את המשתמשים באופניים ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: רוכבים שעבורם האופניים הן בעיקר כלי תחבורה (Commuters); "לוחמי סוף שבוע" (Weekend warriors) שהאופניים מהווים עבורם תחביב אופנתי; וספורטאים.
במערב אירופה ובאמריקה מהווים הקומיוטרז את פלח השוק העיקרי. תהליך הפיכתו של אדם לרוכב אופניים מתחיל בכך שכילד הוא רוכב לבית הספר, וכלי התחבורה הזה מלווה אותו גם בהתבגרותו, כשלפעמים הוא עובר לקטנועים. בחלק גדול מחנויות האופניים באירופה נמכרים גם קטנועים, אליהם מתייחסים כאל "אופניים עם מנוע עזר", ושבילי האופניים נסללים באופן תועלתי, כך שיאפשרו תנועה מהירה ובטוחה בין יעדים מבוקשים.
בארץ הפירמידה הפוכה, קהילת הקומיוטרז מורכבת מפועלים זרים ותפרנים, וההתייחסות לאופניים היא כאל אביזר ספורט ופנאי. פלח השוק של "לוחמי סוף השבוע" הוא המוביל ורוב שבילי האופניים נועדו, במקרה הטוב, לטיול ולאימון, ובמקרה הנפוץ, כמו "שבילי האופניים" שהוכשרו על ידי עיריית תל אביב, לספק גחמה אופנתית, ללא כל התייחסות לצרכי הרוכבים.
המתחם בחשמונאים
כמו בתחומים אחרים, בשנים האחרונות פינו חנויות האופניים השכונתיות, שמציעות מגוון מצומצם של דגמים, זולים ברובם, ושירות שעיקרו תיקון פנצ'רים מזדמנים, את מקומן לרשתות גדולות המציעות אופני מותגים יוקרתיים ויקרים ומגוון אדיר של אביזרים ובגדים ייעודיים. רחוב החשמונאים בת"א הפך למתחם שמוביל את השינוי הזה. בטווח של מאתיים מטר זו מזו ממוקמות חמש (ובקרוב שש) חנויות עלית, המציעות מבחר עצום, מרשים גם בקנה מידה עולמי, של דגמים ואביזרים. מחיר זוג אופניים בחנויות אלה נע בין 1200 שקלים פלוס מינוס, רמת הכניסה הבסיסית לאופני הרים ממותג שאיכותו הייתה יכולה לספק את הרוב המוחלט של הרוכבים, ועד סכומים אסטרונומיים של עשרות אלפי שקלים לדגמי העלית.
גם כאן נבדל השוק הישראלי משווקי העולם. האופנתיות החדשה של התחום, כמו גם העובדה שהשאלה הראשונה המופנית כלפי כל רוכב היא "כמה עלו האופניים" גרמו לכך שאחוז האופניים היקרים, יחסית לגודל השוק ולרמת המקצועיות של הרוכבים, הוא עצום בהשוואה לעולם. במקביל, קיים שוק גדול של אופני "מותג פרטי" (או "אופני מדבקה", על שם מדבקת היבואן המודבקת על אופניים מאיכות יצור נמוכה המיוצרים ומיובאים בכמויות גדולות), שגם הוא תוצר של האופנה החדשה. רוב האופניים הלו הם גרסאות זולות ונחותות למותגי יוקרה, ועקב השימוש בחלקים זולים ונחותים הם לא מצליחים לעמוד בדרישה הראשונית לאמינות ולנוחות.
כרוכב אופניים מושבע, השינוי מרגש, אך גם מפחיד. אל גן העדן של חוויית הרכיבה, שכולה חיבור פשוט בין גוף למכונה, נכנסת האופנה, שמאיימת לקלקל את כל הטוב. בכדי להרגיע את חששותי נפגשתי עם דן אברמסון, מנכ"ל חברת DAA המייבאת לארץ את אופני "Cannondale", מותג עלית אמריקאי, ועם תמיר אשל, מנהל חנות "Cannondale ישראל" ברחוב החשמונאים.
החנות היא היכל אופניים מצוחצח ורב מפלסי בו עובדים ועובדות ספורטיביים, לבושים במדים שחורים ומעוצבים נראים כמו דוגמני פוסטר של אופנת האופניים.
כמו רוב העובדים בתחום, גם אברמסון ואשל הגיעו מתוך אהבת הכלי והרכיבה. דן, יליד ארצות הברית, היה רוכב בצעירותו, ולאחר שנפצע ונאלץ לפרוש מרכיבה תחרותית הוא מתמקד ביבוא תוספי מזון לספורטאים. תמיר היה מאמן אופניים וספורטיא טריאטלון.
*לאן יכול שוק האופניים הישראלי להתפתח?
דן אברמסון: "המדד שבדרך כלל משתמשים בו על מנת להבין אם תרבות האופניים של מדינה היא בוגרת הוא מספר האופניים לנפש. בהולנד, הדוגמה למדינה בה תרבות האופניים מפותחת מאוד, יש יותר אופניים מאנשים. בגרמניה יש 0.9 אופניים לנפש, ובארצות הברית 0.8 אופניים לנפש. אם מסתכלים על ישראל רואים שהמספר הרבה יותר קטן. למרות כל ההתפתחות של השנים האחרונות, סדר הגודל הוא של 0.2 - 0.3 אופניים לאדם. זה מראה לאן השוק יכול לגדול.
"מצד שני, יש כל מיני מחסומים שלא מאפשרים לשוק לגדול למימדים של מערב אירופה ואמריקה. המחסום הראשון הוא האקלים. למרות שנורא כיף לרכב כאן בחורף, האקלים קשה לרכיבת קומיוטינג, בגלל שאנשים לא אוהבים להגיע מזיעים לעבודה, ורוב מקומות העבודה לא מספקים מקלחות. המחסום השני הוא תרבות הנהיגה ברכבים ממונעים, מה שמשפיע על שני פלחים של רוכבים, הקומיוטרז ורוכבי הכביש".
תמיר אשל: "אני חושב ששני המחסומים האלה הם עבירים. לדוגמא, במקום העבודה הקודם שלי לא הייתה מקלחת, ומקום העבודה הנוכחי שלי בנה עבורי אחת. נכון שזה מקום שאני יצרתי, אבל זה משתלב בשבירה של המחסום השני. ככל שיהיו יותר נהגים שמשתמשים באופניים זה ישפר את ההתייחסות שלהם למי שרוכב על הכביש. אנשים שיעסיקו רוכבי אופניים, או רוכבים בעצמם, יבנו בשבילם מקלחות. זאת אבולוציה שלא תקרה מהיום למחר, אבל מהרגע שבין בעלי המאה ובעלי הדעה יהיו מספיק רוכבי אופניים זה יתפשט כמו אש בשדה קוצים".
אברמסון: "השוק יכול להכפיל עד לשלש את עצמו בעשר שנים הבאות. זה כדור שלג. זאת לא רק אופנה, אנשים לא מתחילים לרכב ואז מפסיקים. זה לא כמו סקייטבורד, שאנשים משתמשים בו קיץ אחד ואז זורקים. יש הרבה יותר מצטרפים חדשים מאשר אנשים שמפסיקים לרכב".
אשל: "אנחנו קוראים לזה אורח חיים ולא אופנה. בשנים האחרונות השוק נהיה הרבה יותר מקצועי, ואם פעם המצב היה שלקוחות הביאו את האהבה לאופניים מחו"ל, והיו בעלי ידע גדול מדי בשביל השוק המצומצם, אז עכשיו המצב התהפך. המון אנשים שמעו רק עכשיו על אופניים, על כמה זה כיף, והם רוצים להצטרף, בלי שיהיה להם ידע בסיסי בתחום. אנחנו יודעים ש 90% - 95% ממי שנכנס לא עוזב, והופך לרוכב אופניים בנשמתו. בסוף זה יתאזן, ולאנשים יהיה מספיק מידע עוד לפני שהם עולים על אופניים בפעם הראשונה".
מדינה משונה
איציק פתאל, הבעלים של חנות "סלאלום", שנמצאת חמישים מטר מחנות "קנונדייל", ושאופייה דומה יותר לחנויות השכונתיות הישנות למרות התהדרותה במותגים משלה, נחרץ פחות, אבל גם הוא מגלה אופטימיות זהירה בקשר לעתיד תרבות הרכיבה בארץ.
פתאל: "אני לא יודע לאן זה הולך. זאת מדינה כל כך משונה. תרבות זה לא דבר שמתפתח בשנתיים שלוש. דווקא בסוף השבוע שעבר רכבתי, ובפעם הראשונה הרגשתי שיכול להיות שזה יקרה, שיכול להיות שעוד יהיו שבילי אופניים, ויסגרו כבישים בשביל רוכבים בסופי שבוע. שנים לא האמנתי בזה, אני חי בתל אביב וחשבתי שאין סיכוי, התרבות הישראלית היא כזאת שלא תאפשר לאופניים להתקיים ליד רכבים. אופניים זה דבר יותר חלש, ובתרבות שלנו זה לקחת, זה החזק שולט. ועכשיו אני מתחיל להאמין שזה כן יקרה, שעוד בתקופת החיים שלי אני אוכל לצאת לרכב בלי לפחד".
* השינוי הוא באמת כל כך דרמטי?
"השוק באמת גדל מאוד בשנים האחרונות, גם בחלק העממי יותר שלו, מחלקים אופניים כמעט בחינם, ומי שמתחיל לרכב מתמכר, ולאט לאט יטפס אל האופניים הטובות והמקצועיות יותר. תופעה נוספת של השנה-שנתיים האחרונות זה שיותר אנשים עוברים מאופני הרים לאופני כביש. שמה השינוי ממש משמעותי. במשולש (משולש כבישים באזור לטרון, המשמש כזירת רכיבה פופולארית בסופי שבוע) היו לפני שנתיים מאתיים שלוש מאות רוכבים כל סוף שבוע. היום יש שם אלף חמש מאות. פי חמש, אלה הממדים של השינוי".
בינתיים, עד שיושלם השינוי, נראה שהמיתוג וההתמקצעות הגוברת של השוק גורמת לבלבול אצל הלקוחות הבלתי מנוסים. למרות המבחר הגדול רצונו של הלקוח להשוויץ בסמל הסטאטוס שרכש, והשאיפה המובנת של המוכרים לדחוף את רמת הכניסה כלפי מעלה גורמים לכך שהדגמים הפופולאריים ביותר בחו"ל - המיועדים לרכיבה עירונית או רכיבת שבילים מתונה, במחיר נמוך יחסית וברמת אמינות גבוהה, כמעט אינם מיובאים לארץ.
בצירוף מקרים מעניין, התרבות הישראלית גילתה את האופניים סביב זמן פריצת האינתיפאדה והמיתון. יכול להיות שלמרות המחירים הגבוהים לכאורה, האפשרות לרכוש איכות מוכחת ומותג יוקרתי שיסובב אחריו עיניים בסכום שערכו היחסי (בהשוואה למכוניות, או, להבדיל, מינוי לחדר כושר) אינו גבוה, גרמה לכך. חוויית הרכיבה, המאפשרת פריקה של אגרסיות ומשתלבת בשאיפה לחיים בריאים ורגועים יותר, היא משמעותית מספיק בכדי לנטרל לפחות חלק מסכנות האופנתיות. אחרי הכול, לא נראה כי הלחץ המתמיד המלווה את החיים בישראל ייעלם יום אחד. האופניים, על השוק הייחודי והמוזר שנוצר סביבם, הם שסתום שחרור נפלא ללחץ הזה.
ישראל הייתה יכולה להיות גן עדן לרוכבים. היא שטוחה יחסית, המרחקים בין היישובים השונים קטנים ולמרות מחסום האקלים, פרט לארבעת חודשי הקיץ מזג האוויר מושלם לרכיבה. אמנם אוטופית הכבישים הריקים של יום הכיפורים תמשיך להתקיים רק יום בשנה, אבל עוד ועוד רוכבים יביאו לעוד ועוד לחץ להכשרת תשתיות מתאימות, לצמיחת המודעות בקרב הנהגים ואולי אפילו להתפתחות של תרבות אופניים אלטרנטיבית, שתצליח להמציא מחדש את רוכב האופניים הישראלי. *
