כאשר יורד מחמד אבו טאלב לעבד את ערוגת המלפפונים שלו במחנה הפליטים חוסיין בפרברי עמאן, הוא יודע שהירקות הללו יהיו יותר מלוחים מאלה של השנה שעברה. למעשה, זהו בכלל נס שלמרות הפסקות המים התדירות במחנה, יהיו לו מספיק ירקות להאכיל את משפחתו. הוא יודע היטב שקרוב מאוד היום בו לא יספיקו המים לצריכה היומית שלו ושל שכניו.
ירדן מתייבשת. נהר זרקא, הנהר היחיד הזורם כולו בשטח ירדן, מזוהם לחלוטין בפסולת כימית ומתכתית ממפעלים באיזור הבירה עמאן. נהר הירדן וכך נהר הירמוך, העוברים בחלקם בתחום ירדן, ניתנים לשימוש רק בהסכמה הדדית עם ישראל. עין מקורות מים אחרים בירדן. גם כמות הגשם השנתית, הנעה בין 400-250 מ"מ לשנה, עפ"י האיזור, בתוך ירדן, רחוקה מלאפשר חקלאות שתספק את צורכי ירדן בתוצרת חקלאית. אירוע של זיהום מי השתיה בעמאן לפני שבועות אחדים התפתח במציאות זו למשבר לאומי, שגרם לפיטוריו של ראש הממשלה, עבד אל סלאם-מג'אלי, מאדריכלי השלום עם ישראל.
מומחי מים קבעו, כי כמות המים השנתית הנדרשת עבור אדם במדינה מתועשת ברמה בינונית, כמו ירדן, היא 1,000 מ"ק. ירדן מספקת היום כ-250 מ"ק לאדם. כ-%75 מכמות מים זו מגיעה מנהר הירדן. כבר היום, כאשר אוכלוסיית ירדן מונה כ-4.25 מיליון נפש, מתלבטת ירדן קשות בשאלות של השקיה לתושבים ולשטחים חקלאיים. התחזיות לשנת 2010 מדברות על למעלה מ-6.5 מיליון נפש, כך שבלא פיתרון זמין תמצא עצמה הממלכה במצוקה קשה ביותר.
מצבה של ישראל אינה טוב בהרבה, וגם היא ניצבת בפני בעיה אנושית-פוליטית קשה: היא מספקת היום כ-450 מ"ק לאדם לשנה, ורק חלק קטן מן המים שאזרחי ישראל צורכים מקורו בתוך הארץ. לכן, ישראל אינה יכולה להבטיח, כי מים אלה ימשיכו להשקות את ישראל לאורך זמן. שניים משלושה מקורות הירדן אינם בשטח ישראל או שהם נושא למחלוקת קשה עם סוריה ולבנון; ישראל עלולה לאבד את מי הנחלים והפשרת השלגים בגולן, אם תוותר על רמת הגולן בהסדר הקבע וסוריה תקים כמצופה סכרים על הרמה. לכן, גם אם כמות המים שישראל מספקת היום לאזרחיה גדולה מזו שבירדן, הרי מקור המים הוא בעייתי ועשוי לעמוד בסכנה של מלחמה או השתלטות עויינת.
מפגש אינטרסים זה, של שתי מדינות צמאות, הוא אחד היסודות האיתנים לשיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל ובין ירדן. עוד בשנות החמישים הסכימו שתי המדינות בחשאי לתוכנית אמריקנית לחלוקת מי הירדן, באופן שכל מדינה תשאב מן הנהר כמות יחסית למספר תושביה. תיאום זה מהווה היום בסיס להסכמות מרחיקות לכת הרבה יותר בין שתי המדינות, הנגזרות בראש ובראשונה מן ההכרה הישראלית, כי צרכיה של ירדן בנושאי מים גדולים מאלה של ישראל. ירדן מפתחת היום שורה של פרוייקטים הידרולוגיים, ושיתוף פעולה הדדי הוא תנאי הכרחי להקלת המצוקה בממלכת המדבר.
כל הפרוייקטים החשובים בירדן בנושאי מים קשורים לנהר הירמוך. למעשה, נהר הירמוך הפך במשך השנים גם לברומטר למדידת יחסיה של ירדן כלפי ישראל וכלפי סוריה. הנהר מהווה חלק מגבולה של ירדן הן עם סוריה והן עם ישראל ברמת הגולן. לפני מלחמת ששת הימים וגם תקופה קצרה אחריה, ניסתה ירדן להטות את מי הירמוך באופן שהמים ברובם לא יגיעו לכינרת. זאת, ברוח הסכמה בין מדינות ערב באותה תקופה, לשלול מישראל את מימי הירדן ומקורותיו. מלבד המטרה המדינית התכוונה ירדן להשקות את יישוביה בעמק הירדן המזרחי ולהקל על מצוקתם הגדולה. מאז הושגו ההסכמות החשאיות, ואחר כך הגלויות, בין ישראל ובין ירדן, הפך פיתוח נהר הירמוך למבחן לנכונותה של ישראל לשתף פעולה עם ירדן, תוך ויתור על כמויות מים, שבעבר הגיעו לישראל.
בהסכם השלום באוקטובר 1994 הסכימה ישראל להעברת 75 מיליון מ"ק מים בשנה ממקורותיה היא לירדן. לפני שבועיים הניחו שר המים הירדני, האני אל-מולכי, ושר החוץ והתשתיות הישראלי, אריאל שרון, את אבן הפינה לסכר החדש על הירמוך, שיספק מים לאיזור הצפוף שבמרחב עמאן-זרקא. עם השלמתו תתאפשר גם הזרמה מבוקרת של מי שטפונות ומי הנהר עצמם לעמק הירדן המזרחי, ופיתוח מואץ של החקלאות הירדנית באיזור זה. הטכס המשותף עשוי לרמוז, כי ישראל הסירה את התנגדותה למימון הבנק העולמי של פרוייקטים על הירמוך. עד לאחרונה התנגדה ישראל למימון בינלאומי, מחשש שיגרום לכפיה של הסדרי מים הנוחים רק למדינות ערב.
ירדנים רבים סבורים, כי גורלו של הסכם השלום עם ישראל יעמוד או יפול על תרומתו לחיי היום היום בירדן. לכן, אישי מימשל מובילים בעמאן מוכנים להעלים עין מתדמיתו של שר התשתיות הלאומיות, אריאל שרון, בעולם הערבי. השר שרון, בשונה מהרבה מדינאים אחרים, ואולי בהיותו איש אדמה בעצמו, עומד מאחורי מדיניות המים הליברלית של ישראל כלפי ירדן. מסר השלום שהירדנים מעוניינים לשמוע בימים אלה מישראל הוא פשוט: שיתוף הפעולה בנושאי מים וויתורים אנושיים מצידה, למרות הקושי האובייקטיבי, הם יסוד הכרחי לשלום אמת בין שתי המדינות.
המשך מוצלח של פרוייקט הסכר יאפשר לירדן לקדם שורה של נושאי מים חיוניים, אשר בטווח הבינוני, שלוש עד חמש שנים, יגבירו ניצולם של מים הזורמים עתה ללא שימוש; מדובר בשיקום של מערכת התעלות בעמק הירדן המזרחי, תפיסת חלק ממימי הירמוך, בתעלת הטיה, ואולי גולת הכותרת: תפיסת מי נהר זרקא בתוך ירדן לפני שהם מזדהמים. מימוש פרוייקטים אלה יהפוך על פיהן את התחזיות הפסימיות, וימחיש גם לאזרח הירדני מן השורה את התועלת שבתהליך השלום
