אלון פוטרמן הוא מסוג האנשים שנדמה שהיממה שלהם מורכבת מ-25 שעות לפחות. הוא מכהן כמנכ"ל התוכנית הלאומית למצוינות באנגלית תלמ"א, שמביאה לבתי ספר יסודיים בפריפריה מורים מרחבי העולם שמקדמים את הילדים בכישורי השפה, מנהל בהתנדבות את מיזם שגרירי אל על, שבמסגרתו יוצאים הצוותים למשימות הסברה בין השהיות מעבר לים. הוא מלמד מנהיגות חינוכית בקורס פיקודי של המוסד ומלמד בקורס קצינים בצה"ל. אם לא די בכך, הוא יושב בהנהלות של ארגונים חברתיים נוספים, ובקרוב אף ימונה לנציג משרד האוצר בוועד המנהל של התאחדות הסטודנטים. "אין רגל דל", הוא מסכים. "אני רואה את הג'אגלינג הזה כדרך חיים ותמיד עסקתי בכמה דברים בו-בזמן".
תמיד היית כזה מעורב?
"כן, הייתי פעיל בתנועת נוער ולאחר מכן שירתי בגרעין נח"ל, ואז יצאתי לשליחויות של הסוכנות היהודית. כשהייתי סטודנט, הייתי היועץ הבכיר של יולי תמיר ועשיתי את זה תוך כדי הלימודים, וגם בימים שאחרי הלימודים עבדתי בארגון הג'וינט והקמתי את שגרירי אל על".
יש לג'אגלינג הזה מחיר?
"יש לזה כל מיני מחירים, אבל אני לא חושב שהם מחירים קשים. אולי המחיר הגדול זאת השונות שלך בהשוואה לחברים שבוחרים בדרכים מקבילות. היכולת לעמוד בפני המעגלים הקרובים שלך ולהגיד זאת הדרך שלי. למזלי, המעגלים הקרובים מקבלים אותי כמו שאני. המשפחה תמיד תומכת וגם הבת זוג שלי תומכת, שזה בכלל טוב".
אפשר בכלל ללמוד איך להיות מנהיג חברתי או שזה עניין של אישיות?
"אני חושב שאפשר ללמוד. יש נוסחה מאוד פשוטה שלפיה אדם מוצלח הוא אדם שעושה את מה שהוא אוהב. זאת זכות גדולה להתעסק בדברים שאני אוהב אותם וברור שאת זה אי אפשר ללמוד. אבל להיות מנהיג חברתי זה משהו שאפשר ללמוד, כדי לדעת איך לעצב את המנהיגות שלך. להיות יזם חברתי זה כבר משהו שמגיע עם ניסיון, זאת היכולת להוציא לפועל דברים שנגזרים מתוך חזון גדול ומתוך רצון לתקן מציאות".
ואצלך, החזון הגדול הוא הציונות.
"אני ציוני בהגדרה. אני אוהב את המדינה וגדלתי כנכד לשני ניצולי שואה . אנחנו סיפור ישראלי קלאסי מאשקלון. לא גדלתי עם כפית זהב בפה ולאורך כל חיי הבנתי שאין לנו מקום אחר, ושאת המקום שיש לנו, צריך להפוך לכמה שיותר טוב. אז העיסוק בצורכי ציבור זה דבר שאני מקבל תמיכה עבורו מקיר לקיר.
"אנחנו מבקשים מאנשים באל על, למשל, לצאת למשימות הסברה בהתנדבות בעצמם כי זה לא חלק מהתפקיד שלהם. ברגע שניתנה לאנשים אפשרות לעשות משהו בהתנדבות, אז נאה דורש נאה מקיים. לי יש מקום עבודה ואני לא מחפש מקום עבודה נוסף, לכן הרעיון היה לעשות משהו טהור. אם מישהו היה מקבל שכר, אני או הטייסים, זה היה נותן טעם אחר לפעילות.
"כשהשכבות הציניות שומעות שאין כאן מישהו שלוקח משהו לכיס ואל על לא מפרסמת את משימות ההסברה שלה, אז מבינים שזאת לא תוכנית שיווקית, מי שעושה אותה, לא מקבל תגמול מכל סוג".
"ציניות זה לחלשים. אנשי חינוך הם אנשים אופטימיים מיסודם ואתה לא יכול להיות בביזנס הזה אחרת. כשאתה עושה את הפעילות הזאת מתוך אופטימיות, אתה צובר כוחות"
ציניקנים יגידו שאופטימיות שמורה לנאיביים.
"ציניות זה לחלשים. אנשי חינוך הם אנשים אופטימיים מיסודם ואתה לא יכול להיות בביזנס הזה אחרת. כשאתה עושה את הפעילות הזאת מתוך אופטימיות, אתה צובר כוחות. אתה מסיים יום וחושב מה עשיתי ומה השגתי היום, ואז אתה יכול להרשות לעצמך לא להיות ציני, פשוט להמשיך הלאה. היום אני עושה אפילו עוד יותר ממה שעשיתי לפני שנתיים, וגם אז זה נחשב ללא מעט".
מכל אלה, מה הדבר הכי משמעותי שעשית עד כה?
"המינוי שקיבלתי מיולי תמיר להיות הנציג שלה ומזכיר ועדת דורנר בראשות השופטת דליה דורנר, שקבעה את מדיניות החינוך המיוחד בישראל שמיושמת עד היום. זאת אבן דרך משמעותית, כי הבנתי שאם נדאג לאנשים החלשים בחברה שלנו, נדע גם לדאוג לאנשים החזקים. זאת הייתה חוויה מעצבת.
"התחנה השנייה המשמעותית היא מיזם 'דרך ארץ ושמיים', שניתנה לי הזכות להוביל בדיוק לפני עשר שנים בשנת השישים לישראל. אז אליעזר שקדי היה מפקד חיל האוויר והוא הוביל את המיזם מטעם הצבא ואני הובלתי מטעם משרד החינוך. המיזם עסק בהישגי המדינה בתחומים לא צבאיים ולא פוליטיים וזה היה אירוע מדהים ומשגע, הקדשנו יום שלם למערכת החינוך כדי לדבר על מה שטוב במדינה. זה יצר חברות גדולה ביני ובין שקדי, מה שהוביל לימים לתוכנית שגרירי אל על, עם מינויו של שקדי למנכ"ל אל על הוא ביקש להרים מיזם דומה".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"אני נשאר במגזר הציבורי כי זה מה שמעניין אותי. יש מחלוקת לשם שמיים מאיפה מביאים שינוי חברתי - יש כאלה שטוענים שמהמגזר הציבורי ויש שטוענים שמהמגזר החברתי. שניהם צודקים".
כתבה: צאלה קוטלר הדרי