלי קרנות הגידור הללו משתמשים בה כשפת קומוניקציה אנושית.
אבל שני דברים החזירו אותנו אל עולם האמת: אף אחד מהחבורה שישבה במעגל לא היה ענוב עניבה ולא היו לו שלייקס. מה שחשוב יותר: שני הטיפוסים שניהלו את השיחה בקלטת - הרזה עם הזקן והשמנמן עם הזקן - חייכו לעתים, ואנחנו הרי יודעים ששום מנהל קרן גידור לא הצליח לחייך בחודשים האחרונים ויותר.
לפחות חלק ממנהלי קרנות הגידור חייכו בוודאי באירוניה למשמע הנהמות שבאות מצד הרשויות בוושינגטון, שהם צריכים לברר את זהותם האמיתית של המשקיעים שלהם. הרי בעצם הימים הללו הם עושים ככל שביכולתם כדי לנתק כל מגע עם המשקיעים האומללים הללו.
הרשויות הפדרליות חוששות בעיקר מתרחיש שלפיו הטרוריסטים מנסים להלבין את כספם באמצעות קרנות הגידור. האמת לאמיתה היא, שכל טרוריסט שהיה טיפש דיו כדי להפקיד את כספו בקרן גידור, בתקווה שהוא יולבן, עלול למצוא את עצמו השנה בתוך מכונת הכביסה בעצמו.
הפסדי העתק שצברו קרנות הגידור השנה הם מאותו המקור האיכותי שאיפשר לרבים מהן להשיג רווחים כה נאים בשנה שעברה ובתחילת השנה הנוכחית: הספקנות שלהם. אם להיות ספציפיים, המנהלים הללו חששו מאוד לשחק על הקפיצה הנאה של השוק מהתהום של אחרי 11 בספטמבר; אפילו אלו מביניהם שסגרו בזהירות את פוזיציות השורט שלהם, נשארו בפוזיציות מזומנים.
קשה לנו להאשים אותם על גישתם הזהירה הזו, מפני שהם סבורים בצדק רב שהגאות בשוק - בשלב האחרון שלה בוודאי - מבוססת יותר על פנטזיה מאשר על מציאות. אבל במקום להניח לכספם של השותפים המוגבלים שלהם, שנצבר בעמל רב, לשכב ללא כל תזוזה, היה עליהם להשקיע אותו בדרכים פוריות יותר. אמרנו פוריות, אבל לא התכוונו לדרך המיוחדת שבה הלך אחד הקולגות של החברים מהגידור, מארק יאגאלה.
מר יאגאלה, תושב דלאוור, הוא המייסד והבעלים לשעבר של קרן אשבורי קפיטל פרטנרז. הוא השקיע את 50-40 מיליון הדולר שהופקדו בידיו על ידי כ-100 משקיעים תמימים (כולל כמה אלמנות, אבל ללא יתומים רשמיים) לא במניות, אלא בנכסים מוצקים. וכמו כל משקיע נבון, הוא חילק היטב את הסיכונים.
וכך, מר יאגאלה רכש בתבונה רבה אחוזה של מיליון דולר בווילמינגטון, מסוק פרטי, תא פרטי באיצטדיון של וושינגטון רדסקינז בשווי 200 אלף דולר (אם הוא התכוון למשחקים של קבוצת הבית, ההשקעה הזו היתה טיפשית מאוד), לימוזינה אחת, בארות נפט וגם לא פחות מתשעה כלי רכב יקרים, כולל שלושה מרצדסים, שני פרארי, בנטלי אחד, ב.מ.וו, ריינג' רובר וקאדילק (אך אחד לא מיד שנייה, ככל שהצלחנו לברר), וגם בשלושה שעוני רולקס, טבעת יהלום אחת שעלתה חצי מיליון ירקרקים, וכמה פרוות ואחוזה בלאס וגאס (מצוידת במיקרוגל שהוא גם מכונת הימורים או מזל, ככל שהצלחנו לברר).
אגב: כלי הרכב, השעונים, טבעת היהלום, הפרוות והאחוזה בלאס וגאס הועברו לרשותה של גב' סנדרה בנטלי (מסיבה כלשהי, היא תמיד חלמה על מכונית בנטלי), שהישגיה הגדולים בחיים כוללים קישוט של עמודי האמצע במגזין "פלייבוי", וכמובן גם התרועעות עם מר יאגאלה.
אבל האהבה לא ניצחה כאן, ומר יאגאלה וגברת בנטלי נפרדו. ומה שעוד יותר גרוע: רשות ניירות ערך החטטנית והתובע הכללי במנהטן ששונא באותה מידה את קופידון, תבעו את מר יאגאלה באשמת עבירות על חוקי ניירות הערך. אחרי שהוא הודה באשמה בשבוע שעבר, מר יאגאלה צפוי למאסר של ארבע עד חמש שנים. ואם בכך לא די, גברת בנטלי שבורת הלב ובעלת החמוקיים אמנם לא נאסרה, אבל נאסר עליה למכור את כל המזכרות הפעוטות מן הרומן הקצר אבל המתוק להפליא שהיה לה.
מה שמסקרן אותנו במיוחד בקריירה שהופסקה באכזריות של מר יאגאלה כמנהל תיקים, הוא שהקרן שלו הושקה ב-1997, כשהוא היה בחור זב חוטם בן 20.
והוא עדיין הצליח לשכנע משקיעים (או כל מילה נרדפת אחרת שתהיה מנומסת) שהוא השיג תשואה שנתית של 80% בתשע השנים האחרונות.
או.קיי, אז נניח שהבחור קצת מפותח לגילו, אבל תשואה של 80% בשנה היא בכל זאת הישג קצת חריג בשביל בן 11, או בעצם אפילו בשביל מנהל תיקים
בן 13. השאלה השאלתית כאן איננה, כמובן, מה חשבו אותם אלמנות ואחרים שנתנו לילד הפלא מארק את כספם, אלא אם הם בכלל מסוגלים לחשוב?
אחרי שחושבים על הסיפור הטראגי הזה במידת הרחמים הראויה, אנחנו חושדים שבעוד המימשל אמנם להוט מאוד שמנהלי קרנות הגידור יכירו את המשקיעים שלהם, זה רעיון בכלל לא רע שהמשקיעים יכירו את מנהלי הקרנות שלהם. אנחנו יכולם רק לקוות שכלי הרכב המפוארים שמר יאגאלה קנה, מטפלים בחמוקיים של הכביש יותר טוב משהוא טיפל בחמוקיים של גברת בנטלי.
אחת הסיבות לכך שהחברים שמנהלים את קרנות הגידור לא עסקו בקניות בגאות הנוכחית בשוק, היא שבחזית הגאות הזו ניצבו מניות הטכנולוגיה. זה לא שיש להם משהו אישי נגד מניות טכנולוגיה; אחרי הכל, שפע פוזיציות השורט שהם לקחו על המניות הללו בשנה שעברה, וגם עד לאחרונה בשנה הנוכחית, עזר בהחלט להרוויח את 30,000 הדולרים הנחוצים ללימודים של הילדים בקולג', ועוד נשאר עודף לכמה הנאות של החיים. אבל למרות חזרתו לזירה של המון המשקיעים צמא המומנטום, ביחד עם שובן של התחזיות הוורודות לשנה הבאה ולנצח נצחים אחריה, חומר הראיות האמיתיות שהצטברו עד כה מאותת שכל התאוששות ב-2002 תהיה מאוחרת ולא מוקדמת, וצנועה ולא חזקה.
בשבוע שעבר, אולי אתם זוכרים, ניתחנו את זירת מניות הטכנולוגיה בפירוט רב למדי, בעזרת המנחה שלנו, פרד היקי. המסקנות נעו בין חורבן גמור לתחזיות קודרות באופן אחיד. בדרכו המגונה, פרד קרע לגזרים את הטיעונים השוריים בכל מגזר ופינה של מרחבי הטכנולוגיה המשתרעים על פני שטחים רחבים, מטלקום עד שבבים. בעוד פרד נטה להסכים שהבועה הנוכחית תימשך עוד זמן מה, הוא לא הותיר מקום לספק שמניות הטכנולוגיה נעות לקראת מפולת נוספת.
ועוד בקושי ראו הדברים אור במגאזין המכובד שלנו, התחזיות השחורות הללו הפכו לדברי נבואה. חברת טכנולוגיה אחת אחרי השנייה דיווחה על תוצאות כספיות איומות, לעתים תכופות למדי גרועות מן המצופה, והציעה מעט מאוד נחמות בדמות תחזיות טובות יותר בעתיד הנראה לעין.
לוסנט האומללה וחסרת הישע הזהירה שההכנסות ברבעון הנוכחי, הראשון בשנה הפיסקלית שלה, ייפלו עד כדי 30% מאומדני האנליסטים. נלביש קצת בשר על שלד הצפי באחוזים הזה: במקום ההכנסות של 4.5 מיליארד דולר להן ציפתה וול סטריט, לוסנט תשמח להסתפק בהכנסה של 3.4 מיליארד דולר, ויהיו לה קשיים גדולים להשיג סכום שיעלה על 3 מיליארד דולר. ולגבי רווחים, ההנהלה הסתפקה באמירה שהיא תחזור אליהם בשלב כלשהו בשנה הפיסקלית. היא רק לא ציינה מתי, וכמה.
אורקל הצליחה לעמוד בתחזיות המונמכות שלה (העובדה שעמידה בתחזיות כאלה נחשבת להישג, היא אחד מפלאי הטבע הקטנים של עולמנו), אבל מכירות רשיונות התוכנות שלה, שהן הקריטריון הקריטי לבחינת עסקיה, צנחו בקנה מידה של 27% ברבעון שהסתיים בנובמבר. קשה לומר שהצניחה הזו היתה רשומה בקלפים שאורקל חילקה קודם לכן לאנליסטים.
סיינה, היצרנית מס' 2 של ציוד לרשתות תקשורת אופטיות, דיווחה על הפסד נקי של 5.51 דולרים למניה ברבעון הפיסקלי הרביעי שלה, כולל כמה הפרשות בגודל קינג-סייז (כאשר הרווחים הופכים לשליליים עד כדי כך, אפשר למחוק כמה שמתחשק). זאת ועוד, ובעצם זאת ופחות: החברה הזו פירסמה את התחזית המלנכולית לפיה שלושת החודשים הראשונים של השנה הפיסקלית החדשה גם הם לא נראים מי-יודע-מה, עם צניחה צפויה של 40%-30% בהכנסות ורווחים של... בעצם הם לא יהיו בכלל.
חברה גדולה אחרת בזירת הטלקום, Qwest קומיוניקיישנז, הזהירה מצידה שהתוצאות הכספיות ברבעון הרביעי יהיו מינימליות, ושהשנה הבאה נראית כמו חזרה על אותו הסיפור המצער. המנכ"ל של החברה אפילו העז לומר שהשפל של העסקים עוד לפנינו, והגדיר את עצמו "פסימיסט".
ובתוך כך, אפלייד מטיריאלס, אחת המעצמות בתחום ייצור הציוד למוליכים-למחצה, דיווחה על רבעון אימה של ירידה בת 57% בהכנסות, מחסור חריף בהזמנות חדשות וצניחה של לא פחות מ-97% ברווחי התפעול מפעולות מתמשכות. על כך שהחברה הזו לא צופה שום מהפך חיובי בקרוב, אומרת עמיתתנו ג'יי שול בהיגיון החד כמכשיר לייזר שלה, אפשר ללמוד מן הכמות הנכבדה של הפיטורים שעליהם דיווחה החברה. בדרך כלל, לא מפטרים עובדים כשצופים גידול ניכר בפעילות, אפילו במרחק של כמה חודשים.
ולמקרה שלא שמתם לב, אצל הלקוחות של אפלייד, בייחוד יצרניות שבבי ה-DRAM, כבר התהפכה שוב מגמת ההתאוששות הקלה במחירי התוצרת. המגמה הזו לא בדיוק מתיישבת עם האופטימיות המופגנת של וול סטריט לגבי שוק השבבים.
הכוונה שלנו בחזרה על הקינה הגדולה הזו איננה לדכא אתכם (באמת לא), אלא פשוט לחזור ולאשש את אזהרותיו של פרד היקי ביחס למניות הטכנולוגיה, שמתבססות על מצב העניינים כפי שהוא, בניגוד לתקוות ולהתלהבות שאפפו באחרונה את מגזר המניות הזה.
אגב, בשבוע שעבר שכחנו, לצערנו, לציין שלמרות שפרד חושב שמוקדם מדי להיכנס לפוזיציות שורט רציניות על המניות הללו, יש לו כמה אופציות 'פוט' על מניות IBM, ג'וניפר נטוורקס, אורקל, סלסטיקה ומקסים אינטגרייטד פרודקטס. עד כה, איך שלא יהיה, לפרד אין הרבה סיבות להתחרט על הפוזיציות הללו.
ג'ו רוזנברג, גורו ההשקעות (אנחנו לא אוהבים את המילה הזאת, אבל היא באמת מתאימה כאן) של Loews צדק כמו חזאי מזג האוויר בתחזיותיו על שוק האג"ח השנה. לפני כשישה שבועות, בטורנו זה, הוא ניבא את סופו של השוק השורי הגדול באג"ח, יחד עם החלטתו של המימשל להרוג את האג"ח הארוכות. אבל בבסיס הנבואות השליליות שלו עמדה התחזית של הבראה כלכלית בעתיד הנראה לעין.
ובאמת, מאז עלו משמעותית תשואות האג"ח, מה שאומר ששערי האג"ח נפלו משמעותית (זו התרומה שלנו לקורס רענון של יסודות תיאוריית שוק האג"ח).
אבל כעת מסתבר, בעקבות שיחה קצרה שקיימנו איתו בשבוע שעבר, שג'ו חזר להיות שור זמני לגבי שוק האג"ח.
זה לא שהוא שינה את השקפתו על מגמת פני הכלכלה. מה שגרם לו לחזור להיות שורי הוא השד הקדמון, הפד. ג'ו חש שלשוק יש אמון מועט מאוד בגרינספאן ובחבורתו - מסיבות טובות מאוד - והקפיצה בשערי האג"ח תהיה פשוט ביטוי של חוסר האמון הזה.
התלונה של ג'ו על הפד היא שהוא פעיל הרבה יותר על המידה, במקום לשבת ולהמתין בשקט, עד שהוא רק יחריף את מה שהוא בא לרפא. אם הנגידים הנכבדים היו רק נותנים לטבע את ההזדמנות לתקן את שלו ומרסנים את עצמם, אזי המשק, המדינה והעולם כולו היו נראים הרבה יותר טוב.
ג'ו חושב שבכל מקרה, צפויה לנו גאות משמעותית בשוק האג"ח, שכדאי לנצל בין שאנחנו שוריים לגבי מצב המשק בעתיד, ובין שאנחנו רוצים להשקיע לטווח הרחוק כי אנחנו ספקניים בנשמה, כמו שאנחנו באמת.
