"יש אנשים שטומנים ידם בצלחת ברגע שבו התיישבו לשולחן. כך נוהגים זאבים. אל תהיה הראשון לגעת בקערה - לא רק מפני שזה מוכיח חמדנות, אלא מפני שזה מסוכן: כאשר מישהו שם בפיו משהו חם, הוא חייב לירוק אותו החוצה, או לבלוע ולשרוף את גרונו. בשני המקרים הוא מגוחך ומעורר רחמים" (דזידריוס ארסמוס, מתוך "מדריך ההליכות הנאותות לנערים", 1530)
את משנתו החינוכית של ארסמוס, הומניסט בן המאה ה-16, הציג ההיסטוריון היהודי-גרמני נורברט אליאס בספר שכתב בשנות ה-30 של המאה הקודמת, "תהליך הציביליזציה". כדי לענות על השאלה "כיצד הפכנו להיות מודרנים" השתמש אליאס, מחלוצי חקר חיי היומיום, במקורות היסטוריים שלא נעשה בהם שימוש רב לפני כן: ספרי נימוסים והליכות. אלו איפשרו לו ללמוד על הדחפים והתשוקות שהניעו בני-אדם בתקופות שונות, על הכללים המרסנים את הדחפים הללו, ועל השינויים שחלו בהם לאורך 700 שנים.
אחד מממשיכי-דרכו הבולטים של אליאס הוא פרופ' סר קית' תומאס מאוניברסיטת אוקספורד, שהגיע בשבוע שעבר לסדרת הרצאות מטעם החברה ההיסטורית הישראלית. תומאס, לשעבר ראש האקדמיה הבריטית, נשא במרכז זלמן שזר בירושלים שלוש הרצאות שעסקו בגינונים באנגליה בעת החדשה המוקדמת, ויכונסו לספר שיפורסם בקרוב. בשיחה במלונו בירושלים הוא מגלה שבחר לעסוק בחקר היומיום כבר בתחילת הדרך. "כשהייתי סטודנט צעיר באוקספורד", הוא נזכר, "תוכנית הלימודים התמקדה במלחמות, במלכים, ביחסים בינלאומיים, בפעילות של פרלמנטים ובשאר עניינים ציבוריים. כל זה כמובן חשוב, אבל חשבתי שאין לכך קשר רב לחיים הרגילים של בני-אדם. במשך רוב הזמן, בני-אדם עוסקים ביחסים בינאישיים: במשפחה שלהם, בדאגה להוריהם או לילדיהם, בנישואים, בעבודה, בפנאי, במשחקים, בשיחה על שאיפותיהם ובמוות. חלק נכבד מהניסיון האנושי לא נספג במחקר ההיסטורי, מכיוון שהמחקר לא טיפל בפן הרחב הזה.
"בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב, גם לחיי היום-יום יש היסטוריה. חיי המשפחה היום אינם זהים למשל, לחיי המשפחה במאה ה-16. היחס בין ילדים למבוגרים, למשל, או היחס בין עבודה לפנאי, שונים לחלוטין מזה שהיה בעבר. הקדשתי הרבה מחיי לחקר נושאים כמו מעמד נשים, מוסר מיני, משחקי ילדים, תפיסות של ניקיון אישי ויחס לבעלי-חיים, כיוון שאני מאמין שהם נושאים בעלי עניין, ומפני שחשוב שנראה את עצמנו בפרספקטיבה היסטורית, ונבין שיש דרכים רבות ושונות לחיות ולקיים את המרקם האנושי".
ההרצאות שנשא אליאס בירושלים זימנו לו גם מצבי מבוכה, שבהם נבדקו נימוסיו-שלו. כך, למשל, שאל אותו אחד הנוכחים כיצד ניתן להסביר את הניגוד בין התפיסה-העצמית של ישראל כמדינה תרבותית, מול "היחס האכזרי שהיא מפעילה בשטחים". תומאס, בדיפלומטיות אוקספורדית מהוקצעת, השיב כי "כללי הנימוס קובעים שאדם אינו מבקר את הפוליטיקה של המדינה שבה הוא מתארח". ההתחמקות האלגנטית שלו מתשובה, מדגישה עד כמה שאלה זו קשה למענה.
זהירות, מים
"ללקק אצבעות שמנוניות או לנגב אותן על המעיל שלך, זה בלתי מנומס. טוב יותר להשתמש במפת השולחן או במפית" (ארסמוס, 1530)
היסטוריונים נחלקים לשני סוגים: אלו מאמינים שבעבר היה הכול שונה, ואלו המאמינים כי החוויה האנושית היא אחת, ורק ביטוייה עוברים תמורות. תומאס נמנה בבירור עם הסוג הראשון: "אנחנו שונים מאנשים שחיו לפני 500 שנה לא רק במונחי התנהגות", קובע תומאס, "אלא אפילו מבחינת האידיאלים המוסריים שלנו, הציפיות שלנו מהחיים והעקרונות על-פיהם אנחנו חיים".
"נכון שיש אינסטינקטים אנושיים שלא משתנים, אבל אני לא מההיסטוריונים שמאמינים שלהיסטוריה יש בסיס חומרי קבוע - שהמניעים הבסיסיים שלנו הם מציאת מזון, מחסה וביגוד. אני מתנגד להשקפה זו לא מפני שאני לא מאמין שאנו עוסקים בכך, אלא כיוון שהתפיסה לגבי מה אוכלים ומה לא אוכלים, מה נחשב למקום מחסה ראוי, מה לובשים והאם בכלל צריך להתלבש, הם מושגים המשתנים כל הזמן.
"אתן לך דוגמה. במאה ה-17 כמעט ולא התרחצו. זה לאו דווקא מעיד על כך שהם היו מלוכלכים, משום שהם ניגבו את עצמם במגבת והחליפו בגדים בתדירות רבה. הם התייחסו בחשדנות למים, לא נהגו להגיע למגע קרוב עמם, וחשבו שמסוכן לחפוף את ראשו של ילד. יתרה מזאת, לכלוך נחשב כמעיד על גבריות וחיוניות. ידיים לבנות ורכות היו סימן לרכרוכיות ונשיות. השינוי ביחס שלנו ללכלוך, מעיד גם על השינויים בתרבות העבודה, על השינויים בתפיסת הגבריות ועוד. השינויים האלו אינם רק פרטים טריוויאליים, אלא הם מעידים על שינוי בטבע החברה. משום כך, למרות שייתכן שנראה שמגוון הנושאים שאני חוקר לא מצטרפים למשהו שלם, הרי שיש משהו שמאחד אותם: ההנחה הבסיסית שגם למה שנראה לנו יומיומי ורגיל, יש היסטוריה".
שיטת העבודה של תומאס ייחודית, ומעשירה מאוד בדוגמאות את עבודותיו, על אף שהוא טוען שהיא אינה מומלצת ורואה בה שריד מתקופה שבה לא היו מחשבים: "אני מתעניין בפרטים של חיי היומיום והללו עולים בכל מיני הקשרים. לכן כשאני קורא ספר או מקור היסטורי, אני יכול להיתקל במשפט כמו, 'האנגלים מכלים את חייהם על דברי הבל, כמו ילדים שעושים עוגות בוץ ברחוב'. משפט כזה מעורר אצלי עניין, כיוון שאני יכול ללמוד ממנו שבמאה ה-17, ילדים שיחקו ברחוב בהכנת עוגות בוץ. אז אני רושם על פתק את הציטוט ואת מספר העמוד. אני ממשיך לקרוא, ובעמוד הבא יש משפט המעיד על היחס לחיות. גם את הציטוט הזה אני מעתיק ורושם את מספר העמוד. בגמר הקריאה, אני לוקח מספריים, וגוזר את ההפניות מהדף שלי. את פיסות הנייר הרבות שנוצרו, אני ממיין למעטפות על-פי נושאים. כך, כשאני בא לכתוב, למשל על משחקי ילדים, אני מנער את המעטפה המתאימה וקורא את כל הציטוטים שיש לי על הנושא. השיטה הזו בעייתית, כיוון שכשאני קורא את המשפט הבודד, יש סכנה שאוציא את הדברים אל מחוץ להקשרם. משום כך, אם יש ציטוט שמעניין אותי, אני חוזר וקורא את המשפט בספר המקורי".
שליחות תרבותית
"בעבר היה מותר לאדם לטבול את הלחם שלו בתוך הרוטב, בתנאי שטרם נגס בו. היום מעשה כזה נחשב לכפריות. בעבר אדם היה רשאי להוציא מהפה מה שלא יכול היה לאכול, ולהשליך אותו על הרצפה. היום זה נחשב דוחה" (אנטואן דה-קורטאן, 1672)
מושג המפתח בהרצאות של תומאס היה סיביליטי (Civility) - מונח שעשוי להיתרגם לעברית, גם אם בדוחק, כתירבות. "סיביליטי היא העמדה הקוראת לך לרסן את יצריך, כדי שתוכל להתאים את עצמך לחיות ולעבוד עם אחרים בשלום", הוא מסביר. "החברה האנושית בנויה על בסיס ההנחה שעלינו לעדן את הדחפים שלנו כדי לחיות עם אחרים. בלי ההנחה הזו, החברה לא היתה יכולה להתקיים.
"אנשים שכתבו על תהליך הציביליזציה בעת החדשה המוקדמת - ובמפתיע, רבים מבני התקופה דנו בנושא - הגדירו את החברה המתורבתת על דרך השלילה. הם הגדירו את החברה ה'ברברית' ככזו המנוגדת לחברה המתורבתת - חברה שאין בה חקלאות, ערים, מסחר וכדומה. במאה ה-18 עדיין חשבו שכל חברה צריכה לעבור ארבעה שלבים: מחברה של ציידים ומלקטים, לחברת רועים, אחר-כך לחברה חקלאית, ובשיא ההתפתחות לחברה תעשייתית ומסחרית. חברה שלא עברה את כל ארבעת השלבים, נתפסה כפרימיטיבית.
"מעניין לראות, שעד המאה ה-18 האירופים האמינו שניתן להעביר כל חברה תהליך של ציביליזציה. רק במאה ה-18 החלה להתפתח האמונה שיש גזעים שאינם מסוגלים לכך, והם נחותים לאדם הלבן. האמונה שהאירים, הסקוטים והנייטיב-אמריקנס לא היו מתורבתים, היתה אלמנט חשוב בקולוניאליזם ובאימפריאליזם האירופי בעת החדשה המוקדמת. רבים האמינו באמת ובתמים שעמים אחרים יהיו מאושרים יותר ויחיו חיים מספקים אם יהיו מתורבתים. כשהם פגשו אישית עמים אחרים, למשל כשקפטן קוק פגש בתושבי הפסיפיק, הם דווקא גיבשו עליהם דעה חיובית, אולם הדעה הרשמית נשארה שהדרך האירופית היא הדרך הנכונה לחיים, וברבריות לא. קולוניאליסטים רבים ראו עצמם כמחקים של משימת התרבות של כיבושי האימפריה הרומית - הפצת רעיון ה-Humanitas, מה שהיום היינו מכנים ציביליזציה. למרות שהיו בין הקולוניאליסטים כאלו שהאמינו במשימת הפצת הציביליזציה, התפיסה הזו הפכה למחסה לרעיונות אינטרסנטיים בדבר ניצול המקומיים.
"האפקט של החשיפה לעמים אחרים פיתח לבסוף רלטיביזם תרבותי - מודעות לכך שיש יותר מדרך אחת ראויה לחיות. רק במאה ה-19 מתחילים להשתמש בצורת רבים של המונח 'ציביליזציה', אולם גם לפני כן יש אינטלקטואלים רבים, שמאמינים שיש יותר מתרבות אחת. המוכר מכולם הוא מונטיין, שבכתביו משנות ה-80 של המאה ה-16, הוא זיהה שמה שהוא קורא לו תרבות, נתפס אצל אחרים כברבריות, שלכל ציביליזציה יש מנהגים שונים, ושכל אחד חושב שמנהגיו הם הנכונים.
"ועם זאת, גם היום יש רבים שדבקים בתפיסת ארבעת השלבים. מונחים כמו 'מדינות לא מפותחות' או 'חברות פרימיטיביות' היו בשימוש עד אמצע המאה ה-20. מי שהשתמש במונחים האלו הניח שיש רק כיוון אחד שבו האנושות יכולה ללכת. אני שמח שהמונחים האלו יצאו כבר מהאופנה".
רבים רואים במאה ה-20 תקופה של שחיקה בתהליך הציביליזציה. אומרים שמספיק להיכנס לכיתת ילדים, כדי להבחין שהנימוסים כבר אינם כה חשובים. אתה מסכים עם גישה זו?
"יש שקיעה של סגנון התנהגות מסוים. בחברה המודרנית המערבית יש פחות הבדל מבעבר. במאה ה-17 היה ברור שהמעמד החברתי מכתיב לאדם את אופן ההתנהגות: לעליונים ממך אתה צריך להתנהג בצורה מכובדת, למקבילים לך אתה צריך להיות אדיב והגון, ולאלו הנמצאים במעמד חברתי נמוך ממך עליך להתנהג בהתנשאות קורקטית - להיות נחמד, אך שיהיה ברור מי הבוס, משהו כמו להיות נחמד למלצר.
"היום, בשל התפשטות הרעיון הדמוקרטי ורעיון השוויון, לא ניתן להתנהג כך. אני בשום פנים לא טוען שהחברה שלנו אינה מעמדית, אך ההיררכיה אינה מה שהיתה. בשל כך, נעלמו רבות ממחוות היום-יום שהדגישו את ההבדל המעמדי. אם תבחני צילום של רחוב בלונדון של תחילת המאה ה-20, תראי שלכל גבר יש כובע. אם תלכי היום באותו רחוב, לא תראי רבים שחובשים כובעים. הסיבה להיעלמות הכובעים אינה שהאקלים השתפר; הסיבה לשינוי היא שבעבר, כשחבשת כובע, היה מצופה ממך להסיר אותו בפני העליונים והמקבילים לך. במדינה דמוקרטית ומודרנית יש נטישה של מחוות מבדילות כאלו".
אפשר לטעון שהשימוש בנימוסים הוא אמצעי של הגדרה עצמית, של היבדלות מקבוצות אחרות?
"לא רק. מצד אחד, נימוסים בהחלט היו חשובים כדרך להבדלה חברתית, מאז ימי-הביניים ועד התקופה המודרנית. מצד שני, נימוסים טובים הם גם דרך ליצירת אינטגרציה חברתית. אם אתה מאמץ את הגינונים הנכונים, אתה יכול להיות חלק מהחברה - וזה נכון במיוחד בתקופה המודרנית. בנוסף, יש חשיבות חברתית רבה לכך שלא תעקוף מישהו בתור או תדחוף אדם אחר כשאתה הולך ברחוב. כולנו נדרשים לכך ללא הבדל מעמדי".
בגנות ה"דוגרי"
"האדם רם המעלה ביותר סביב השולחן הוא שפותח ראשון את קפלי המפית שלו. על האחרים לחכות עד שיעשה זאת, לפני שיפתחו את קפלי המפית שלהם. כשיושבים סביב השולחן אנשים ממעמד שווה, עליהם לפתוח את המפיות יחד, ללא כל טקסיות" (לה סאל, 1729)
תומאס מציין שאנחנו מתנהגים בצורה מנומסת, למרות שבניגוד לעבר הפרה של קודים של התנהגות אינה גוררת עונש. "בעבר היו התנהגויות רבות בתחום האישי, שהוסדרו על-ידי הכנסייה או המדינה. בעת החדשה המוקדמת, מעשים כמו בגידה או ניאוף נחשבו לעבירה שהחוטאים בה נשפטו בבתי-המשפט של הכנסייה. גם להיות גס-רוח, להעליב או ללכת רכיל היו מעשים שיכולת לעמוד בגינם לדין. במאה ה-16 נשים רבות הועמדו לדין בעוון התנהגות כעוסה וזועפת. בסוף המאה ה-17, בתי-המשפט של הכנסייה נעלמו והחוק לא עסק עוד בענישה על מעשים כאלו. היום הסנקציה היא חברתית בלבד - שכנייך לא יאהבו אותך בשל התנהגותך הכעסנית, אולם לא תענשי על כך.
"יתרה מזאת, הסנקציה החברתית היום פחות חמורה, כיוון שהקהילות הישנות נעלמו. החיים בעיר הם אנונימיים. אם אדחוף מישהו ברחוב בלונדון, לא אענש. אפשר לטעון שבגלל החיים בחברה הקפיטליסטית, אנשים יותר אנוכיים מבעבר. ההנחה הבסיסית של החברה המסחרית היא שאנשים קונים מה שהם חושבים שיעשה אותם מאושרים, ואין מחויבות לאחרים. קפיטליזם הוא שיטה המעניקה רשיון לאנוכיות אינדיבידואליסטית. אני לא בהכרח שולל זאת, אלא שבעולם שבו הקשרים כנסייה-משפחה-חברה חלשים יותר, לא תפגוש עוד מה שבמאה ה-17 נקרא 'נימוסים טובים'".
אז אתה מאלה שמתאבלים על אובדן הנימוסים הטובים?
"לא, אין לי דעות כל-כך חזקות בנושא", הוא צוחק. "אלא שמעניין אותי לבחון כיצד נימוסים משתנים במקביל לשינויים בדת ובאורח-החיים. אנשי הנאורות, שהאמינו שהחברה מתקדמת וראו בהתפתחות הגינונים החברתיים הוכחה לכך, לא היו חושבים שבמאה ה-20 נגיע לברבריות של מלחמה טוטאלית והשמדת עם. אני תוהה אם אובדן גינוני היום-יום אינו מקל עלינו להיות ברוטליים במקרים אחרים. יש שיר של המשורר הקנדי פ"ר סקוט, שטוען שבתחילה נעלמים הגינונים הקטנים, אחר-כך מחוות הנימוס נדמות כמגוחכות, ואז פורצות מריבות, ובעקבותיהן מעשי ברוטאליות וזוועות".
נורברט אליאס טען שתהליך זה הוא תוצר של היווצרות המדינה המודרנית, ושל התביעה שלה למונופול על האלימות.
"הרעיון הבסיסי של הסיביליטי הוא לחיות בשלום, לכן התפיסה הזו מתנגדת לרעיון שלחימה היא דרך טבעית וחיונית כדי למצות את הפוטנציאל של הפרט", אומר תומאס. "בימי-הביניים, אם היית אציל, הפונקציה העיקרית שלך בחיים היתה להילחם. גם אם חיי היומיום היו שלווים יותר ממה שנדמה, וגם אם רוב האצילים היו בפועל בעלי אדמות ואדמיניסטרטורים שלווים, הם אחזו באידיאל של מלחמה. כשהמדינה נוצרה, לקחה מונופול על האלימות והקימה צבאות מקצועניים, אתוס המלחמה של יחידים התעמעם. הפרט נדרש להתנהג בצורה בלתי-אלימה בחיי היומיום ולהניח למדינה לנהל את מלחמותיו.
"אני סבור שהשאלה המעניינת היא כיצד המדינה נוהגת בעת מלחמה - האם היא עושה זאת באופן 'תרבותי', ומתייחסת כיאות לשבויים ולאוכלוסייה שאינה משתתפת בלחימה. היום, ההבחנה בין מי שמשתתף בלחימה לבין מי שלא משתתף, פחות ברורה. גם הקו בין מלחמה לשלום מטושטש יותר. אחד הרעיונות הבסיסיים בעבר היה שלא מתחילים להילחם עד שלא מצהירים על כך בפני האויב, ולא נלחמים ללא מטרה מוצהרת. היום אנחנו עדים להתקפות טרור ספוראדיות שנעשות ללא הכרזה פומבית. זו לא התנהגות שהייתי קורא לה מתורבתת".
למרות שהבהרת שלא מנומס לדבר על המדינה המארחת אותך, מה דעתך על הנימוסים הישראליים?
"ראשית, אני חייב לומר שיש מגוון רחב של אופני התנהגות בישראל, כמו בכל מקום. הסגנון הרווח מחוספס מזה הנהוג באירופה. היו מסעדות שבהן אכלתי, שבהן המלצרים הניחו לפניי את האוכל בלי לדבר או לומר בוקר טוב. בנוסף, אנשים שואלים הרבה יותר שאלות אישיות. חלק מהקונספט של נימוסים הוא לכבד את המרחב האישי שלך. כאן הדבר קיים במידה מצומצמת מאוד. למשל, כשניגשתי לשאול מישהו במלון איך מגיעים למקום מסוים, הוא מיד שאל אותי לאן בדיוק אני הולך ולשם מה.
"באחת ההרצאות שלי השוויתי בין ה'דוגרי' הישראלי לבין הקוויקרים, כת נוצרית שהתפתחה במאה ה-17. הקוויקרים התנגדו לשימוש בתוארי כבוד מכל סוג, אך גם לגינונים כמו לברך את שכניהם בבוקר טוב או להתראות. הם תמכו בדיבור ישיר ובאמירה של כל מה שאתה חושב. הדוגרי דומה לכך. פיתוח של ישרות מסוג זה אופיינית לחברות חלוציות וחברות גבול, כמו המערב הפרוע בארצות-הברית, שבהן מקדמים אתיקה של דיבור ישיר, כיוון שמחפשים סולידריות אמיתית בין חברי הקבוצה. כנות טוטאלית לא מתאימה לציביליזציה מתורבתת, כיוון שהיא כולה מבוססת על הסתרה ועל צביעות. ההנחה היא שכשאתה פוגש מישהו, תשאל אותו מה שלומו, גם אם לא אכפת לך. מי שדוגל בדוגרי, יאמר שכל זה הוא קשקוש, שכן מי רוצה שישאלו לשלומו אם לא מתכוונים לכך?
"אני מכיר בכך שרבים מהגינונים הם ריקים, אבל יש להם אפקט של יצירת חברה שאפשר לחיות בה עם פחות חיכוכים. רוג'ר ויליאמס, המייסד של רוד איילנד, לא אהב את הקוויקרים, כיוון שהוא סבר שלהיות מוקף באמצע השממה באנשים שלא אומרים לך שלום, זה כמו להיות מוקף בפרות ובכבשים, ושכך לא צריכה להיראות חברה אנושית.
"אני עצמי אמביוולנטי לגבי נימוסים, כי גם ה'שיהיה לך יום נעים' האמריקני, והאינטימיות המיידית שהם מייצרים על-ידי כך שזרים משתמשים בשמך הפרטי, הם שטחיים בעיניי. כך שלעתים אני לא בטוח אם נימוסים הם אמצעי ידידותי או אמצעי שיוצר קיר בינך לבין האחרים. בסופו של דבר, אני מאמין שהגינונים הקטנים חשובים, וחבל לאבד אותם. החיים הרבה יותר נחמדים כשהם בסביבה". *