ארבעים הצעירים המבטיחים 2017

- מגזין גלובס -

עדי מור / צילום איל יצהר
ד"ר עדי מור
מנכ"לית חברת התרופות כמומאב
גיל: 37
אישי:
נשואה + 3, גרה בתל אביב
השכלה: דוקטורט בביולוגיה מאוניברסיטת תל אביב

כיצד הופכת חוקרת אקדמית מתחום הביולוגיה ללא ניסיון ניהולי, למנהלת מוערכת של סטארט-אפ שגייס הון מאחד המשקיעים המפורסמים בעולם? "בינתיים לא עלתה האופציה להחליף אותי", מחייכת עדי מור, היזמית וגם המנכ"לית של חברת התרופות כמומאב (ChemomAb), שמפתחת נוגדן נגד מחלת הכבד השומני, ואשר הודיעה לפני כחודשיים על גיוס סבב שני של הון מחברת אורבימד; כמו גם על סבב ראשון מקרן תיל קפיטל של פיטר תיל, מייסד פייפאל ומי שהיה, בין היתר, המשקיע הראשון בפייסבוק.

"תמיד ידעתי שלא אשאר באקדמיה", אומרת מור. "עולם פיתוח התרופות תמיד נראה לי קוסם ומעניין, ולמדתי אותו בהדרגה. מרגע שהחלטנו על הקמת החברה ועד שקיבלנו אישור מאיכילוב (ועל כך בהמשך), עברה שנה שבה יכולנו להתארגן. אחר כך קיבלנו השקעה פרטית לקידום הפרויקט, אך הוא עדיין לא היה חברה ממש. אני ניהלתי את המו"פ, עברנו כמה אבני דרך בפיתוח, ואז הגיע הזמן לגייס הון".

איך התנהל התהליך?

"עם אורבימד עברנו תהליך בדיקת נאותות במשך שנה, הן בחו"ל והן בארץ. זה לא היה אירוע רגיל מבחינתם להשקיע בחברה בשלב כה מוקדם כמו שלנו. ברגע שהם השקיעו בנו, זו הייתה נקודת מפנה לחברה, כי קיבלנו מספיק כסף להגיע עד ניסויים קליניים. אז יכולנו גם לגייס מנהלים מתאימים כמו המנהל הרפואי ארנון אהרון, ושרון השמואלי שהיא מנהלת הרגולציה והייצור, שהשלימו אותי בתחומים שהיה לי יותר מה ללמוד בהם".

ואורבימד הביאו את פיטר תיל?

"נכון. את תיל עצמו לא פגשנו, אבל הצוות שבדק את החברה עבורו בחן אותנו מאוד ברצינות. זה היה תהליך אחר מאשר עברנו עם קרנות הון סיכון אחרות. הוא שם דגש רב יותר על האנשים, ולא רק על המדע. התהליך מולו היה מאוד מהנה".

מהנה?

"אולי מהנה זה מוגזם, כי היה לחץ רב, אבל בהחלט פורה. למדנו המון. כעת אנחנו מצוידים במשקיעים הכי טובים שיש ומקווים שנגיע הכי רחוק שאפשר".

מה הוביל אותו לבחור בכם? החזון שלו הוא לבטל את המוות.

"בתחום הכבד השומני שהוא התחום הראשון שבו נטפל, כי התרופה שלנו משלבת טיפול בדלקות עם טיפול בצלקתיות ובכבד השומני יש את שניהם, הצורך הרפואי הוא אדיר. אנחנו יכולים עקרונית לטפל גם בטרשת עורקים (הגורמת להתקפי לב) וזה מאוד סיקרן אותו".

נגד ההצהרה מגיל 20

אפילו שהכול נראה ורוד כרגע, מור מודה שלא הייתה זו התוכנית המקורית שלה לקריירה. היא רצתה ללמוד רפואה, אבל לא התקבלה. היא החלה ללמוד בחוג לביולוגיה מתוך שאיפה לעבור ממנו בהמשך ללימודי הרפואה, אולם עד שהדלת הזו נפתחה, היא כבר התאהבה בביולוגיה ולא הייתה מעוניינת לעבור.

"למדתי באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון ולתואר שני עם התמקדות באימונולוגיה", היא מספרת. "כבר אז ידעתי שאני מעוניינת להתמקד במסלול הכי יישומי שאפשר, ללמוד לעומק מחלה מסוימת שבה אוכל לפצח פתרון או מנגנון חדש. לכן, התחום של האימונולוגיה כל-כך משך אותי. כשהתחלתי לעסוק בתאי בקרה של מערכת החיסון, התחום הזה היה ממש בחיתוליו. מאז הוא נסק, והפך לתחום מרכזי גם בטיפול בסרטן וגם בטיפול במחלות אוטואימוניות (שבהן מערכת החיסון תוקפת את הגוף).

"חלק מן התואר השני היה במעבדה באיכילוב שמסונפת לאוניברסיטת תל אביב, משם נשלפתי למסלול ישיר לדוקטורט, ועזבתי את המעבדה. הדוקטורט שלי היה מאוד פורה, והיו בו תגליות משמעותיות".

התקופה הקצרה באיכילוב הייתה זו שהולידה את כמומאב, אבל לא רק אותה. "בגיל 20 וקצת, הצהרתי ש'לא אתחתן עם רופא', כי לא רציתי לראות בבית מול העיניים שלי את המסלול שבו לא הלכתי. אלא שלגורל היו תוכניות משלו. באיכילוב פגשה מור את בעלה, ד"ר קובי ג'ורג', שעל בסיס המצאותיו ייסדה את כמומאב. אחרי שהשניים הפכו לזוג, הם גם החליטו שיותר נכון מבחינה תעסוקתית לפצל כוחות ולא לעבוד באותו המקום. זו הייתה אחת מהסיבות לכך שמור המשיכה במסלול הישיר לדוקטורט באוניברסיטה, ולא באיכילוב. "אולם, הכוחות בסופו של דבר התאחדו מחדש", היא מחייכת.

בזמן שמור עמלה על הדוקטורט והפוסט-דוקטורט שלה באימונולוגיה, ג'ורג' ניהל את הפרויקט, שיהפוך בסופו של דבר לנוגדן של כמומאב. "עקבתי בעניין אחרי המחקר שלו בכללותו, וספציפית אחרי הנוגדן הזה, כי הוא השיג תוצאות שלא רואים כל יום במחלות דלקתיות וצלקתיות", אומרת מור. לכן החליטה לקחת את המוצר לפיתוח.

איך התקבלה ההחלטה שתפרשי מהמסלול שלך באקדמיה ותנהלי את הפרויקט, שהפך אחר כך לחברה?

"היה ברור שבית החולים לא יכול לקדם את המוצר בעצמו, ושצריך לקחת אותו ולהקים סביבו חברה. קובי כבר השתתף בעבר בייסוד של חברה - VBL (הנסחרת כיום בנאסד"ק לפי שווי של 236 מיליון דולר) - כך שהוא ידע לא מעט על האופן שבו העסק הזה עובד. הוא גם ידע שכרופא וחוקר, הוא לא ינהל את החברה בעצמו".

היא, לעומת זאת, הרגישה בשלה לכך. "הכרתי את הפרויקט היטב, והכרתי גם את עבודת פיתוח התרופות, כי לצוות המחקר שלי בתקופת הדוקטורט והפוסט דוקטורט שלי, היו שיתופי פעולה מחקריים עם חברות תרופות. בהתחלה לא קראתי לעצמי 'מנכ"ל החברה', אלא מנהלת של פרויקט פיתוח. את ההון הראשון גייסנו ממשקיעים פרטיים, ואז עלתה השאלה מי יהיה המנכ"ל והחלטנו שאני אמשיך להוביל את המיזם. יש חשיבות רבה, בעיקר בשלבים האלה, למנכ"ל שבאמת מכיר את המדע של החברה".

"העובדים שלי מכבדים אותי, אולי לא למרות הגיל אלא דווקא בגללו, ובגלל הניהול המשתף שלי. אנחנו רוב של נשים בחברה, רובנו אימהות, דווקא לילדים צעירים. זה לא פשוט, אך עדיין אנחנו עומדים בתוכניות הפיתוח בצורה מעוררת גאווה"

איך התייחסו לכך שאת אישה צעירה ובתפקיד ניהולי ראשון?

"לפעמים ישנה התנגדות קלה בהתחלה, משום שפיתוח תרופות זה באמת תחום שבו רוב המנהלים מבוגרים יחסית. אבל ככל שמכירים אותי, זה חולף. העובדים שלי היום מכבדים אותי, אולי לא למרות הגיל אלא דווקא בגללו, ובגלל הניהול המשתף שלי, שאני מאמינה שהוא אחת הסיבות שבגללן נהנים לעבוד פה. אנחנו רוב של נשים בחברה, רובנו אימהות, דווקא לילדים צעירים. זה לא פשוט, אך עדיין אנחנו עומדים בתוכניות הפיתוח בצורה מעוררת גאווה".

הגעת מבית שבו ניתבו אותך לתפקיד ניהולי?

"לא, ההורים שלי לא מתחום הביולוגיה ולא מתחום הניהול. אמא שלי עסקה בנדל"ן ואבא שלי בנקאי בעברו. שניהם דחפו את הילדים לעולם האקדמיה, היה ברור שברגע שמסיימים צבא, הולכים ללמוד ולא מתקשקשים. דווקא משום שהם באו מעולם שבו השכלה לא הייתה מובנת מאליה, היה ברור להם שזה הכלי להצלחה חברתית".

ואת, מתי ידעת שאת רוצה לנהל?

"באופי שלי אני יחסית דומיננטית, יודעת לעשות מולטי-טסקינג, לא רק בין ילדים לעבודה אלא גם בתוך העבודה. יש גם עניין של הזדמנויות שנוצרות ואני רוצה לחשוב שניצלתי את שלי בצורה הטובה ביותר. גם ההצלחה של קובי דרבנה אותי.

"הילדים שלי (שלושה במספר, בגילאים 11, 9 ו-7) רואים שאני לא כל יום בבית, ויש הרבה שיחות על העבודה בינינו, מן הסתם. אני חושבת שאנחנו מלמדים את הילדים שעבודה זה דבר חשוב, והם רואים אותנו הולכים לעבודה כל יום ברצון ובמוטיבציה, אפילו אולי בתחושת שליחות. זה נותן להם מסר ברור, כמה עבודה יכולה למלא אדם ולהפוך אותו למסופק".

כתבה: גלי וינרב