ארבעים הצעירים המבטיחים 2017

- מגזין גלובס -

נדיה דווידזון / צילום: איל יצהר
עו"ד נדיה דוידזון
שותפה וראש תחום אנרגיה, תשתיות ומימון פרויקטים במשרד עמית פולק מטלון
אישי: נשואה + 1, מתגוררת בתל מונד
השכלה: תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה, תואר שני באוניברסיטת המבורג

כשהלכה ללמוד משפטים נדיה דוידזון חשבה על שוויון חברתי וצדק. היום היא מייצגת גופים רבי כוח כלכלי בפרויקטי התשתית הגדולים של המדינה, מהרכבת המהירה לירושלים עבור דרך מנהרות הכרמל וכלה בייצוג קונסורציום בינלאומי בפרויקט התשתית הגדול ביותר של 2017 – הקו הירוק של הרכבת הקלה בירושלים, שהיקפו נאמד כרגע בכ-9 מיליארדי שקלים, ונמצא כרגע בשלב המיון המוקדם, טרם פרסום המכרז. אבל דוידזון לא רק שאיננה רואה סתירה בין שאיפות הנעורים לבין כל אלה, אלא אפילו להפך. "מדברים היום על משבר הדיור והפערים בין מי שמתגורר במרכז למי שמתגורר בפריפריה", היא אומרת, "וחלק מהפתרון הוא הפיתוח המהיר בתחבורה, בתשתיות. ואני אומרת את זה גם כמי שבעצמה נוסעת כל בוקר מהבית בתל מונד למשרד בתל אביב, 30 ק"מ, ועומדת למעלה משעתיים בפקקים. כך שהתחום שבו אני עוסקת כן מגשים את המטרות החברתיות שלשמן רציתי ללמוד משפטים".

היא עלתה לארץ מרוסיה בגיל צעיר, גדלה בעכו ומהר מאוד סומנה כמחוננת; היא הגיעה לארץ לקראת סוף השנה בכיתה ג' וכבר בתום אותה שנה הוחלט שאין טעם שתלמד בכיתה ד'. כשסיימה כיתה ח', בהחלטה מיוחדת של משרד החינוך, דילגה גם על כיתה ט' ונחתה בכיתה י', בת 13 וחצי וצעירה בשנתיים מחבריה לספסל הלימודים, במגמה הריאלית באורט דרסקי, שאותה סיימה בהצטיינות.

למרות שהכיוון הריאלי נראה ברור, "החלטתי במפתיע ללמוד משפטים וכלכלה" במסגרת העתודה, באוניברסיטת חיפה. "זה הגיע מהרצון להשיג שוויון חברתי וצדק ולהגן על זכויות העשוקים והמקופחים, אבל חיברתי את זה עם כלכלה, והבנתי בזמן הלימודים שמשפט מסחרי, הגבלים עסקיים וכדומה זה התחום שמושך אותי".

היא היתה בין עשרת הסטודנטים במחזור שלה שנבחרו לתוכנית ארסמוס, תוכנית חילופי הסטודנטים של האיחוד האירופי (שבה יכולים לקחת חלק גם סטודנטים מישראל), וכך בגיל 22 סיימה תואר שני במשפטים באוניברסיטת המבורג בגרמניה. גרמנית אגב היא דוברת מהבית כבת לפרופ' במדעי המדינה שמתגורר כעת בגרמניה במסגרת עבודתו ולאם שהייתה מורה לגרמנית.

באופן נדיר, הצבא אישר לסטודנטית הצעירה דחיית שירות נוספת לצורך לימודי התואר השני, והפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט, נתן לה את ברכתו לנסיעה. כאשר שבה שובצה לפרליטות הצבאית ועברה מהפריפריה למרכז, במסלול מהיר ללא פקקים ועיכובים.

בסיום שירות הקבע שלה נחשפה לראשונה לתחום התשתיות במשרד לוי, מי- דן שם ייצגה בעיקר את משרד האוצר במכרזים הגדולים של התפלת מי ים, את רשות שדות התעופה וליוותה פרויקטים של מע"צ. משם עברה למשרד יהודה רווה והמשיכה להתמקצע בתשתיות ובמימון פרויקטים, ובמלאת לה 30 צורפה כשותפה במשרד. השנה קיבלה הצעה שאי אפשר לסרב לה ממשרד עמית פולק מטלון, לעמוד בראש תחום אנרגיה, תשתיות ומימון פרויקטים, כלומר להיות בעמדה של הובלת התחום, שהיא הרגישה שהיא בשלה, יכולה ורוצה לעמוד בה.

הפרויקטים מטיבם מחייבים לדבריה התמחות מולטידיספלינרית, מסגירת מימון ועד הבנת הפרטים ההנדסיים, מדיני חוזים ועד הופעה בבית המשפט, כאשר הצד שלא זכה גורר אותך לעתירה מינהלית, כמקובל בתחום. "התפתחה בישראל איזו פרקטיקה", היא מתרעמת, "שמי שלא זוכה, כמעט אוטומטית מגיש למחרת עתירה מנהלית. בארצות הברית למשל, ככל שמציע מרבה להגיש עתירות מנהלות, זה נזקף לרעתו במכרזים הבאים. ופה בתי המשפט נותנים לזה יד, ואנחנו רואים הרבה צווי עיכוב ביצוע בתחום התשתיות, ומי שסובל זה הציבור כי הדברים נדחים בשל כך".

וכשלך היו לקוחות שלא זכו, לא הגשת עתירות?

"לא הגשנו עתירות סרק. זה צריך להיות כלי שמשתמשים בו במשורה, רק כאשר נפל פגם מהותי בתהליך".

ואם הלקוחות בכל זאת רוצים לתבוע?

"היו מקרים שאמרתי ללקוחות שאני ממליצה לא להגיש עתירה מנהלית".

כיוון שמדובר בפרויקטים ארוכים, שגם מתעכבים לפעמים מסיבות שונות, גם מערכת היחסים ממושכת, ודוידזון מוצאת את עצמה לפעמים מלווה את הפרויקט גם שמונה ותשע שנים. למשל מתקן ההתפלה באשדוד, מיזם משותף של מנרב וחברה ספרדית, שהיא מלווה מאז 2009, או תכנון עשר תחנות תת קרקעיות ב"קו האדום" בגוש דן שבו זכתה הלקוחה של דוידזון, קבוצת IBI הקנדית.

ברזומה שלה אפשר למצוא מכרז קרונות של רכבת ישראל, שבו ייצגה את יונדאי לפני שנה, את קטע ב' של הרכבת המהירה ירושלים תל אביב, את מימון פרויקט הנתיב המהיר ועוד כהנה וכהנה. תחום אחר שבו היא עוסקת לא מעט, וגם הוא קרוב ללבה, הם פרויקטים בתחום האנרגיה המתחדשת כגון מתקנים פוטו-וולטאים (להפקת אנרגיה מקרני שמש) ואפילו אנרגיה מגלי ים.

כשאת עוברת בכביש שהיית בדרכך שותפה לסלילתו, את מרגישה שהוא קצת שלך?

"כן וזה מרגש. אני מרגישה שהייתי שותפה ותרמתי לתוצאה, וזו דרך ארוכה שצריך לעבור. לפעמים בדרך כל מנהלי הפרויקט מתחלפים, ורק היועץ המשפטי נשאר, והופך להיות זה שמכיר את כל ההיבטים. מבחינתי יש סיפוק אדיר בריצה הזאת לטווח ארוך, לראות את הפרויקט קורם עור וגידים ולהיות מעורבת בכל אחד משלביו".

בשעות הפנאי – אין הרבה כאלה במשפחה צעירה עם ילדונת בת שלוש - היא עושה את שני הדברים שהם חלק ממנה מאז הילדות, נגינה בפסנתר וקריאה. "אבל אני מרגישה שקשה לי להתנתק מהעבודה, היא אף פעם לא נגמרת, אני לוקחת אותה איתי הביתה, וגם כשאני לא עובדת, היא במחשבות שלי, ואני מתכננת את היום שלמחרת. לא הצלחתי לעשות את ההפרדה".

איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?

"בדיוק במקום שאני נמצאת בו, ממשיכה לפתח ולנהל את התחום עם עוד פרויקטים חדשים. אני מרגישה שככה אני מגשימה את עצמי בצורה הטובה ביותר, ומקווה שאהיה חלק מהתהליך שבו ישראל תהיה דוגמה למדינות אחרות בתחום התשתיות והאנרגיה, ולא להפך. אני רוצה לראות אותנו מתקדמים, ומקרבים את הפריפריה למרכז".

כתבה: שלומית לן