רע מאוד להיכנס לסכסוך פוליטי-כוחני עם מטענים אמוציונליים כאלה. עמיר פרץ אומנם נחשב למנהיג "מתון", שאפשר לסגור עמו עניין, אבל המתינות הזו תילחץ בימים הקרובים על-ידי סביבה מקצינה.
ובינתיים, מה קורה בסומך-חייקין?
השותפים פורשים מרצון, או עוזבים בכעס?
אבל רגע לפני שניגש לדרמה של "מלחמת יום הדין" שמנהלים האדונים נתניהו ופרץ, נדבר מעט על הדרמה המתרחשת במשרד רואי-החשבון סומך-חייקין. כמעט מיותר לציין, שמדובר באחד המשרדים הגדולים בעיר, ושגד סומך הוא אחד המנהלים המקושרים בארץ. לא סתם הוא מצליח להיות רואה-החשבון של בנק הפועלים, וגם לאומי, וגם דיסקונט וגם הבינלאומי - וכאן אני מרשה לעצמי שאלה תמימה, באשר לתקינותו של הרכב הקליינטים הזה.
מכל מקום, ביום שלישי האחרון הגיע לשיאו העימות המתמשך בין גד סומך לשני השותפים הבכירים, רו"ח אבי זיגלמן (ראש המחלקה המקצועית וחבר המוסד לתקינה חשבונאית), ורו"ח יאיר שילהב (מנהל המשרד החיפני), שהחליטו לפרוש מהמשרד. אסיפת השותפים שכונסה היתה אמורה לאשר, למעשה, את הסכמי הפרישה שהשניים השיגו לאחר משא-ומתן ממושך.
הכול החל, כנראה, עם התבססותה של מנהלת המשרד, רקפת רוסק, לצדו של סומך. רוסק מתפקדת בחסותו של סומך, וקידומה נזקף לזכותו. אלא שהיו בסומך-חייקין שותפים שסברו שהעניין "יוצא מכל פרופורציה". אומנם, יכול להיות שהמתח שנוצר היה נוח לסומך, שמשל במשרד ממרומים. אבל כאשר חוסר הנחת מהסגנון הניהולי תוגבר בהשגות על שכר השותפים, נוצרה מהומה ארגונית, שתוארה על-ידי חלק מהשותפים כסביבת עבודה של "אדונים ומשרתים".
לפני כחצי שנה הגיע אחד השותפים של המשרד החיפני לפשרה (ופרישה), שהושגה על רקע איומו לתבוע את המשרד בבית-המשפט. השותף פרש, אבל שקט לא הושג.
שני השותפים הבכירים הנוספים, זיגלמן ושילהב, ביקשו אף הם לשנות החלטות ניהוליות, שטענו כי הן פוגעות בהם. גם כאן עורבו בעימות עורכי-דין חיצוניים שהביאו את הצדדים לבסוף לפשרה, שעיקרה פרישה בתנאים משופרים.
את מה שהתרחש בעקבות השגת ההסכם, אפשר להציג בכמה אופנים. אבל ברור שהנהלת המשרד העניקה לשותפים האחרים במשרד אפשרות לפרוש בתנאים דומים לאלה שהשיגו הבכירים הפורשים. כל זה בתנאי שיודיעו על כך בתוך השבועות הקרובים. נקל לשער איך מיטלטלת עכשיו אוניית השותפים בבית סומך-חייקין: לפרוש, או לא לפרוש?
איך נראית "שביתה כללית"?
לא לממשלה ולא להסתדרות יש מושג
עכשיו נחזור לסיפור הגדול הצפוי בשבוע הבא. הממשלה הזו עדיין לא יודעת לפענח את המשמעות המלאה של המונח "שביתה כללית". האמת היא, שהיא גם לא מתעמקת בו. אבל אפילו ההסתדרות עדיין לא יודעת איך נראית "שביתה כללית". היא לא ניסתה זאת בעבר, אפילו לא על "יבש". כל הוועדים שמדברים עם פרץ רוצים את השביתה הזו, ובגדול. לכן, פרץ לא יכול לבוא פתאום לעובדי מקורות, למשל, ולהגיד שהם והמים שלהם מחוץ לקרב. העובדים לא יסכימו, והוא לא יתעמת עמם על זה.
גם יורשיו הפוטנציאלים של יורם אוברקוביץ' בחברת החשמל יצטרכו להוכיח את מידת המיליטנטיות הראויה למי שנאבקים על ירושת המנהיגות. ופגיעה במערכת החשמל, כידוע, תשפיע מיידית על המחשבים של בזק ושל חברות הדלק, כמו גם על שדות-התעופה, בתי-החולים ואספקת המים. מי שרוצה לדמיין לעצמו את שרשרת האירועים העשויה להתפתח במצב כזה, מוזמן לחזור למה שקרה בניו-יורק במהלך הפסקת החשמל הגדולה, לפני חודשים ספורים.
המסקנה: עמיר פרץ יצטרך להקים חדר שליטה אפקטיבי, כדי לווסת את פעילות הכוחות השובתים. ועד אז, הוא צריך להתאמץ ולהגדיר באופן אופרטיבי את המונח: שביתה כללית. האתגר המנהיגותי האמיתי שלו טמון דווקא בהגדרת מה ומי לא ישתתפו בהשבתה.
זו הפנסיה, טמבל
גם השביתה הזו תקום ותיפול על הקצבאות שלנו
אומרים על השביתה הזו שהיא מבקשת להשיג "תיקון-דרך" בשורת עניינים שנתניהו פעל בהם באורח חד-צדדי. שפרץ מוביל קרב שהוא אידיאולוגי, כמעט, נגד הטקסים הספיריטואליים שנתניהו ואביגדור ליברמן מנהלים, להעלאת רוחה של מרגרט טאצ'ר והשלטת תפיסת עולמה במשק הישראלי. השביתה הזו גם לא תזיק להתקדמותו של פרץ לתוך מפלגת העבודה. הדיונים בין הצוות של "עם אחד" לזה של העבודה התקדמו מאוד לאחרונה. מותר להניח, שלקראת סוף השנה הזו אפשר יהיה לברך הגומל, ו"המנהיגות החברתית" של מפלגת העבודה תתחזק.
אבל, הסיפור האמיתי נמצא בקופות הפנסיה. כבר בשבוע שעבר כתבתי כאן, שהסיפור של "הרפורמה בפנסיה" רחוק מלהיות חתום. מי שחושב, שככה בקלות אפשר יהיה לעקר את המשטר הפנסיוני שנהג במדינה מאז הקמתה - טועה. בעניין הזה, אפילו יו"ר ועדת הכספים, איש מחנה נתניהו, אברהם הירשזון, קרוב לעמיר פרץ. הירשזון שואב את עיקר כוחו הפוליטי מהסתדרות העובדים הלאומית. קופת הפנסיה הוותיקה שלהם אומנם לא גירעונית כמו הקופות הוותיקות של ההסתדרות הכללית, אבל יש גבול לנכונותה להתאבד בשביל ביבי.
הפנסיה, אני אומרת שוב, היא הסיפור שעליו תקום או תיפול השביתה הזו.
מלחמת הספיניונרים
איך הפך עמיר פרץ לאיש שיש לו רק מה להפסיד
נתניהו כבר רשם ניצחון טקטי משמעותי לפני פרוץ השביתה. הכוונה היא לספין הבסיסי, שמכתיב את הדיווחים בתקשורת על המשא-ומתן העיקש בין הצדדים. נתניהו הצליח לגרום לכולנו לעסוק בשאלה: על מה ההסתדרות מוכנה לוותר. כך הוא דחק את ההסתדרות לעמדת מוצא נמוכה מאוד. כלומר, ברור שההסתדרות תוותר על הישגים שהשיגה לפני זמן רב. השאלה היא רק, על מה בדיוק.
זה ניצחון גדול לביבי, שהוכיח שוב שאין גדול ממנו בעיצוב ספין תקשורתי. הוא ביסס את תפיסת ההסתדרות כארגון חלש, שלא לומר מתפורר. ואנחנו, הצופים בקרב הזה, הרי רק אנשים. קל לנו יותר להזדהות עם מי שמשים עצמו כמנצח.
פעם, כששר האוצר היה ספיניונר מתחיל, וההסתדרות הונהגה על-ידי ספיניונרים מתוחכמים, התנהלו המאבקים סביב השאלה: מה רוצה ההסתדרות להשיג. היום מדברים עליה במונחים של "הקרב האחרון", שלאחריו היא אולי כבר לא תהיה כלל גורם משמעותי.
לבייב קונה ערוץ מפסיד
ומשפר אגב כך את מצבם של מנהלי אפריקה-ישראל
בסוף השבוע הקרוב תתקבץ תעשיית "הטלוויזיה הישראלית" בפסטיבל השנתי שמארגן עמי גניגר בראש-פינה. עורך הפסטיבל, משה שלונסקי, מצליח להביא בכל שנה את מנהיגי התעשייה וכוכבניה לסוף-שבוע רוגע בצפון. מפגש חברתי שיש בו גם דיונים מקצועיים לחבר'ה. בתום הפסטיבל מארגן גניגר מסיבת גן מסורתית בביתו בכפר שמריהו. כמעט איש בתעשייה אינו מרשה לעצמו להיעדר מהערב הזה. גניגר מביא את שר התקשורת לדשא שמאחורי הבית, ולצדו כל מיני שרון ("קחי אותי") ובחירי-לבה.
מעניין לראות האם יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, שלום שמחון, יגיע לערב הזה. שמחון הולך להיות האיש החשוב של החורף הקרוב בתעשיית התקשורת. בוועדה שלו אמורה להיסגר הקמת רשות התקשורת, במקום המשרד שעוקר. מעניין יהיה גם לראות האם יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, יגיע לאחד האירועים הללו. אחרי הכול, ריבלין מוביל את הקמת הרשות בשיתוף פעולה עם שמחון.
אלא שבינתיים, האירוע התקשורתי המסקרן באמת התרחש במקום אחר, ובשפה אחרת. מדובר בהחלטתו של לב לבייב לרכוש מחצית מהאחזקות של אפריקה-ישראל ב-"ואש טלקנל", מפעילת ערוץ "ישראל פלוס".
מדובר באירוע שהוא קודם כול סיפור מחמם לב. הנה איש עסקים שדואג למשקיעיו בחברה הציבורית שהוא מנהל - אפריקה-ישראל - ומוציא מספרי החשבונות שלה השקעות כושלות.
עידוד נוסף אפשר לשאוב מהעובדה שככה יסתדרו כנראה גם הבונוסים השנתיים של מנהלי אפריקה-ישראל, ובראשם פיני כהן. הרכישה היא גם בשורה טובה לסמנכ"לים כמו אברהם מירון (כספים וחשבות) ואבי נוטה (פיתוח עסקי). זהו, אם כן, סוף-שבוע שמח לשורה של מנהלים שראוי שכולנו נשמח עמם בהישגיהם, ובתגמוליהם.
שיגעון כטקטיקה במשא-ומתן
ורק סבא שמעון יוריד את כולם אל הקרקע
קשה לדעת איך יסתיים השלב הנוכחי בעימות בין נתניהו לפרץ. שני הצדדים, חשוב להדגיש, מגיעים לעימות עם תוכניות ארוכות-טווח. ושניהם נתפסים בשלב הזה של העימות כ"משוגעים" שטיפסו על עצים גבוהים.
"המשוגע-העיקש-שטיפס-על-העץ", ולך תדע האם אפשר יהיה להורידו משם, היא טקטיקת משא-ומתן מקובלת. הבעיה עם הטקטיקה הזו היא שלך תדע, יכול מאוד לקרות ש"המשוגעים" האלה באמת יסתבכו בענפים ויתקשו להחליק מטה, לפשרות וסיכומים. לא יהיה הימור פרוע להניח שזה עלול להתרחש כאן בשבוע הבא.
השביתה תפרוץ, נתניהו לא יסכים להרים דגל לבן, פרץ לא ייכנע, ושוב יימצא הפתרון בלשכתו של שמעון פרס. כן, יביאו את סבא שמעון להוריד את המשוגעים מהעץ.
הפתרון של פרס עשוי להיות נוח לשרון משתי סיבות. קודם כול, משום שכך הוא יוכיח שוב לנתניהו כי הוא מקיים את הסכם "חלוקת הנושאים" ביניהם, ולא מתערב בכלכלה של ביבי. סיבה נוספת: גם לשרון כדאי לחזק את מעמדו של פרס בראשות מפלגת העבודה. מי יודע, אולי פרס יסייע לו לסיים את הקדנציה בשלום - תרתי משמע.
נשמע מופרך? היזכרו בבקשה כיצד הסתיים המשבר הקודם בין נתניהו לפרץ. זה קרה אצל פרס בלשכה. רק שאז, כאשר החבורה כבר התקינה עצמה לקראת "חגיגת החגיגות" שתכננה לקיים בלשכת ראש הממשלה, פרץ סירב להצטרף אליה. "שבועיים שאני מבקש ממנו שיתערב בעניין, והוא סירב. אז עכשיו", הפטיר עמיר פרץ, "עכשיו, אני לא הולך לחגוג איתו". וזה בדיוק מה שעשוי להתרחש גם בשבוע הבא.
