בת שבע משה, רק בת 32, היא מנכ"לית יוניסטרים - עמותה לקידום יזמות עסקית של בני נוער בפריפריה. היא גדלה ביישוב אלקנה בשומרון להורים אנשי עסקים אבל כיום היא מתגוררת בפרדס חנה, עם בעלה שי והבנות מולדת בת שש וגליל בת ארבע. "אני אמנם מנכ"לית צעירה אבל נהייתי אמא רק בגיל 26 ואצלנו זה ממש לא נחשב צעיר", אומרת משה, "אני באה מהציבור הדתי ורוב החברות שלי עקפו אותי בסיבוב, התחתנו צעירות והביאו ילדים, אז בזה אני ממש לא הייתי מהראשונות".
את מסלולה בעולם העשייה החברתית שזרה משה עם מסלול חייה הפרטיים, "בזמן השירות הלאומי הייתי קומונרית בבני עקיבא ביהוד במשך שנתיים ובעלי היה בוגר של הסניף. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו ביחד. זה מה שנקרא אצלנו "שנתיים פלוס חתן". אחרי שהתחתנו רצינו לעשות משהו חלוצי. ראינו מודעה בעלון שבת בבית כנסת על קהילה צעירה של משפחות מכל הארץ שעוברות לגור בעכו בשביל לחזק את העיר".
המודעה קרצה לכם.
"אמרנו לעצמנו בספונטניות שאולי נעבור לגור בעכו. יצרנו קשר והתארחנו לשבת אצל משפחות הגרעין. בערב שבת אמרנו לעצמנו שעוברים. היה משהו באיך שהם דיברו על שליחות עם ברק בעיניים וזה הדביק אותנו. באותו הזמן החלה התופעה של גרעינים וקהילות צעירות שהתיישבו בפריפריה מתוך תפיסת עולם שאם את מגיעה לעיר שהיא יותר מוחלשת וגרה בקרב אוכלוסייה עם יותר אתגרים ותעבירי את החיים שלך לשם, אז באופן טבעי ההשפעה שלך תהיה רחבה יותר. שכרנו דירה בשכונה מאוד מאתגרת ומצאנו את עצמנו גרים שם במשך שמונה שנים".
מה הבנת בעכו?
"כשאת גרה במקום כמו השכונה בה גרנו בעכו את לא יכולה להתעלם ממה שקורה מסביב, יש הרבה אוכלוסיות שהחיים הרעו להם וזאת האמת. כל השכנים שלי בעכו היו עניים עם סיפורים קשים, משפחות מפורקות, בעיות בריאות ואת כל כך בפנים. אני גדלתי בישוב יחסית חזק וזה מחלחל אלייך. הבנתי שאני קיבלתי חיים ממש טובים ואני ברת מזל אבל לא בחינם, יש לי אחריות. זה שאת בצד הזה של המטבע לא אומר שהמאזן הזה לא יכול להתהפך, זה חיבר אותי לעשייה חברתית".
באיזה בית את גדלת?
"גדלתי בבית ציוני וערכי. ההורים שלי הם אנשי עסקים אבל הסיפור של עשיה חברתית היה משמעותי, דיברנו הרבה על האחריות שלנו על החברה. זה משהו שקיבלתי גם מהאולפנה באלקנה, השיח הוא ערכי ומחלחל".
איך הגעת ליוניסטרים?
"אחרי התואר הראשון רציתי לנהל עשייה חברתית ובמקרה גיליתי שיש מול הבית בעכו מרכז יזמות של יוניסטרם. הגעתי לראיון עבודה ועפתי באוויר, הרגשתי בינגו, גם מבחינת איך הארגון רואה את הסוגיות החברתיות וגם מבחינת רמת ההשפעה שלו. במשך שנה ניהלתי את המרכז בעכו והתאהבתי במקום, אחרי שנה התקדמתי לתפקיד בצוות ההנהלה. לפני שנתיים וחצי קיבלתי הזדמנות מאוד גדולה".
רוני צארום, היו"ר והמייסד, הציע לך להיות מנכ"לית יוניסטרים. איך זה קרה?
"זה קרה בתקופה בה הייתי במחשבות על ההמשך שלי. הרגשתי מיצוי וגם היו דברים קונקרטיים על הפרק, חשבתי שאני צריכה לעבור למגזר העסקי ולרכוש ניסיון עסקי כדי להיות ורסטילית. באותו זמן נקבעה לי פגישה עם יו"ר העמותה רוני, שהקים את הארגון, הוא קבע פגישות עם כל ארבעת חברי צוות ההנהלה. היתה פגישה ממש טובה, הוא שאל אותי איך אני רואה את התפתחות של הארגון ומבלי לתכנן הוא גם שאל אם אני חושבת שאני יכולה לקחת את המושכות של הארגון".
מה ענית?
"אמרתי "ברור שכן". למחרת מצאתי את עצמי בפגישה נוספת איתו ורוני אמר "החלטתי שאני רוצה שאת תהיי מנכ"לית הארגון". זאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו והוא לא הכיר אותי לפני כן, הייתי בהלם".
מה אמרת שם בפגישה הראשונה שלכם?
"יש לי תפיסה בחיים, ואני אומרת את זה גם לבני הנוער ביוניסטרים, שלא משנה מה אתה רוצה תמיד תצא כשכל האופציות פתוחות לפניך. זאת האסטרטגיה, רק רציתי שתהיה פגישה טובה עם רושם טוב, לא חשבתי להיות מנכ"ל".
זאת הצעה מדהימה למדי לקבל בגיל 29. את מנהלת כיום שלושים עובדים ואלפיים מנהלים מתנדבים בשבעים מרכזי נוער בישראל, חתיכת ארגון. איך עושים את זה בלי ניסיון?
"לפני התפקיד מעולם לא ניהלתי אנשים או עסקתי בגיוס כספים, לא ידעתי אנגלית ולא היו לי הכישורים שנדרשים כדי להיות מנכ"לית של ארגון. מה שלמדתי הוא שהסיפור של המוטיבציה והמסרים שאת מעבירה הם הכי משמעותיים. זה מלווה אותי בכל הכרות שאני עושה מדי יום וכנראה שזה עובד. כשנפל לי האסימון מה עשיתי התחלתי לרעוד ואמרתי שאין לי מושג מאיפה מתחילים. מצאתי את עצמי מנהלת תקציב של 5-6 מיליון שקלים וזה קרה גם עם תינוקת בת שנה וחצי בבית".
איך התגברת על הקשיים של ההתחלה?
"למשל, לא הייתי מסוגלת לעמוד ולדבר באנגלית והייתי מגמגמת כמו כל ישראלי. שלושה חודשים אחרי שהתחלתי את התפקיד נסעתי לניו יורק וקבעתי פגישות עם תורמים או תורמים פוטנציאלים ורעדתי. לא הייתה לי ברירה אז בפגישות הראשונות דיברתי אנגלית עילגת ואמרתי אוקי הכל בראש, הרי למדתי ושמעתי אנגלית כל החיים ומעכשיו אני פשוט מדברת ולא אכפת לי איך זה נשמע. כשחזרתי אחרי שבועיים בניו יורק הרגשתי שעברתי תואר ראשון באנגלית. הרמה שלי עלתה בטירוף וזה שחרר אצלי פקק. הבנתי שזה עניין של פחד. אין לי אנגלית של אוקספורד אבל זה לא מחסום, נאמתי במלא מקומות באנגלית כולל באו"ם, הכל טוב".
ספרי על הישג משמעותי להתגאות בו ביוניסטרים בפרק הזמן שחלף מאז מונית למנכ"ל הארגון.
"נכנסנו לשותפות אסטרטגית עם הפדרציה היהודית בלוס אנג'לס, זה היה חלום שהתגשם. בזמנו החלטתי להיפגש עם כל מי שתרם בעבר ליוניסטרים, גם אם תרומות קטנות, כדי לראות אם אפשר להרחיב את השותפות. הפדרציה היתה תומכת בתרומות יחסית קטנות אז נפגשתי עם מי שמנהל את הפדרציה בישראל, דיברתי על החזון ולאן אני רוצה לקחת את הארגון ומה החלומות שלי והוא מאוד התחבר ואמר שהוא רוצה לעשות סקייפ עם הבורד של הפדרציה בלוס אנג'לס, שישמעו אותי. מפה לשם הייתי בירושלים ולא היה לי אינטרנט אז ישבתי במסדרון בקניון בירושלים מחוברת לוויפי של הקניון ועושה סקייפ עם עשרה אנשים בלוס אנג'לס.
הייתה שיחה טובה.
"היתה שיחה טובה מאוד ומנכ"ל הפדרציה שאל מה הסיכוי שאגיע לפגישה בניו יורק ביחד עם רוני היו"ר? אמרתי "ברור, אין בעיה". בניו יורק דיברנו במשך יומיים, מבוקר עד ערב, הבנו שהם רוצים לעשות משהו גדול והגענו להסכם שותפות רב שנתי עם הפדרציה, שהיא גוף אדיר מבחינה פילנטרופית וגם נהפכה לשותפה ביוניסטרים. המטרה המרכזית שלנו היא להרחיב את המרכזים של יוניסטרים וזה נתן בוסט משמעותי לפעילות הדגל".
יוניסטרים פועלת כיום מצפון ועד דרום באמצעות מרכזים שפונים לכלל המגזרים בישראל, כולל במזרח ירושלים. מטרת העמותה היא לאפשר לבני נוער וצעירים להקים חברות סטארט אפ ולהשתלב בעולם העסקים בליווי אנשי עסקים בכירים במשק. "יוניסטרים הוקמה בשביל לצמצם פערים חברתיים כלכלים בחברה", מסבירה משה, "על פי תפיסת העולם שלנו, בסופו של דבר מדד ההצלחה האישית שלך מורכב ממה שאת מכירה והחלומות שלך מוזנים מהסביבה הביתית. אם ברהט, למשל, ההצטיינות הגדולה ביותר היא לסיים תואר ראשון במכללה המקומית אז אם צעיר הגיע לזה הוא מצטיין. אנחנו רוצים להצמיח מתוך הישובים אנשים שמגיעים לרמות הכי גבוהות, עסקית וכלכלית, כדי שיהיו מנהיגים חברתיים. הם יהוו מודל חיקוי שיגע בעשרת אלפי אנשים ומתוכם עוד כמה מאות ישאפו וירגישו שזה אפשרי כי הרי, אם הם גדלו כמוהם בג'וליס והגיעו להיות מנהלים באינטל, למשל, זה אפשרי".
את חושבת שגם את הפכת למודל לחיקוי?
"אני בטוחה שהפכתי להיות מודל לחיקוי ולו בגלל המעמד, כי בסופו של דבר החניכים רואים בי את המנהיגה של הארגון וזה מחייב. אני כל הזמן חושבת אם אני בן אדם מספיק טוב ומספיק ערכי, האם המידות שלי מספיק מתוקנות. זה גורם לך לרצות להשתפר. אם הייתי עכשיו בתפקיד עסקי ומנהלת חברה שנמדדת בשורת הרווח שלה עדיין הייתי צריכה להיות גם אדם ערכי אבל בארגון חברתי את חייבת להיות בן אדם טוב גם בבית".
כאמא צעירה, להצלחה הזאת יש מחיר לדעתך?
"זה מאוד מאתגר ואני נמצאת מעט בבית, למרות שאני משתדלת ויש לי בעל ממש תומך מפרגן ומעורב. אני משתדלת לומר לעצמי שהורות לא נמדדת בכמה שעות אני עם הילדים אלא באיכות השעות האלה והבנות שלי מאושרות אמנם נמצאות בכל מיני מסגרות אבל הן מבסוטיות מהחיים. כשאת מנכ"לית או בעמדת ניהול משמעותית העבודה כל הזמן איתך וזה לא משתחרר, גם לא בשבת, אין כזה דבר סיימתי את העבודה".
אבל בשבת לא עובדים.
"נכון, תודה לאל שאני שומרת שבת, זה שומר על המשפחה שלי. אבל גם בשבת אני חושבת ודואגת ואיך שיוצאת השבת אני חוזרת למחשב ועובדת עד אמצע הלילה, כי יש מלא עבודה ואנחנו בצמיחה. תמיד יש יותר עבודה ממה שאת מסוגלת לבצע ויש תחושה שאת לא בהספקים. זה חלק מהכיף ולא הייתי רוצה להיות בשום סיטואציה אחרת".
איך העתיד שלך נראה?
"כשהייתי ילדה היה ברור לי שאני אהיה פוליטיקאית, אבל כשגדלתי הבנתי שהפוליטיקה מורכבת. אני עובדת עם פוליטיקאים ומבינה שכללי המשחק הפוליטיים מחייבים להתעסק בהישרדות וזה משפיע על היכולת לפעול. אני לא חושבת שאני בנויה לזה, טוב לי עם היכולת לפעול בחופשיות בהתאם למה שאני מאמינה בו, בלי לחשוב אם הציבור בבית יצביע לי או לא יצביע לי, לכן אני מאוד מעריכה את מי שמסוגל לעשות את זה. ברור לי שהתפקיד הבא יהיה רק אחרי שארגיש שהותרתי את חותמי ביוניסטרים והוא יהיה בהובלת ארגון עסקי חיובי. אבל כנראה שהתפקיד שאחריו יהיה שוב ציבורי כי זה מה שעושה לי טוב, לעבוד כשיש לי משמעות".
כתבה: צאלה קוטלר הדרי