ריבוי דעות בקרב קהילות יהודים הוא נושא שגור לבדיחות, אבל מעט מאוד צחוקים
נשמעים כשיהודי כלשהו שובר את הטווח הנחשב ללגיטימי ומעז להציג עמדה עצמאית
באמת. פעם היו אוסרים אותו בו במקום, היום יימנעו מלהקשיב לטיעוניו ויקטלגו
אותו כתמהוני שטוף הזיות. כדי שדיסידנט יקבל במה להביע עמדות המנוגדות לזרם
המרכזי המקובל נדמה לפעמים שאין דבר פשוט מהקמת עיתון שבו ישמש עורך, חבר מערכת,
כתב ומו"ל. זו כמובן טעות. עבודה עיתונאית עצמאית, ללא גוף תומך ומערכת הפצה
מסודרת, היא קשה ושוחקת, ולרוב גם קצרת ימים. עם זאת, יש בה אפשרות לשחרר מדי
יום ביומו הצהרות חסרות כיסוי, מהמלאכות המהנות בעולם, כך שאין זה מפתיע לגלות
כי דברי הימים של העיתונות העברית משופעים בדוגמאות לביטאוני שוליים ואלטרנטיבה.
סיפורה של העיתונות העברית האלטרנטיבית מתחיל עוד לפני שהתגבשה ועדת העורכים.
בעצם, כבר בשלטון העותמאני יצאו כמה עיתוני פועלים מחתרתיים בלשון היידיש,
שניסו לבלבל את המפקחים העותמאנים והכריזו על עצמם כיוצאי בתי דפוס מצריים.
כשמקום הדפסתם האמיתי התגלה הושמו עורכיהם במעצר.
"האור"
גם בשלטון הבריטים נאסרה הפצה של חומר קומוניסטי, ופעילי התנועה היו משתמשים
בתחבולות שונות ומשונות להתגבר על הצנזורה. כך עשה, למשל, עו"ד מרדכי שטיין,
פטריוט וליברל אנטי ציוני שקיבל ב-1925 רישיון מנדטורי להוציא לאור עיתון לענייני
חינוך והשכלה עברית, "האור" שמו. בעצם היה "האור" עיתון סוציאליסטי, מתון בסגנונו,
שעסק בענייני העובדים בארץ. הוא יצא כחוברת קטנה ולא זכה להמשכיות רבה, מכיוון
שאחרי כשלושה גיליונות נאסרו העורכים בעוון הפרת תנאי רישיון העיתונות והושמו
במעצר.
ביולי 1930 חודש "האור", והפעם ניחן בקו פוליטי מובהק יותר. המאמר הראשון בעיתון
המחודש, "על השלום בין יהודים וערבים" מאת י. קלטון, שרטט לקוראים קו דמיוני
אך נחרץ שהבדיל בין "האור" לפרסומים מפלגתיים אחרים. המאמר יצא נגד תפיסת העולם
של הציונות כולה.
"אומרים לנו: (...) השלום האמתי בין שני העמים לא יקום מתוך ותורים והנחות
מצדנו, אלא מתוך התגברות מתמדת של הישוב העברי במספר ובמשקל כלכלי ופוליטי.
משום כך יש להמשיך את העבודה ההתישבותית ביתר מרץ עד אשר היהודים יהיו רוב
בארץ או לפחות אחוז הגון חזק למדי. ותמוה הדבר: לאיזה מין שלום מתכוונים האנשים
הללו? האם לשלום הבא מתוך הרמוניה בין האינטרסים של המוני היהודים והערבים,
או לשלום הבא מתוך 'שווי-משקל' בין שני עמים מזוינים. (...) איזה 'שלום מתוך
הרמוניה של אינטרסים' יכל להוצר בין שתי תנועות, שהאחת מהן רואה את תכן קיומה
ברבוי היהודים ע"י עליה בלתי-פוסקת מארצות חוץ והשניה רואה את תכן קיומה במלחמה
תקיפה נגד עליה זו? (...) השלום מסוג זה יוקם רק על יסוד הכח, המורא והפחד
של חלק אחד מפני הכח של החלק הנגדי. (...) המלחמה 'להתרבות היהודים ויהי מה'
מצד אחד ו'למניעת רבוי היהודים' מצד שני זוהי מלחמה לא לשלום אלא נגד 'שלום'
ונגד 'הסכם'. היא מכשירה את הקרקע להתחרות הדדית חריפה ולהתנגשויות כבידות
בלתי פוסקות". כך, כאמור, ב-1930.
"מצודה" ו"חרות"
באותה תקופה, בצידה האחר של העיר העברית הראשונה, פורשת קבוצת מפקדים מארגון
ההגנה ומקימה את "ההגנה הלאומית", לימים האצ"ל. ב-1932 הם מדפיסים לראשונה
את "מצודה", עיתון מחתרתי בעמדותיו, וגם בתהליך הפקתו. החוברת הודפסה על נייר
לבן מבריק בגודל פוליו, במכונת הכתיבה של משרד קופת חולים עממית. משימת ההדפסה
הוטלה על ח.ש. הלוי, שעבד בקופת החולים והיה בעל גישה למכונה. כדי למנוע תפיסה
הושמד נייר הפחם ששימש ליצירת שישה העתקים מכל גיליון מיד לאחר המעשה. למרבה
הצער, לא היה להלוי ניסיון הדפסה קודם שלקח על עצמו את התפקיד, וההקלדה של
כל עיתון ארכה כמה ערבים. מרגע שהסתיימה נמסרו הגיליונות הגמורים למפקדי הסניפים
ברחבי הארץ ושם הוקראו במפקד רשמי. העיתון היה אמור לצאת כל חודש, אך בפועל
יצא לעתים רחוקות יותר, ואחרי שישה גיליונות פסק מלהופיע. את דרכו המשיך "חרות",
שהופיע במשך שנות הארבעים כל שבוע או שבועיים, לעתים במהדורה של דף אחד - ככרוז
קיר. הבריטים ביקשו כמובן למנוע את פרסומו, ולכן הוא נעשה בהיחבא. הוא הודפס
בכמה בתי דפוס במסווים שונים. פעם הודפסו פנקסי קבלות ככיסוי להדפסות המחתרתיות,
ופעם הופעלה נגרייה מעל בונקר תת קרקעי שבו הופק העיתון.
"במחתרת"
בשנת 1940 קמה אלטרנטיבה חריפה אף יותר להגנה, בדמות ארגון לח"י. כנופיית שטרן
הוציאה כמעט מיד לאחר שהתפלגה מהאצ"ל את עיתונה הראשון "במחתרת". בטקסט מרובה
צפנים וראשי תיבות משרטט העיתון את מטרתו: "העתון הוא כלי מבטאה של המ-דה (המפקדה)
והוא מורה דרך להא. (לארגון) המדריך אותו בהלכות מלחמת השחרור בכללן, מסביר
ומפיץ אור על תופעות שונות בחיי הישוב בארץ והעם בגולה, ומחווה דעתו המוסמכת
על הענינים העומדים ברומו של עולם. רצוי א"כ (אם כן) שהעתון לא ישמש חומר לקריאה
בלבד, אלא יעורר את המחשבה ויגבש את ההכרה. על המ-ד (?) להעביר, לאחר שיוקרא
כל גליון, דו"ח מפורט על ההקראה, הרושם שעשו דבריו על מ-דים ואנשים וכו'".
אברהם שטרן היה עורך "במחתרת". הוא פרסם בו משיריו ומשירי טשרניחובסקי, בצד
מאמרי אידאולוגיה ומעט ידיעות חדשותיות. לאחר שישה גיליונות נרצח יאיר הי"ד,
ולאחר שלושה גיליונות נוספים תמה דרכו של העיתון. אך תנועת המרי המשיכה בדרכה,
ובשנת 1943 קם "החזית - עתון לוחמי חרות ישראל, במחתרת בציון". כעורכו שימש
הסופר והעיתונאי ישראל אלדד (שייב), ולאחר שנתפס ונאסר הוחלף בנתן ילין-מור
(פרידמן). אופיו של העיתון היה אינטלקטואלי יותר מקודמיו, והוא כלל מדורי ספרות
וביקורת רחבים ודברי הגות חריפים. באחד הגיליונות הצהירה המערכת "כל העתונים
העברים, המופיעים ברשיון השלטון והצנזורה, רחוקים מאתנו מרחק שווה".
עם התבססותו של העיתון התרבו דפיו, וערב ראש השנה תש"ג יצא מטעמו "חזית לנוער",
תוספת מיוחדת שהותאמה לנוער ולתלמידים: "מציעים אנו כאן לתלמידים שורה של שאלות
והם מצידם מצווים לשאול אותן את מוריהם, מחנכיהם, מנהליהם. (...) בלימוד התנ"ך:
אדוני המורה! האם אהוד בן גרא שהרג את מלך מואב היה משחרר או ... טרוריסט?"
"החזית" הופיע עד 1945, ואחריו יצא "המעש" ואף עיתון יומי בשם "מברק" ששרד
עד רצח ברנדוט. אז הוציא בן גוריון הוראה לסוגרו, ועורכיו נתפסו והושמו במעצר.
"העתון הדימוקרטי"
רוב האקשנים היו מנת חלקם של אנשי השוליים הימניים, אך לדרכו של בן גוריון
היו מתנגדים גם משמאל. עו"ד שטיין, שהפסיק את הוצאת "האור" עם פרוץ מלחמת העולם
השנייה, חזר לפעילות לקראת סיומה של המלחמה, וביתר שאת. ב-6 בינואר 1945 הוציא
את הגיליון הראשון של "העתון הדימוקרטי". העיתון הודפס בפורמט גדול של דף אחד
המודפס משני צידיו: עמוד אחד לחדשות ועמוד שני לדעות ומאמרים. שם העיתון נכתב
בעברית, באנגלית ובערבית, ומאמר המערכת בגיליון הפותח כלל מניפסט קצר: "כנינו
עתון זה בשם 'דימוקרטי' לא מתוך נטיה להומור וגם לא לשם הסואה. תקותנו הנאמנה
היא, כי עתון זה יפעל בכנות וביעילות, כמיטב יכולתו, למען הדימוקרטיה. אבל
הכונה אינה לדימוקרטיה צבועה וכן לא לדימוקרטיה המיועדת לאקספורט, המוחזקת
דבר נאה לאחרים. מטרתנו דימוקרטיה אמיתית, סדר-חיים שיש בו חופש פוליטי אמיתי,
שויון כלכלי אמיתי, ונוסף לזאת וביסוד כל זאת - כבוד אמיתי לאדם".
שבועונו של שטיין לקח על עצמו משימה לא קלה. הוא יצא נגד הביורוקרטיה של ההסתדרות
מצד אחד, ונגד בעלי ההון מן הצד האחר, מתוך ביקורת מתמדת על דרכה של הציונות
ואופייה האנטי דמוקרטי. הוא ביקש להעמיד במרכז העולם את האדם ואת זכויותיו
כאזרח במדינה דמוקרטית.
הגיליונות הראשונים הוקדשו בצד החדשותי לעדכונים על התקדמות הצבא הרוסי בגרמניה,
אבל בעמוד המאמרים כבר היו מן ההתחלה פרסומים נגד "השוחד בארץ", ביקורת על
התנהגות ההנגה הציונית לנוכח השואה וניתוחים פוליטיים-כלכליים על הנעשה בארץ
ובעולם ("הנפט ומדיניות הכוח", למשל). בגיליון מספר 6 הקדיש שטיין טור שלם
לעניין חברתי גרידא. תחת הכותרת "ואלה האנשים אשר העלו את מחיר הלחם" הודפסה
רשימה של כל חברי מועצת עיריית תל אביב שהצביעו בעד העלאת מחיר הלחם ל-33 מיל
לקילו, ופורטו מפלגותיהם, עיסוקיהם ותפקידיהם השונים (לשם קבלת קנה מידה לסכום
זה אפשר לציין שעלות "העתון הדימוקרטי" עמדה אז על 10 מא"י). "בלי כל סיבה
מוצדקת", כותב שטיין, "בימים אשר בהם המצב הכלכלי בארץ משתנה לרעה ויש צורך
בהורדת המחירים, החליטו פתאום חברי מועצת עירית תל-אביב על העלאת מחירו של
הלחם, המצרך ההכרחי ביותר למשפחות דלות-האמצעים. (...) החליטו על כך אנשי הימין
שהם רובם ככולם בעלי-רכוש, והחליטו על כך הפקידים השבעים, הקוראים לעצמם 'נציגי-הפועלים'".
"העתון הדימוקרטי" דאג לציין מעל דפיו את הקיוסק לעיתונים ברחוב גרוזנברג 22
כמקום שאפשר לרכוש אותו דרך קבע. נראה שקיוסקים אחרים נמנעו מלהציעו ללקוחותיהם.
הוא המשיך להופיע גם אחרי קום המדינה, ומ-1951 הפך לביטאונה הרשמי של תנועת
הכוח השלישי בישראל, שאותה הקים שטיין. זו הייתה תנועה יהודית-ערבית שתמכה
בהחזרת הפליטים הערבים לישראל ובביטול האפליה של הערבים תמורת הכרתם במדינת
ישראל. גם בעיתון ניסה שטיין לתת ביטוי לרגשותיהם של אזרחי ישראל הערבים. למשל
במדורו של פאוזי אסמר, "מפנקסו של ערבי", שעסק בחוויותיו בנסיעה באוטובוס בתל
אביב וכד'. נושא אחר שעסק בו שטיין היה המאבק בבתי הדין הרבניים. הוא פרסם
בעיתונו טופס הסכם לנישואים בלתי דתיים, ומדריך קצר למשתמש. תנועת הכוח השלישי
החליטה לרוץ לכנסת בבחירות של 1959 וכשלה לחלוטין (600 קולות). למרות זאת המשיך
העיתון להופיע כביטאונה הרשמי עד אמצע שנות השישים. לאורך הדרך יצאו לו מהדורות
ביידיש, באנגלי ובערבית.
"סולם"
נחזור לימין, שעזבנו כזכור עם סגירה מאונס של העיתון היומי "מברק". מי שהתגעגע
לניסוחיו המיתיים של שייב ב"החזית" לא נותר זמן רב ללא חומר קריאה. באייר תש"ט
הוציא שייב ירחון ושמו "סולם", ולמרות שנתפרסם תחילה כהוצאה חד פעמית החזיק
מעמד 14 שנים, ובמהלכן הוביל בגאון את הדרך "למחשבת מלכות ישראל". תפקידו,
על פי הודאתו, היה "להחזיק ברמה את הרעיון הלאומי בכל הקפו ועומקו. (...) מעבדות
לחרות, מיגון לשמחה, מאפלה לאור גדול, ממדינת מפא"י למלכות ישראל". בפתח הגיליון
הראשון סיכם שייב בסגנונו העסיסי את תולדות עיתונות האלטרנטיבה הימנית עד אז,
ואת מקומו המיועד של "סולם": " לא עוד סטנסל, לא עוד נייר מחוספס. יש כבר דפוס
ואותיות מאירות ונייר - נייר טוב למלה הטובה. (...) ואחר באו ימי התוהו בין
השמשות, ניטשטשו תחומים, נתערפלו מושגים. נתלהטה הנשימה וקצרה גם קצרה הנשימה.
'מברק'. יום יום, ערב ערב, בקצור ובלהט. רוצים לגלגל את החזון בגלגלי הרוטציה.
ונכשלים. (...) עדיין לא הוקמה המכונה הגדולה לחזון המלכות. (...) על כן נעלה
שוב למרומי ההרים. נפקח שוב את לבנו לחזון המרחב והאדנות. (...) עושי-במלאכה
כבר ישנם, נגרים כבר ישנם, וקרשים כבר ישנם למעשה הסולם הגדול. ורק הארץ, הארץ
העשירה והרחבה, עוד איננה למען יעמוד בו הסולם הגבוה. ואנו מעלים בזה את תבניתו
לעיני הרוח ולעיני הנפש. יהי רצון שיאיר למרחקים, שיאיר למעמקים".
"סולם" נפתח דרך קבע בציטוט ממקור עברי גאה, בין שהיה זה הרב קוק, הרצל או
הרמב"ם, ולאחריו שיר של אורי צבי גרינברג. בגיליון הראשון היה ציטוט מתוך "משנת
הזוהר": "מהו בן חורין? שזוקף ראשו לגלות ולפרש דברים ואינו ירא, כזה שהוא
בן חורין ואומר מה שהוא חפץ ואינו ירא". ואנשי "סולם" אכן לא יראו לבטא את
עצמם. בין התורמים לכתב העת הייתה גם חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שפרסמה בו
קטעי פרוזה קצרים. עובדת בית מורשת אצ"ג, לשם התקשרתי כדי לנסות ליצור קשר
עם גאולה כהן, בישרה לי כי הגב' כהן נמצאת בחופשה עד לאחר מועד סגירת "פירמה",
אך כשאמרתי לה שברצוני לכתוב על "סולם" לא יכלה למתן את התרגשותה, ובמשך כרבע
שעה העבירה לי הרצאה מלומדת על ייחודו וגדולתו של כתב העת.
נראה שזו הייתה תגובת ציבור קוראיו גם לפני 50 שנה, הערצה מוחלטת וקריאה שוקקת.
מלבד זירוז הבאת מלכות ישראל, פורסמו ב"סולם" גם מאמרים ארציים יותר. כבר בגיליון
של תמוז תש"ט, למשל, כותב ברוך אורן מאמר תחת הכותרת "בדיר-יאסין לא הייתי".
על פני שני עמודים מדגיש אורן כי לא היה בדיר-יאסין, אבל דווקא כן היה בירושלים
כש"בני נבלוס, שוכבי-את-אתונותיהם (...) ההמון המזויין באגרופיו ובסרחונו ובקללותיו
ובתאוות-בשרים מזרחית"
הגיע ורדף אחר יהודים. וכן היה בתל אביב כשנשרפו יהודים בעודם חיים, ובחיפה
כששחטו יהודים בסכינים, ובלוד כשנרצחו יהודים בדריסת מכונית. "אך בדיר-יאסין
אני לא הייתי", הוא אומר, ולאחר עוד כמה כינויי גנאי שדפי "פירמה" לא יסבלו
מסיים במשפט: "ואני מה צר לי שבדיר-יאסין לא הייתי".
בגיליון הרביעי מתפרסם מאמר מערכת שכותרתו "אין אנו רוצים בערבים", ובו מסביר
הכותב כי אמנם היו לו השגות על מתן כותרת רגשנית שכזו אך לאור ההצעות להחזיר
פליטים ערבים לתחומי מדינת ישראל בשעה שהללו רוצחים אזרחים יהודים כל שבוע
אין ברירה אלא להצהיר מפורשות: "כולם שמחו לגירוש הערבים. כולם נהנים מתוצאות
דיר-יאסין. אין אף אחד אשר בעומק לבו יאהב אותם, ירצה אותם כאן. כל הכותב ומדבר
אחרת - צבוע הוא. (...) על כן כשאנו אומרים: 'אין אנו רוצים בערבים' אנו אומרים
זאת לא בשם הכותב וחבריו בלבד, אלא בשם כל יהודי ויהודי. (...) בשם הדם ובשם
הרגש ובשם התבונה: אין אנו צריכים אותם. אין כל הכרח להחזירם".
מר י. נתניה מרחיב בגיליון מרחשון תש"י את מעגל הנקמה גם לצוררים הגרמנים:
"נאמר בפשטות: היינו רואים בזה צדק מוחלט ובינה אנושית עמוקה אילו נערך טבח
טוטאלי על העם הגרמני. ללא כל היסוסים. (...) שאין אנחנו יודעים לשנוא את הראויים
לשנאה, אשר הלב והשכל מצווים לשנוא - (...) מוכיח שעדיין מום ביאולוגי עמוק
בנו. (...) גרמנים וערבים מסתובבים על אדמתנו, בקרבת גופנו אשר את דמו הם שתו,
(...) בחסותם של יהודים רקובי-הבינה וחסרי-מצפון של אמת וחסרי רגש צדק של אמת.
כי המצפון והצדק האמתיים תובעים בשם העבר ובשם העתיד: שלא ידרוך גרמני ולא
ידרוך ערבי על אדמת ישראל".
"אתגר"
כזכור, נתן ילין-מור הוא שהחליף את שייב בעריכת "החזית", ביטאון הלח"י, לאחר
שזה נעצר. אחרי קום המדינה היה ילין-מור עורך של ביטאון שייצג עמדות קיצוניות
הפוכות לאלה של "סולם". הוא נקרא "אתגר", יצא לאור בשנות השישים והיה ביטאונה
של הפעולה השמית, תנועה שהקים ילין-מור עם אורי אבנרי ובועז עברון ועל דגלה
נחקקה הדרישה להקמת פדרציה פלסטינית-ישראלית-ירדנית (ל"העולם הזה" שמור מקום
של כבוד בין עיתוני האלטרנטיבה הישראליים, אך סיפורו מוכר יחסית, ולא נחזור
עליו במסגרת זו).
בין השאר שימש במה לשיריו של יונתן רטוש ודוד אבידן בתחילת דרכו. העיתון הגדיר
את עצמו "נון-קונפורמיסטי", ואילו אחרים ("הג'רוזלם פוסט") הגדירו אותו כעיתון
"העושה כל שביכולתו כדי לחתור תחת סמכותה של ממשלת ישראל".
מאמרי המערכת ב"אתגר" שימשו לפיתוח הקשר האישי עם ציבור הקוראים הנאמן. פעמים
רבות הוקדשו להילול עצמי. כך למשל מגולל העיתון את הסיפור הבא: "אם אהדת הקוראים
נמדדת בגילויים של תמיכה ממשית בעתון, יכול 'אתגר' להיות גאה על חוג קוראיו.
(...) יש מקרים, שביטוי האהדה הוא כה ספונטאני ובלתי-אמצעי, שהוא מביא אותנו
לידי התרגשות. כזאת קרה לפני שבועיים, כאשר העורך הגיע לדפוס לשם עימוד הגליון
מס' 56. בעקבותיו נכנס בחור רם-קומה, שחזותו ענתה בו, כי הוא איש-עבודה בעל-הכרה.
הוא שלף את ארנקו מכיסו, הוציא ממנו שלוש לירות בודדות והושיטן לעורך. בארנק
נותרו לירות בודדות מעטות. לשאלת העורך הנדהם 'מה זה?' ענה הבחור האלמוני:
'זו תרומה ל'אתגר'. אני רוצה שהעתון ימשיך להופיע.
אני מעריך אותו מאוד. וכן חברי. יותר מזה אינני יכול לתרום. אבקש לקבל את הסכום
הזה כאות אהדה והוקרה'. ביקשנו להיכנס עמו בשיחה, אף כי השעה בדפוס דוחקת.
אך האלמוני החליט להישאר באלמוניותו. הוא לא גילה את שמו". למרות האמור לעיל,
מגלה בועז עברון כי המימון העיקרי לעיתון לא היה מתרומות ומנויים. "מבחינה
כספית אורי אבנרי למעשה החזיק את העיתון", הוא אומר.
- מדוע קבוצת עיתונאים נזקקה לעיתון משל עצמה?
"לכולנו היה אמנם ניסיון עיתונאי, אני הייתי באותו זמן חבר מערכת 'הארץ', נתן
ילין-מור היה העורך של העלון של הלח"י ואורי אבנרי היה עורך 'העולם הזה'. אבל
במקומות הללו לא היה מקום לביטוי העמדות של התנועה השמית. צריך לזכור שבמידה
מסוימת זו הייתה מדינה חצי דיקטטורית, הדיקטטוריה של בן גוריון. אני זוכר שבשעתו,
כשכתבתי ב'הארץ', הצעתי מאמר שבו טענתי שכל הבעיות של חוץ וביטחון צריכות להידון
בפומבי. שוקן, עורך 'הארץ' אז, פחד לפרסם את זה".
- גם ב"העולם הזה" לא יכולתם לקבל חופש ביטוי מלא?
"'העולם הזה' היה אמנם הביטאון של אורי, אבל אורי לא היה בדיוק מבטא העמדות
שלנו. הוא היה בתוך המסגרת שלנו והיה תורם את חלקו, אבל ל'העולם הזה' באותו
זמן היה אופי אחר שלא התאים לנו. רצינו ביטאון אינטלקטואלי-אידאולוגי, אז החלטנו
להוציא ביטאון משלנו, כמו כל קבוצה אידאולוגית".
- המשכתם לעבוד במקביל בעיתונים אחרים?
"ודאי. 'אתגר' לא היה עיתון שמשלם משכורות. זה היה עיתון אידאולוגי וקיימנו
אותו במאמצים. כולם עבדו בהתנדבות. אחדים מהמשתתפים היו פיקטיבים. אני כתבתי
תחת שלושה שמות".
בשנת 65', לאחר שהועבר חוק לשון הרע בכנסת כדי לפגוע ב"העולם הזה", החליט אורי
אבנרי להריץ רשימה לכנסת כך שייהנה מחסינות. הוא פנה לחבריו לפעולה השמית,
אך הללו סירבו להיות חברי מפלגתו, וכך למעשה הביאו את תחילת הקץ על תנועתם
ועל עיתונם. שנתיים אחר כך הכריז העיתון שלא תפיץ אותו עוד חברת ההפצה שטיפלה
בו עד כה, והוא פונה לקוראיו שיעזרו במלאכת הפצה עצמאית. מעט אחר כך נסגר.
בימים אלה יוצא כרומון שמאל רדיקלי ושמו "אתגר", שמתורגם לערבית ולאנגלית וקשור
למפלגה היהודית-ערבית דע"מ, הנמצאת הרחק שמאלה מחד"ש והתנגדה בזמנו להסכמי
אוסלו.